לפני 60 אלף שנה חיות ענקיות שוטטו בהמוניהן בבתי גידול רבים ברחבי כדור הארץ. כמה מהן נשארו איתנו עד היום - הפיל, הקרנף, דוב הגריזלי. אך זה רק חלק קטן מהמינים הגדולים שנפוצו בעבר מאמריקה ועד אוסטרליה. היו ביניהם קרובי משפחה של אותן חיות ענקיות מודרניות, חלקם גדולים עוד יותר מהמינים שאנחנו מכירים כיום. נוסף עליהם היו גם עצלני ענק וארמדילים במשקל שתי טונות, שהסתובבו ביבשות אמריקה, קנגורו בגובה שני מטר וקרובי משפחה של הוומבט באורך ארבעה מטר בערבות אוסטרליה, פרות בר ענקיות ועוד. לצידם התהלכו עוד מינים רבים של יונקים גדולים, אך לא ממש ענקיים, שגם הם לא איתנו כיום: כמה מינים של סוסים, פרות וגמלים, חתולי שן חרב ואריות אמריקנים.
היונקים ויונקי הכיס הללו מכונות יחדיו בשם "מגה-פאונה". בתקופה שבין 60 אלף שנה ל-10,000 שנים לפני זמננו, חלק גדול מהמגה-פאונה נעלם, בכל רחבי העולם. מה גרם להכחדתן של חיות רבות כל כך? במשך השנים הוצעו תשובות שונות, והן התמקדו בשני גורמים עיקריים: שינויי האקלים והשפעת בני האדם.
10 צפייה בגלריה
בשונה מהכחדות קודמות, בהכחדה הזו נפגעו בעיקר המינים הגדולים. דיאגרמה שמראה כמה אחוזים נכחדו מכל קטגוריית משקל | מתוך המאמר Svenning et al. 2024
הכחדה יוצאת דופן
כדי להבין מדוע דווקא הגורמים הללו הם החשודים העיקריים, צריך להכיר את המאפיינים הייחודיים של אותה הכחדה. הכחדות, גם מקומיות וגם עולמיות, הן עניין נפוץ מאוד בהיסטוריה של כדור הארץ. אך ההכחדה שעליה אנחנו מדברים נראתה אחרת. בשונה מהכחדות קודמות, נפגעו בה בעיקר המינים הגדולים. כפי שאפשר לראות באיור, מתוך 48 מינים של אוכלי העשב הגדולים ביותר, שמשקלם מעל אלף קילוגרם, נכחדו 40 מינים - שיעור הכחדה של 83 אחוזים.
במינים שמשקלם היה בין מאה לאלף קילוגרם שיעור ההכחדה נמוך משמעותית, כ-54 אחוז, ואילו במינים שמשקלם פחות מקילוגרם אחד, שיעור ההכחדה היה פחות מאחוז אחד. לא רק יונקים גדולים נעלמו בתקופה ההיא, אלא גם עופות וזוחלים גדולים, מהיען האסייתי ועד לטאה ענקית משוריינת מאוסטרליה.
ממותה במכירה פומבית
( רויטרס)
חומרת ההכחדה לא היתה תלויה רק בגודל בעלי החיים, אלא גם במקום מושבם. בעלי החיים באפריקה הצליחו לשרוד בצורה הטובה ביותר: גם שם היו מינים שנכחדו, אך הרבה פחות מאשר ביבשות אחרות. גם בדרום אסיה ההכחדה הייתה מתונה, אך באירופה ובצפון אסיה נכחדו מינים רבים יותר. באמריקה הצפונית ובאמריקה הדרומית ההכחדה הייתה חמורה עוד יותר, והשיא היה באוסטרליה, שם נכחדו כל חיות היבשה שמשקלן היה יותר מ-50 קילוגרם.
בנוסף, לא כל ההכחדות אירעו באותו זמן. באוסטרליה, המגה-פאונה נעלמה לפני כ-40-60 אלף שנים, באירופה ובאסיה ההכחדות התחילו לפני כ-60 אלף שנים אך נמשכו זמן רב יותר, ואילו באמריקה הן התחילו רק לפני כעשרים אלף שנים.
