המחסור החריף במורים הוביל את משרד החינוך לנסות למשוך אנשים למקצוע באמצעות קיצור משך ההכשרה הנדרש. המועצה להשכלה גבוהה אף נימקה: "מקצוע ההוראה מתאפיין בין השאר בצורך ללמוד ולהתעדכן מקצועית כל העת. לכן על תוכניות ההכשרה להיות ממוקדות ובסיסיות, כך שרבדים נוספים בידע ובמיומנויות יילמדו בתקופת ההתמחות של המורה".
נו, באמת. החליפו את המילה "הוראה" במילים רפואה, הנדסה, אדריכלות או מחשבים ותראו מיד כמה זה מגוחך. גם בהם יש "צורך ללמוד ולהתעדכן מקצועית כל העת", אבל ההכשרה הבסיסית הרבה יותר מחייבת.
זה מעורר גיחוך, פשוט מפני שכבר שנים כל דכפין מוזמן להתקבל לעבודה במערכת החינוך, מהגיל הרך ועד לתיכון. לא סתם מוזמן - מתחננים שנבוא. לא יבדקו את עברנו, את בריאותנו הגופנית והנפשית או את הכשרתנו המקצועית. אף שמשרד החינוך מחייב לפחות תואר ראשון כדי להיות מורה, בפועל נתוני ה-OECD משנת 2019 מגלים שפחות ממחצית המורים עומדים בתנאי הזה. אז מה? העיקר שיהיה מישהו בכיתה, כי בשורה התחתונה אין מורים, והמכללות להכשרת מורים זועקות שמסלולי ההכשרה מתרוקנים. איש אינו רוצה להיות מורה.
לא צריך להיות אנשי עסקים ממולחים כדי להבין שאם רוצים שמוצר מסוים יהיה יוקרתי ונחשק, צריך למכור אותו בבוטיק, לא במכולת השכונתית. במילים אחרות: אבטחת איכות דורשת אבטחת יוקרה, ואבטחת יוקרה מתקבלת מהתייחסות ראויה לרמה המקצועית הנדרשת. אך כשמדובר במורים בישראל, אין טיפת כבוד כלפי הרעיון שמדובר במקצוע שצריך להתמחות בו, וגם אין בדל של הבנה מה באמת נדרש כדי להצליח בו. כך מתחיל המסע הקצרצר לזילות המקצוע, להתעללות בגנים, לעלגות בתיכונים, לבורות ולאלימות בחברה. כך נראית מדינה שאיבדה את הקשר בין מקצוענות בחינוך לבין תרבות וערכים.
מה שכולם "יודעים"
חינוך הוא המקצוע היחיד שלכל אחד יש דעה עליו וביטחון מלא שהוא יודע מה צריך לעשות. מומחים מטעם עצמם, או מטעם מקצוע אחר שהם מצטיינים בו אבל הקשר שלו למקצוענות חינוכית קלוש, לא מהססים להרעיף עליו אינספור עצות. לא חסרים בצמתי קבלת ההחלטות החינוכיות וניהולן אנשים דורשי טוב שהם סטטיסטיקאים מצטיינים, או מנהלים מומחים, או כלכלנים מובילים; שהצליחו בתעשייה, במדע, בצבא או בהייטק; ואפילו כאלה שהדריכו צוותים, פיקדו על חיילים או מלמדים קורסים באקדמיה, ועל סמך זה משוכנעים שהם בעלי ניסיון חינוכי.
אבל - וזה אבל משמעותי - איש מהם לא למד חינוך ולא לימד ולו שנה אחת מלאה בכיתה רגילה במערכת החינוך. רובם גם לא רוצים בזה ולא חשוב להם ללמד באופן קבוע ומתמשך בבית ספר הטרוגני רגיל. מקסימום יתנו איזו הרצאת העשרה פה ושם, ואז יתגאו: "התלמידים בכיתה של הבת שלי ממש התעניינו". לכן הם כבר יודעים לומר לאחרים איך צריך לחנך.
אך מהות החינוך אינה לתת פה הרצאה ושם הדרכות או שיעורים פרטיים. היא גם לא הוראת סטודנטים שבחרו ללמוד באוניברסיטה או הובלה של משתתפים שבחרו לבוא לחוג שאני מציעה. גם אם הילדים שלי הם הכי מחונכים ומוצלחים בעולם, זה לא אומר שאני מבינה משהו בחינוך כמקצוע, לא כל שכן מומחית בתחום - כמו שהעובדה שאני יודעת לחבוש פצעים ולתת אקמול נגד כאב ראש לא הופכת אותי לרופאה.
מהות החינוך היא היכולת לתת תשובות מקצועיות לשאלות משמעותיות. למשל, מהם המרכיבים הנחוצים לתהליך למידה יעיל כשמלמדים ילדים בבית הספר היסודי ובמה זה שונה ממה שנדרש כשמלמדים כיתת מתבגרים; מהו אקלים כיתתי וכיצד בונים ומנהלים אותו; איך מתייחסים למיומנויות, לרגשות ולתהליכים חברתיים; כיצד מתמודדים עם שונות בין תלמידים, ועם התנגשות ערכים ודעות בכיתה; אלה רק חלק מזערי משאלות מרכזיות רבות, שמקבלות מענה רק כשמתייחסים לחינוך כאל מקצוע.
