אלוהים, אמר הנביא ירמיהו, בוחן כליות ולב. אני אמנם לא אלוהים, אבל בחיי שזה קצת מרגיש ככה כשאני עומד במעבדה של פרופ' טל דביר, ובוחן לב קטן של חולדה שנמצא בשלבי הדפסה, ממש מולי. אני מביט כמהופנט באיבר ההולך ונבנה כקסם. מחסנית אחת של המדפסת מלאה בחומר אדום, אלה תאי לב, ובמחסנית אחרת חומר כחול - אלה כלי הדם. אחרי קצת פחות מארבע שעות יוצא מהמדפסת לב. עוד מעט הוא יושתל ויתחיל לפעום בחזה של יצור חי. לא רחוק משם, במדפסת אחרת, מדפיס הצוות של דביר רקמת כליה; הצינורות הקטנים יושתלו גם הם בחיות ויעבירו דם ושתן.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
המעבדה של פרופ' דביר נמצאת במרכז סגול לביוטכנולוגיה רגנרטיבית (תחום מחקר המתמקד בריפוי מומים בגוף החי באמצעות יצירת איברים או רקמות - ד"פ), שבמרכז לננו־מדע וננו־טכנולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, ונחשבת אחת מהמעבדות המובילות בעולם בתחום הדפסת איברים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
בשבילי - כליות זה עניין אישי. נולדתי עם אחת בלבד, שתיפקדה כמו קואליציה ישראלית ממוצעת ולא הצליחה לסיים קדנציה. לפני כשמונה שנים עברתי השתלת כליה (מאמא שלי, שלקחה אחריות על המוצר הפגום שיצא ממנה), ומאז הגוף שלי נלחם בעצמו ולא יפסיק עד ששני הצדדים יפסידו. אין פלא אם כך שאני עוזב את הלב ומתמקד במה שחשוב באמת.
"הצינורות ברקמת הכליה שאנחנו מדפיסים", אומר פרופ' טל דביר החייכן והספורטיבי, "יאפשרו חילוף חומרים ויפתרו את החולים מהצורך בדיאליזה". עם כל הכבוד לחולדות, אני שואל, מה עם בני אדם, או לייתר דיוק מה איתי, מה איתי, לא מסתדר עם עצמי, או במילים אחרות: מתי כבר תוכל להדפיס כליה ולהשתיל אותה בתוכי? "כליה זה איבר מורכב", אומר דביר.
חמש שנים?
"לא מאמין שזה יקרה תוך חמש שנים".
עשר שנים?
"אתה מתמקח איתי?"
ועוד איך!
"עוד 15 שנה אני חושב שיהיו לנו איברים מודפסים להשתלה. נראה לי אפשרי. זה תלוי בהרבה דברים כמובן, אבל סיכוי טוב מאוד שיהיו לנו אפשרויות שלא קיימות היום. התחום מתפתח אקספוננציאלית, ככה שלך תדע. אפשר להיות אופטימיים".
כשאומרים לי להיות אופטימי אני מחפש את פתחי החירום, אבל בסדר. מה בעצם נכנס למדפסת? ממה מורכב הדיו?
"אנחנו משתמשים בביו־דיו; חומר דומה לג'לי, שבתוכו שמים סוגי תאים שונים וחומרים שונים. התאים חיים, טבעיים, שנלקחו מהחולה ועברו תהליך של תכנות מחדש וחזרו להיות תאי גזע עובריים שיש להם את היכולת להתפתח לכל איבר (על פיתוח היכולת הזו ניתן פרס נובל לרפואה לפני עשור ‑ ד"פ) - אז אנחנו הופכים את התא ללב, לכליה, לכלי דם, לתאי רשתית, לחוט שדרה ועוד. אותם אנחנו משלבים עם ביו־חומרים שנלקחו מהמטריקס החוץ־תאי: רקמה שומנית שממנה הוצאו קולגנים, סוכרים ועוד".