ברור, אם כך, שלא מדובר באירוע קוסמי כלשהו שהוביל להכחדה, כמו פגיעת האסטרואיד שהביאה לקץ עידן הדינוזאורים: במקרה כזה ההכחדות היות נראות באותו פרק זמן. זה משאיר את שני ה"אשמים" האפשריים שהזכרנו קודם - אנחנו והאקלים.
כתב הגנה לאקלים
במאמר שהתפרסם לפני כמה חודשים טוענים חוקרים מדנמרק ששינויי אקלים לא יכולים להסביר את התבנית המיוחדת של ההכחדות. בני האדם, הם טוענים, הם הגורם העיקרי, או אפילו היחיד, להיעלמותה של המגה-פאונה מאזורים כה רבים בעולמנו.
החוקרים מציגים מספר סיבות לכך שהאקלים אינו יכול להיות הגורם העיקרי להכחדות. ראשית, בהכחדות המוניות קודמות, שהושפעו משינויי אקלים, לא נראית אותה הטייה ברורה לכיוון החיות הגדולות יותר - כשהאקלים משתנה נכחדים מינים גדולים וקטנים כאחד. אותן הכחדות קודמות פגעו יותר במינים שחיו באזורים גיאוגרפיים מצומצמים, למשל רק על פסגות ההרים, ובכאלו שהתפריט שלהם כולל מגוון מוגבל של מזון למשל בעלי חיים שניזונים בעיקר מעלי אקליפטוס.
לעומת זאת, ההכחדה של 60 אלף השנים האחרונות כללה גם מינים בעלי תפוצה רחבה, שאוכלים מגוון של מזונות, כמו כמה מיני דובים. בנוסף, רבות מההכחדות התרחשו דווקא באזורים בעלי אקלים ממוזג ומתון, שפגיע פחות לשינויים.
שינויי אקלים עשויים להתרחש בצורה שונה, ואפילו בזמנים שונים, בין יבשות ואזורים שונים. אבל אין ראיות לכך שלחצי אקלים משמעותיים, כמו התקררות או התחממות מהירה, אירעו בתקופת ההכחדות ביבשות שאוכלוסייתן נפגעה. מחקרים שבחנו שיניים של בעלי חיים מאובנים למדו מהם שבעלי החיים לא סבלו ממחסור במזון, גם ממש לפני שנכחדו, ונראה שלא היה שינוי משמעותי בצמחייה. כל זה מעיד על כך שהסביבה לא השתנתה בעקבות שינויי אקלים, ודאי לא במידה שהיתה דוחפת בעלי חיים רבים כל כך להכחדה.
ולבסוף, במשך מיליון השנים האחרונות, כדור הארץ עבר מספר מחזורים של תקופות קרח ותקופות חמות יותר, שכולם היו דומים מאוד זה לזה – כולל המחזור האחרון, שבו אנחנו נמצאים כרגע. אבל במחזורים הקודמים לא נראו הכחדות נרחבות, כמו בחמישים אלף השנים האחרונות. אם האקלים המתקרר או המתחמם היה מוביל להכחדות, היינו מצפים לראות הכחדות כאלה גם באירועים הקודמים שבהם הוא התקרר או התחמם.
כתב אשמה נגד האדם
מה כן היה מיוחד במחזור האקלימי האחרון? מה קרה בו, שלא קרה במחזורים הקודמים? התשובה היא: בני אדם. לפני 50-70 אלף שנים עזבו אבותינו את אפריקה, והתיישבו בכל יבשות העולם בזו אחר זו חוץ מאנטארקטיקה. כאן לוחות הזמנים מתאימים הרבה יותר: בכל מקום, ההכחדות מתחילות יחד עם הגעתם של בני האדם, או זמן קצר לאחר מכן.