שנה בכיתה
לפני שתרשו לעצמכם לומר שאתם מבינים משהו במקצוע הזה שנקרא חינוך, תהיו מורים לפחות שנה שלמה בכיתה במערכת החינוך הפורמלית הרגילה. לא פחות. לא במסגרת אחרת. כי ללמד שנה בכיתה רגילה פירושו לעבוד עם קבוצת ילדים שחייבים להיות שם, שבוע אחרי שבוע. ילדים שמגיעים ממקומות שונים, מרקע שונה, מבתים מגוונים, עם הרגלים שונים שרכשו עם השנים. כל אחד מהם מביא איתו לכיתה משא שמגיע מהבית והשכונה. לכל אחד מהם ידע קודם, תחומי עניין שונים, יכולות מגוונות, מצבי רוח משתנים לפי האינטראקציה מול ההורים בבוקר או החברים בהפסקה, השעה או עונות השנה.
כל זה, עוד לפני שהכרנו ולקחנו אחריות על מה שמערכת החינוך הגדירה שצריך ללמד. לפני שתכננו את תכני הלמידה, קבענו כמה זמן יוקדש לכל נושא, באילו עזרים נשתמש, איך נשלב טכנולוגיה, כיצד בכלל נדע שבאמת למדו משהו ובמה זה רלוונטי לחייהם. צריך שנה לפחות כדי להבין איך לרתום אותם כקבוצה, ואיך כיחידים, או מה עושים כששיעור מתבטל או כשמתרחש אירוע לאומי שמחייב התייחסות בכיתה – וכאלה יש למכביר במדינת ישראל.
עשייה חינוכית אמיתית פירושה גם לדעת מה לעשות כשילדה מגיעה עם פנס בעין או כשילד מגיע רעב, ואיך לטפל בסכסוכים בין תלמידים או חלילה בקטטות. רק הניסיון מכשיר את המורה להגיב נכון כשמישהו נראה מנותק מהמתרחש בשיעור, או לזהות ולטפח ניצוצות של סקרנות וחשיבה ייחודית. וההורים! אינך אשת חינוך לפני שפגשת הורה שמגיע פתאום בדרישת "מגיע לנו", או בהורה שלא מסוגל להתמודד עם מה שעובר על ילדו – או שאפילו לא מנסה.
איך מתמודדים עם כל זה כשגם אנחנו, כאנשי חינוך, מביאים אתנו את המשאות שלנו, מהבית, מהחברים ומסביבת העבודה. התשובות לכל אלה לא נמצאות באמתחתו של הסטרטאפיסט המצליח, המנהל המצטיין, המפקד הבכיר או הסטודנטית שמשלימה הכנסה. לא תמצאו אותן גם במבחנים הבינלאומיים, בסטטיסטיקות כלכליות ואפילו לא בשיח על מספר היחידות במתמטיקה. הן נמצאות בתובנה שחינוך הוא מקצוע מורכב, הדורש מקצוענות ברורה בכל הגילאים ובתחומים מגוונים, ובהם פדגוגיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, טכנולוגיה, ניהול – וידע עדכני בתחומי הדעת שאנחנו אחראיים על הוראתם. כי מורה לכימיה חייב לדעת כימיה, מורה לתנ"ך חייב לדעת תנ"ך וגננת חייבת ללמוד את מאפייני העבודה עם הגיל הרך. זו משמעות המקצוענות החינוכית.
נשמע טריוויאלי, אבל במערכת החינוך ובחברה הישראלית שכחנו את זה מזמן. תשאלו את המומחה לערבית שנדרש ללמד מדעים, את עקרת הבית שביקשו ממנה ללמד אנגלית, את הגננת שבעצמה לא סיימה 12 שנות לימוד. בקרוב יגלו את זה אלפי המובטלים, הסטודנטים, הפנסיונרים וכל מי שייענו לקריאה וייזרקו לכיתות בתום תהליך קצר המתיימר לקרוא לעצמו הכשרה. הם ימצאו את עצמם מתמודדים עם כל האתגרים האלה בלי שום הכנה או ידע מקצועי הולם.
כמו בכל תחום משמעותי אחר בישראל, אם משרד החינוך לא יקדם תוכנית אסטרטגית ארוכת טווח למיצוב ופיתוח מקצועי משמעותיים ואיכותיים של כוח ההוראה בישראל, לא נקבל אפילו "פלסטר זריז", כפי שהגדירו זאת במשרד החינוך עצמו. נקבל רק המשך של כישלון מזעזע ידוע מראש, והמחיר שכולנו נוסיף לשלם עליו רק ילך ויעלה.
ד"ר ליאת בן דוד, מנכ"לית מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