5 צפייה בגלריה
''עוד 15 שנה אני חושב שיהיו לנו איברים מודפסים להשתלה''. פרופ' טל דביר
(צילום: ישראל הדרי)
לב העניין הוא שהאיבר המחודש והמודפס לקוח מהחולה - כך שאין שום בעיה עם דחיית השתל: זה האיבר שלך, רק צעיר ובריא יותר. "אחרי שעשית את התכנות מחדש, התאים הם מאוד צעירים", מסביר פרופ' דביר. "גם אם לקחת מאדם בן 120 התאים יהיו תאים צעירים לחלוטין".
אז אפשר יהיה לקחת אדם ולחדש אותו שוב ושוב?
"זו המטרה".
לחיות לנצח?
"אומרים שהאדם שיחיה עד 200 נולד כבר, אני לא יודע אם המספר הזה מדויק - אבל יש טכנולוגיות מדהימות בתחום הרפואה הרגנרטיבית יאריכו חיים. בעתיד", הוא מחייך, "כולנו נהפוך לסייבורגים".
דביר לא סתם אומר. מעבר להדפסה "סטנדרטית" של איברים שונים, מכליה ועד לרשתית העין - עניין מסובך מאוד כשלעצמו, בעין יש כ־60 סוגי תאים שונים, הפרויקט שבאמת מצית את הדמיון נקרא "הלב הביוני". "עכשיו אנחנו מדפיסים רקמות עם אלקטרוניקה בפנים: לב שלם שמרושת באלקטרוניקה. הלב עושה רגולציה לעצמו ואם משהו לא עובד הוא יכול לטפל בעצמו; לעשות סטימולציה חשמלית ואפילו לשחרר תרופות". זה לא יקרה מחר בבוקר, הוא אומר, וגם לא בבוקר של עוד 15 שנה, אבל בהחלט יש למה לחכות. פרויקט נוסף של דביר הוא הדפסת והשתלת חוט שדרה פגוע לאנשים משותקים. "מקווה שתוך שנתיים נגיע לניסויים קלינים". הגביע הקדוש הוא כמובן המוח - אבל הדרך לשם עוד רחוקה מאוד.
פרופ' טל דביר: "אומרים שהאדם שיחיה עד 200 נולד כבר, אני לא יודע אם המספר הזה מדויק - אבל יש טכנולוגיות מדהימות בתחום הרפואה שיאריכו חיים. בעתיד כולנו נהפוך לסייבורגים"
כמעט שאין דבר שאי־אפשר להדפיס היום במדפסת תלת־ממד; מאיברים ועד לכנפי מטוסים, משוקולד ועד לסוליות נעליים, מגשרים ועד לתכשיטים, מסטייקים ועד לרובוטים, מבניינים ועד לחליליות. הדפסה בתלת־ממד היא לא דבר חדש, כמובן - אבל בשנים האחרונות חווה התחום התפתחות אדירה שכבר זכתה לתואר "המהפכה התעשייתית הרביעית". הראשונה התרחשה לקראת סוף המאה ה־18, עם המצאת מנוע הקיטור ונול האריגה המכני; השנייה הגיעה כמאה שנים אחר כך, בסוף המאה ה־19, עם החשמל ופס הייצור ההמוני, מאה שנים אחר כך, במאה ה־20 הגיעה המהפכה השלישית - מהפכת הדיגיטציה והתקשורת.
המהפכה התעשייתית הרביעית מתרחשת מול עינינו עכשיו, במאה ה־21, ותחתיה מתכנסים שלל מאפיינים שהמשותף לכולם הוא חיבור בין העולם הפיזי והדיגיטלי; בין תוכנה לתאים חיים, בין מדפסות לגנטיקה, בין חומרים חדשים לבינה מלאכותית, בין רובוטיקה לננו־טכנולוגיה - ההנדסה, הכימיה, הביולוגיה, המחשוב, הרפואה: הכל מתכנס לכדי סערה מושלמת.
אחד מהמאפיינים הבולטים ביותר של המהפכה הוא המעבר מהדפסה בתלת־ממד להדפסה בארבעה ממדים. הממד הרביעי הוא הזמן, הצופן בחובו את כל השינויים כולם, מטמפרטורה ועד ללחץ, מאור ועד ללחות. כלומר: מדפיסים בתלת־ממד דבר, מוצר או איבר - והוא משתנה עם הזמן והתנאים. במקרים רבים המוצר או האיבר יכול גם לבקר ולתקן את עצמו בזמן אמת.
