בשונה מבני אדם ומיונקים בכלל, אצל סוסוני הים הזכר הוא זה שבהיריון. מחקרים שנערכו בעבר העלו את ההשערה שאצל הזכרים פועל מנגנון הדומה לשליה שברחם אצל נקבות היונקים. במחקר חדש קבוצת חוקרים מאוסטרליה הראתה שאכן, גם לסוסוני ים יש איבר דמוי שליה, וכמו השליה אצלנו, הוא משמש לאספקת חמצן וחומרי הזנה לצאצאים.
יש כל מיני סוסים בים (וגם במים מתוקים)
36 מינים שונים של סוסוני ים חיים ברחבי העולם, והם מגיעים בגדלים שונים, מקטנטנים שאורך גופם שני סנטימטרים בלבד ועד גדולים, שאורך גופם 35 סנטימטרים. דגים מוזרים אלה, שקיבלו את שמם הודות לצורת ראשם המזכיר ראש סוס, חיים במגוון רחב של סביבות הכוללות שוניות אלמוגים, עשב ים ויערות מנגרובים, עצים הגדלים בתוך מים מלוחים או מלוחים-למחצה. קרוב משפחה של סוסון הים, הנקרא "חלילן", מסוגל לחיות אפילו במים המתוקים שבשפכי נחלים.
השם המדעי של סוסון הים הוא Hippocampus, "היפוקמפוס", מקורו ביוונית עתיקה והוא שילוב של המילים "היפו", סוס, ו"קמפוס", מפלצת ים. בניגוד לחיות היבשה שעל שמם הם נקראים, סוסוני הים אינם מהירים כלל, והם שוחים לאט יותר מרוב הדגים. סוסוני הים מבלים את רוב הזמן במקום אחד, כשהם נאחזים בעשב ים, באצות או באלמוגים. צבעיהם מסווים אותם היטב בסביבתם, ועוזרים להם להסתתר מטורפים ולהפתיע טרף פוטנציאלי. סוסוני הים ניזונים מיצורים קטנטנים, המכונים פלנקטון, שאותם הם שואבים לתוך פיהם. צורתו המוארכת, דמויית ראש הסוס, של הפה התפתחה ככל הנראה כדי לסייע להם לעשות זאת במהירות.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
מגפת הקורונה: עדכונים אחרונים
אי הוודאות של הייזנברג
האור בקצה המערה
דרוש: חמצן
גם עוברים צריכים לנשום - התאים שלהם זקוקים לחמצן, ומייצרים פחמן דו-חמצני כפסולת. אצל בעלי חיים שמטילים ביצים, כמו עופות וכמו דגים רבים, קליפת הביצה הנקבובית מאפשרת מעבר קל ומהיר של גזים אל תוך הביצה וממנה. כך חמצן חודר בקלות אל העובר המתפתח, ופחמן דו-חמצני ופסולת אחרת נפלטים בקלות החוצה. אבל לבעלי חיים שיש להם היריון פנימי, כלומר העוברים שלהם גדלים בתוך גופם, יש בעיה: רקמות הגוף של ההורה פועלות כמחסום ואינן מאפשרות חילוף מהיר של גזים. כאן נכנסת לתמונה השליה, איבר מיוחד שמסייע בהזנה של העובר ובפינוי פסולת מהסביבה שלו. השליה מחברת בצורה אינטימית בין העובר לבין ההורה, במקרה של בני האדם – לאם. בתוך השליה האנושית, העורק והווריד הטבוריים של העובר מתפצלים לעורקים ולוורידים קטנים החודרים לעומק השליה ונקראים סיסי שליה (chorionic villi). נוכחות העובר גורמת לפתיחה של כלי הדם של האם הסמוכים לסיסי השליה, וכך כלי הדם של העובר טובלים ישירות בדם האימהי. בדרך זו העובר מקבל חומרי הזנה, חמצן ונוגדנים, ונפטר מפחמן דו-חמצני ומפסולת.
אם כך, לעוברי יונקים הגדלים בתוך הגוף של אימם יש איבר האחראי להזנה ולפינוי הפסולת של הצאצאים. אבל מה קורה אצל סוסוני הים?