עד היום, כל המוצרים שהכרנו מאז ומעולם היו סטטיים; הם היו אמורים להיות אותו הדבר מהרגע שבו יצאו מפס הייצור ועד הרגע שבו נזרקו לסל המחזור. לא עוד - המוצרים של המחר משתנים עם הזמן. הלב הביוני של דביר הוא דוגמה מושלמת אחת, דוגמאות נוספות נעות מבגדים המשנים את מרקמם עם שינוי בטמפרטורה, חלונות שמגיבים לאור, כנפי מטוסים המגיבות ללחץ אוויר, סטנטים (תומכנים ללב) המשנים את גודלם, גשרים המגיבים לעומסי תנועה ועוד.
עולם חדש, מופלא ומרגש שאנחנו רק בתחילתו. או כמו שאומר הפרופסור לכימיה שלמה מגדסי, ראש המרכז להדפסת תלת־ממד והמרכז לננו־מדע וננו־טכנולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ואחד מהמובילים העולמיים בתחום: "הדבר היחיד שמגביל אותנו זה הדמיון".
ארבע דקות הליכה מהמעבדה של פרופ’ טל דביר נמצאת המעבדה של פרופ’ רונית סצ’י־פאינרו מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל־אביב, ראש המרכז לחקר הביולוגיה של הסרטן. אנחנו עושים סיבוב במעבדה הגדולה והקוסמופוליטית שלה, בין חוקרות וחוקרים מהודו, פורטוגל, מקסיקו, ארצות־הברית, ספרד, איטליה וישראל. אני מסתכל במיקרוסקופ על שלל גידולים סרטניים; במוח, בשד, בשחלות, בלבלב, בריאות, בעור, בעצם. חלקם נדמים בעיניי ככוכבים בשמיים, חלקם כדגים בים, חלקם ככבשים על הר. הם נראים תמימים, אפילו יפים, כל גידול וכל גרורה מותאמים בצורה מושלמת לאזור המחיה שלהם. אני חושב על הפואטיקה של חוסר הצדק של הגוף: את הכליה של אמא שלי כל התאים בגופי מנסים לדחות, למרות שהיא באה להציל אותם, אבל אם יום אחד יתיישב בגופי סרטן, התאים בגופי יקבלו אותו הרבה יותר יפה, חלקם אפילו יתנדב לעזור לו, למרות שהוא בא להרוג את כולם. ואחרי זה עוד אומרים לנו ש”הגוף יודע”. איזה בולשיט, אה?
5 צפייה בגלריה
''אני רוצה למצוא פתרונות חדשים מחוץ לקופסה''. ד"ר רונית סצ'י-פאינרו
(צילום: באדיבות אוניברסיטת תל אביב)
מה שפרופ’ סצ’י־פאינרו עושה במעבדה שלה זה לקחת תאים סרטניים ודם מחולים, לרצף אותם, להדפיס אותם בתלת־ממד במאה עותקים ולנסות על הגידולים והגרורות המודפסים שלל תרופות וטיפולים - וכל זה מחוץ לגוף של החולה. עניין שיכול לחסוך הרבה מאוד זמן, הרבה מאוד כסף, תופעות לוואי מיותרות, עמידות שמתפתחת בעקבות מוטציות המתווספות במהלך הטיפול ובעיקר הרבה מאוד סבל. בשיטה הזו מגלים מה עובד ומה לא אחרי שבועיים ולא אחרי ארבעה עד שישה חודשים, שזהו הזמן הנדרש להערכת הצלחת הטיפול על החולה.
“בקרוב”, אומרת סצ’י־פאינרו, “אנחנו מתחילים בניסוי קליני בבית החולים שיבא על 80 חולים שהפרוגנוזה שלהם לא טובה, עם הגידולים הקטלניים ביותר. במעבדה כבר יש לנו תוצאות טובות, אבל ייקח זמן להשלים את הניסוי הקליני על מנת לתקף את הטכנולוגיה ולוודא שהתוצאה שקיבלנו על המודל הארבע־ממדי נמצאת בהלימה לתוצאה אצל החולה המסוים אליו אנו משווים”.
הממד הרביעי בהדפסות של סצ’י־פאינרו הוא הדם. היא מזרימה את הדם של החולה - עם הגנטיקה ומערכת החיסון הפרטית שלו אל הגידול. שלא כמו בניסויים המהווים סטנדרט במשך עשורים של מחקר, בהם מטפלים בגידולים על צלחות פלסטיק קשיחות דו־ממדיות עליהן זרועים רק תאי סרטן במנותק מהסביבה הטבעית של האיבר וללא כלי דם זורמים ותאי מערכת החיסון. זו כנראה אחת הסיבות ש־95 אחוז מהטיפולים שנוסו עד כה בניסויים קליניים, נכשלו: היכולת לנבא האם יצליחו בחולים היא כל כך לא מדויקת, שזה נורא. גם הניסויים על חיות מעבדה לא הניבו תוצאות מספקות: ראשית, ניטרלו לחיות את מערכת החיסון ושנית, יש להם גנטיקה אחרת. “השינוי אצלנו”, אומרת סצ’י־פאינרו, “שבהדפסה, הגידול מתנהג הרבה יותר דומה לאופן שבו הוא מתנהג בגוף החולה”.
גידול סרטני במוח נראה אחרת, הוא גם נוהג אחרת?
“כן. הוא משתנה בתוך המוח ומשנה אותו. יש לו דיאלוג עם מערכת החיסון המוחית, הם מחזקים אחד את השני, עוזרים לתהליכי חלוקה מוגברת והנדידה של תאי הסרטן במוח”.
פרופ’ סצ’י־פאינרו היא אדם מואר. שמחת החיים שלה מנוגדת כל כך לכל מה שאנחנו מדברים עליו וצופים בו. ואולי לא מנוגדת, אולי חוקרת סרטן חייבת שמחת חיים וחיוביות כדי להילחם בנורא מכל. אנחנו עומדים מול מדפסת תלת־ממד עם חמישה ראשים שמדפיסה גידולים סרטניים. כל גידול שונה מרעהו: רקמת המוח ספוגית, רקמת העצם קשיחה יותר, וכך הלאה.
שלא כמו הדפסות של איברים להשתלה, עניין עתידני עדיין, אצל סצ’י־פאינרו מנסים להציל חיים כאן ועכשיו. המעבדה שלה היא מקום מרגש. “אני רוצה למצוא פתרונות חדשים מחוץ לקופסה בשביל לאבחן ולטפל בסרטן בצורה מדויקת ומיטבית”, היא צוחקת צחוק טוב לב. בחזונה, הלא רחוק, אדם מגיע לרופא שלו, ואם מתגלה אצלו סרטן, לוקחים לו ביופסיה ודוגמת דם, ובודקים במעבדה מה אפשר לעשות - במקום להעביר אותו שבעה מדורי גיהינום. אני חושב על כל המטומטמים שיושבים עכשיו בטוויטר ומתווכחים על כלום. כמה טוב שיש מי שיאזן את הטיפשות בעולם.
עולם נוסף שהמהפכה התעשייתית הרביעית נתנה לו חיים חדשים הוא התחום המכונה ביואינספירציה או ביומימטיקה, כלומר: קבלת השראה (ולפעמים חיקוי של) מעולם החי והצומח. מדובר בתחום ותיק כמו האדם עצמו: תמיד רצינו לעוף כציפורים, לשחות כדגים, או להתחדש כעצים. תמיד היינו חלק מהטבע, גם אם השתדלנו להתנשא מעליו. מה שהשתנה והשתפר בזמן האחרון הוא יכולות ההתבוננות, ההבנה ולא פחות מכך, היכולות ההנדסיות שלנו. ההתפתחויות האדירות בתחום הרובוטיקה בשנים האחרונות גרמו להפניית מבט מחודשת על עולם הצומח והחי במטרה לקבל השראה מחודשת.