נתחיל בהתחלה. שלב החיזור של סוסוני הים לא כל כך שונה משלנו: הזכר והנקבה רוקדים, משלבים זנבות ושוחים יחד. אבל פה מתחיל השוני הגדול והמפתיע. אחרי ריקודים שיכולים להימשך עד 8 שעות, הנקבה מפקידה את הביציות שלה אצל הזכר, בתוך כיס דגירה מיוחד שנוצר מרקמות הבטן שלו. הזכר מפרה את הביציות, ואז שומר עליהן ומזין אותן במשך 10 עד 25 יום, תלוי במין. בתום התקופה הזאת, שרירי הבטן של אבא סוסון ים מתכווצים, בדומה לצירים של אישה בהיריון, ולבסוף פורצים מפתח כיס הדגירה עד אלף סוסוני ים קטנטנים.
כיס הדגירה של הזכר שונה ממין למין בצורתו ובמורכבותו. למין הגדול ביותר, Hippocampus abdominalis המכונה "סוסון ים גדול בטן", יש כיס דגירה מבודד לחלוטין מהסביבה החיצונית.
מה יש לי בכיסי?
כדי להבין טוב יותר את הקשר הפיזי בין אבא סוסון ים לצאצאיו, בדקו החוקרים אם גם אצל סוסוני הים מתפתחת מעין שליה במהלך ההיריון. סוסון ים גדול בטן שימש את החוקרים כחיית מודל במחקר.
3 צפייה בגלריה
לסוסון ים גדול בטן יש כיס דגירה מבודד לחלוטין מהסביבה החיצונית. תמונה של זכר מציג לראווה את כיס הדגירה שלו
(צילום: shutterstock)
החוקרים השוו אפוא בין כיסי הדגירה של זכרים שאינם בהיריון, של זכרים בשלבי היריון שונים ואחרי ההיריון. בעזרת ניתוח תמונה ממוחשב, בדקו החוקרים אם שטח הרקמה העוטפת את כיס הדגירה גדל, אם המרחק בין נימי הדם של האב לבין חלל הכיס קטן, ואם צפיפות כלי הדם בכיס גדלה במהלך ההיריון. ניתוח הנתונים הראה שכיס הדגירה אכן משתנה מאוד במהלך ההיריון. הכיס הופך מפותל ומסועף הרבה יותר, ולכן פני השטח שלו גדלים מאוד, ובמקביל גם צפיפות כלי הדם גדלה מאוד; כתוצאה מכך המרחק הממוצע בין כל עובר לכלי הדם בשכבה הפנימית של כיס הדגירה קטן. מכך הסיקו החוקרים שסוסון הים אכן משתמש במנגנון המזכיר את יצירת השליה בהיריון אנושי כדי להזין את העוברים, להעביר להם חמצן ולהוציא פסולת. החוקרים אף גילו שכיס הדגירה חוזר לצורתו המקורית זמן קצר לאחר תום ההיריון, ואכן, סוסון הים יכול להיכנס להיריון נוסף זמן קצר אחרי הלידה.
תוצאות המחקר מלמדות אותנו שאיבר דמוי שליה מתפתח במהלך ההיריון אצל סוסון ים גדול בטן. כדי לראות אם תופעה זו מתרחשת גם במינים אחרים של סוסוני ים, יש צורך בניסויים נוספים. ייתכן גם שלצד המנגנון הזה, פועלים אצל סוסוני הים מנגנונים נוספים להזנת הצאצאים – כמו קשירה חזקה יותר של חמצן בדם העוברי מאשר בדם ההורי, או הזרמה מוגברת של נוזלים בכיס הדגירה.
כך או כך, נראה כי לפנינו דוגמה נאה לאבולוציה מתכנסת, כלומר מנגנונים או מבנים דומים שנוצרו באופן בלתי תלוי בקבוצות שונות ונפרדות זו מזו. מרשים לראות כמה רב הדמיון בין כיס הדגירה המשתנה המזין את העוברים הרכים בגוף אביהם, לבין השליה המזינה את התינוקות שלנו, בני האדם.
אורי ברמן, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