ד"ר בני בר־און מהמחלקה להנדסת מכונות באוניברסיטת בן־גוריון מביט על העכביש, העקרב, על גמל השלמה, וגם על המכנפים - פירות עץ "מכנף נאה", על הפיוניות במשטחי העלים ועל קוצי הוורדים ולומד מהם דברים חדשים. הלוואי שכולנו היינו אוהבים את מה שאנחנו עושים כמו שבר־און אוהב את העבודה שלו.
"המטרה שלי", הוא אומר, "היא לזהות דפוסים שקשורים למבנה ולמכניקה ולהבין את המשמעות שלהם. ברגע שמבינים, אפשר לתכנן מבנים עם קונספט חדש לגמרי".
מהמכנפים - אותם פירות מכונפים דמויי פרופלור הנושרים מהעץ "מכנף נאה" ונישאים ברוח (זו העונה שלהם עכשיו, הביטו סביב), הוא לומד על תעופה. מניבי העכביש, דרכם הוא מזריק רעל לטרפו, לומד בר־און עקרונות אחרים. "יש קשר בין הקימור של החומר לפונקציה שלו. כשאתה צריך להזריק או לחדור בצורה ישירה, הפתרון הכי טוב הוא מחט - ישר ודק - אבל אם צריך להיכנס למשטח לא ישר או רך, או בזווית משונה, וגם להישאר בתוכו - שם הקימור בא לידי ביטוי. ניב העכביש מיועד להזרקת רעל, אבל גם כדי לתפוס את הקורבן שלא יברח".
5 צפייה בגלריה
''המטרה היא לזהות דפוסים שקשורים למבנה ולמכניקה ולהבין את המשמעות שלהם''. ד"ר בני בר–און
(צילום: אלבום פרטי)
מה עושים עם זה, מה משמעות הצורה?
"שיני העכביש והעקרב והנחש עקמומיות. זה קשור ליציבות שלהן, וגם למקום שבו הן נשברות תחת לחץ. מבנים הנדסים נשברים הרחק ממקום הפעלת הכוח. אצל העכביש והנחש הם נשברים דווקא יותר קרוב לבסיס. זה אומר שאם קורה נזק הוא מקומי - רק קצה השן נשבר. זו הפתעה מכנית".
מה לומדים מזה?
"זה יהיה טוב, למשל, לפיתוח אינפוזיות חדשות - היום מדביקים אותן עם סלוטייפ וזה זז וכואב. אם הפונקציה היא עגינה וחיכוך, אפשר להשתמש בה כדי לתכנת תנועת רובוטים על משטח חלק, או רך. ברגע שיודעים מה התכונות שרוצים אפשר לתכנת חומר בהתאם - שיהיה רך במקום אחד, קשיח באחר".
ד"ר בת־אל פנחסיק, גם היא מתחום הנדסת החומרים, שהקימה את המעבדה לביומימטיקה של מערכות ופני שטח בבית הספר להנדסה מכנית באוניברסיטת תל־אביב, מסתכלת דווקא למים - על הדגים והכרישים, וגם על חרק אחד קטן, שטגב, טיפוס משונה משהו שכשמו כן הוא - שט על הגב.
"היופי בביומימטיקה הוא לא רק ההשראה שמקבלים מהטבע אלא העובדה שהיא מחייבת שיתוף פעולה בין חוקרים מתחומים שונים. אני נהנית משיתוף פעולה פורה עם זואולוגים ואנטומולוגים (חוקרי חרקים - ד"פ) שמאפשר הבנה הנדסית של מנגנונים בטבע ופיתוח של רובוטים ממוזערים בהשראתם.
"ניתן ללמוד דברים רבים מחיות שמתגוררות באופן תמידי או חלקי מתחת למים. לאורך האבולוציה התפתחו חומרים ומנגנונים רבים שמשרתים את החיות הללו על מנת לנוע, למצוא בני זוג ומזון ולשרוד בסביבת טורפים. אפשר לחלק את התכונות האלה לפני שטח שמותאמים לשחייה או להסוואה, והתנהגות קבוצתית שנועדה להגן על חברי הקבוצה. דוגמה לפני שטח אשר מותאמים לשחייה מימית ניתן למצוא למשל בעור של כרישים. יש להם מבנה דמוי קשקשים שנועד להפחית את החיכוך ולהגביר את יעילות השחייה.
5 צפייה בגלריה
''ניתן ללמוד דברים רבים מחיות שמתגוררות באופן תמידי או חלקי מתחת למים''. ד"ר בת–אל פנחסיק
(צילום: יונתן בירנבאום)
"בקבוצה שלי אנחנו מתמקדים במנגנוני ציפה ובהתנהגות קבוצתית. לפני מספר שנים נתקלתי במאמר על חרק בשם השטגב, שכשמו כן הוא, שוחה מתחת למים על גבו. בגודל של כס"מ. יש לו מנגנון ציפה יוצא דופן שבמסגרתו הוא כולא בועת אוויר בבטן כשהוא נכנס למים, ומסוגל לאגור או לשחרר חמצן באופן מבוקר. ככה השטגב יכול להגדיל ולהקטין את הבועה ולשנות את מצב הציפה, ואפילו 'לרחף' במים מבלי לזוז".
היסטרי.
"עניין אותי אם ניתן להחליף את מנגנון הציפה הקלאסי של צוללות במנגנון דומה לשטגב על מנת לבנות רובוטים שחיינים ממוזערים. פיתחנו ובנינו רובוט קטן שאורכו כעשרה ס"מ שהציפה שלו מתבססת על יצירת בועות ושחרור מבוקר שלהן, במקום מכל ציפה קלאסי שנמצא בצוללות וצורך אנרגיה רבה. כעת אנחנו מתמקדים בייצור ופיתוח של גרסה מתקדמת יותר של השחיין הרובוטי על מנת לשכפל אותו ולייצר קבוצת שחיינים בדומה ללהקת דגים בטבע. השאיפה בטווח הרחוק, כמובן, היא לייצר להקת רובוטים גדולה וללמד אותה לברוח מ'טורפים', להתגבר על מכשולים ולהגיע למטרה משותפת. מה שלהקות דגים מתחת למים עושות בצורה כל כך טבעית ומפעימה, דורש מחקר ומשאבים גדולים ביותר בשבילנו לחקות".
פרופ' שלמה מגדסי מהעברית, עם קבוצת חוקרים מאוניברסיטה בסינגפור, שואב השראה דווקא מחדק הפיל: מיכולתו לשנות צורה, להיות רך ונוקשה, להיות רגיש וגמיש. בימים אלה הם מפתחים רובוטים עם אחיזה רכה, כאלו שיוכלו לקטוף פירות או לבחון ביצים - ובעזרת חיישנים גם לנתח מה קורה בתוך האובייקט.
המהפכה התעשייתית הרביעית מקיפה פחות או יותר את כל תחומי החיים וצריך גיליונות שלמים כדי להקיף את כולה - ואכן, יש מספר מגזינים מקצועיים המוקדשים לתחום. בצדדים היותר תעשייתיים־מסורתיים שלו ניתן למצוא הנדסת מתכות, יצירת חומרים מתכתיים חדשים שלא היו קודם, שהם למעשה שילוב בין מספר חומרים. אפשר למצוא אותם בכל מקום; במטוסים, בגשרים, בבניינים. בשימושים צבאיים ואזרחיים.
גם כאן ניתן למצוא את פרופ' מגדסי, ראש המרכז להדפסת תלת־ממד והמרכז לננו־מדע וננו־טכנולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. מגדסי מעורב בשלל תחומים המערבים הדפסה בשלושה ובארבעה ממדים; הוא מדפיס משטחי עץ המשנים את צורתם, מעורב בחברות של הדפסת בשר, רובוטיקה, חלל, הדפסת מעגלים חשמליים ועוד. בסוף כל דבר שניתן להדפיס, אפשר למצוא את פרופ' מגדסי. המומחיות שלו היא הדפסה בגדלים קטנים במיוחד: פחות ממיקרון - אלפית המילימטר.
מה איפשר את המהפכה הזאת בגדלים קטנים?
"אין דבר אחד ספציפי. זה שילוב בין טכנולוגיות הדפסה חדשות, הנדסת חומרים, תכנות. טכנולוגיית הדפסה חדשה היא הקרנת קרן אור שמתפקסת בנקודה מסוימת במרחב".
פרופ' גרשון אלבר: "אנחנו בעיצומו של הטיפוס על הגל עם עולם חדש לגמרי של חומרים חדשים. אנחנו עוד רחוקים מהחזון השלם של הדפסת אוכל בבית, לדוגמה, אבל גם זה יגיע"
איך אור מדפיס?
"לך לראי ותסתכל על הסתימות שלך. לבנות?"
פחות או יותר.
"זוכר מה עשה לך רופא השיניים: הקרין קרן אור כחולה לתוך הפה? זה בדיוק זה. פשוט לוקחים את הקרן, רק יותר חזקה, ומקרינים אותה לנקודה מאוד־מאוד קטנה. זה משנה את ההרכב של החומר".
אמרת שהדבר היחיד שמגביל אותנו זה הדמיון. יש משהו שמדמיינים ולא יכולים?
"בגדול - ובהסתייגות - מבחינת מבנה, אפשר להדפיס הכל, מה שבראש שלך. תחשוב על מבנה בתוך מבנה בתוך מבנה שכל אחד עשוי אחרת - אתה יכול. הכי קרוב לשאלה שלך זה מה שטל דביר עושה - הדפסה של לב פועם. זה לא דמיוני?"
"אנחנו בעיצומו של הטיפוס על הגל", אומר פרופ' גרשון אלבר מהטכניון, שהקים לאחרונה מרכז חדש להדפסת תלת־ממד של שלל חומרים: בטון, חומרים ביולוגיים, פולימרים, מתכות ועוד. הם מדפיסים כנפיים למטוסים: מבנים שמחזיקים את עצמם. עדשות ללא ליטוש. צינוריות קטטר גמישות, סטייקים, כלי דם. גשרים, סוליות נעליים - הכל.
"זה עולם חדש של חומרים - והם תופסים מרכיב מרכזי. אנחנו עוד רחוקים מהחזון השלם של הדפסת אוכל בבית, לדוגמה, אבל גם זה יגיע". דמיינו שהולכים לסופר, אבל במקום לקנות מוצרים, קונים את הדיו של המוצרים. "התחום הזה ייגע בכולנו. באופן עקרוני מתישהו נדפיס אטומים, אבל זה ייקח כמה שנים".
אז לאן כל זה הולך? קדימה, כמובן. ובמהירות. המהפכה התעשייתית הרביעית, שאנו רק בתחילתה, כאמור, משרטטת בפנינו עתיד מרהיב שבו הכל אפשרי והדמיון הוא הגבול היחיד. עתידנים אופטימיים, כמו ד"ר רועי צזנה, משרטטים עולם שבו המוות - האויב המר ביותר של האנושות - ניגף בפני הרפואה ואנשים ביונים מהלכים על פני האדמה; עתיד שבו מכשירים - מטוסטרים עד לחלליות - מתקשרים ומתקנים את עצמם וכל אדם, עיר או מדינה נהנים מעצמאות ייצורית.
כיף לדמיין עולם כזה, זה בטוח, אבל אנחנו מכירים מספיק טוב את המין האנושי כדי לדעת שלא רק לטובים יש דמיון מפותח, שאין מהפכה שבאה בלי תג מחיר יקר וכואב, שאין טוב בלי רע, אין יין בלי יאנג ואין ים בלי מדוזות. הרי כבר היינו בסרט הזה; בצל הרופא שחולם על הדפסת איברים להשתלה יש את הטרוריסט שחולם על הדפסת רחפנים מתפוצצים וליד כל יזם שמפתח את האפליקציה שתקל על חיינו, יושב ההאקר שמתכנן לפרוץ אל קוצבי הלב שלנו ולהפוך אותנו לעבדים־זומבים. ככה זה העולם, וטוב שכך - אחרת היה נורא משעמם.