הגורם האנושי יכול להסביר גם את ההבדלים בין היבשות. אפריקה היא היבשת שבה המין שלנו התפתח, ועבר אבולוציה לצד שאר בעלי החיים במשך מיליוני שנים. אותן חיות הכירו את האדם, והיה להן זמן להסתגל לשיטות הציד שלו, שהשתפרו בהדרגה. זו כנראה הסיבה שפחות בעלי חיים נכחדו באפריקה. גם לבעלי חיים אסייתיים הייתה היכרות מסוימת עם האדם ועם כלי הציד שלו – אומנם המין שלנו, הומו ספיינס, לא הגיע לשם עד לפני כמה עשרות אלפי שנים, אבל קודמיו, בהם הומו ארקטוס ואחריו הניאנדרטלים, הדניסובים, ואולי גם מינים אחרים, חיו שם במשך יותר ממיליון שנים. לעומת זאת, החיות של אמריקה ואוסטרליה לא נתקלו מעולם בבני אדם, ופגשו אותם לראשונה כשכבר היו להם כלים ושיטות ציד מתוחכמות למדי. זה מסביר מדוע במקומות אלו נראו ההכחדות החמורות ביותר.
המאפיין הבולט ביותר של ההכחדות – ההתמקדות בחיות גדולות במיוחד – מקבל גם הוא הסבר הגיוני לפי תיאוריית הגורם האנושי. בני אדם מסוגלים לצוד את אוכלי העשב הגדולים, שבבגרותם אף טורף אחר לא יכול להם. בנוסף, "החיות הגדולות האלו היו, ועודן, פגיעות במיוחד לניצול יתר", הסביר ינס-כריסטיאן סבנינג (Svenning), שהוביל את המחקר על הכחדת המגה-פאונה, בהודעה לעיתונות, "משום שיש להן הריונות ארוכים יותר, הן מעמידות צאצא אחד או שניים בכל פעם, והם מגיעים לבגרות רק אחרי שנים רבות".
מה עם הממותות
נקודת החוזק העיקרית של המחקר החדש היא בכך שהוא מתחקה אחר הגורמים להכחדות של מינים רבים ושונים ב-60 אלף השנים האחרונות, ומספק הסבר לדפוסים הייחודיים של ההכחדות הללו. אבל במידה מסוימת, זו גם החולשה שלו. הוא לא מנסה להבין את הגורמים והנסיבות המדויקים שהובילו להכחדה של חיה מסוימת, אלא משווה ביניהם כדי למצוא את המשותף בין ההכחדות. היות שכך, הוא עשוי להחמיץ מעורבות של גורמים ששיחקו תפקיד בחלק מההכחדות, גם אם לא בכולן, או את יחסי הגומלין בין גורמים שהובילו להכחדה מסוימת.
כך אפשר אולי להסביר את הסתירה בין המאמר הזה לבין מאמרים שיצאו לפניו, והדגישו דווקא את תפקידו של האקלים בהכחדה. ב-2021, למשל, התפרסם מאמר שבו החוקרים "זיכו" את אבותינו מאשמת ההכחדה של אחד המינים המפורסמים ביותר מבין החיות הגדולות: הממותה הצמרירית. לטענתם, שינויי האקלים בסוף תקופת הקרח האחרונה היו הגורם המכריע בהכחדה של היונקים בעלי החדק, והקצב המהיר שבו הם התרחשו מנע מהממותות להשתנות ולהתאים את עצמן לתנאים החדשים.
הממותות הצמריריות (Mammuthus primigenius) היו בערך בגודל של פיל אפריקני בן ימינו, אך עם פרווה ארוכה להגנה מפני הקור, וחיטים ארוכים ומעוקלים שיכלו להגיע לאורך של ארבעה מטרים. הן חיו בערבות הקרות של צפון אסיה, אירופה ואמריקה הצפונית, וניזונו מהעשבים והשיחים הנמוכים שגדלו בהן.
"כשהאקלים התחמם ונהיה רטוב יותר, והקרחונים החלו להפשיר, זה הוביל ליצירת אגמים, נהרות וביצות. המערכת האקלוגית השתנתה, הצמחייה פחתה והמערכת כבר לא יכלה לתמוך בעדרים של ממותות", הסביר יוצ'נג וואנג (Wang), שהוביל את המחקר, בהודעה לעיתונות. "הראינו ששינויי אקלים, במיוחד התגברות המשקעים, הובילו באופן ישיר לשינויים בצמחייה – לבני אדם לא הייתה שום השפעה על כך במודלים שלנו".
"הבעיה לא הייתה רק שהאקלים השתנה, אלא ההמהירות של השינוי", הוסיף אסק ווילרסלב (Willerslev), החוקר הבכיר החתום על המאמר. "הממותות לא הצליחו להתאים את עצמן במהירות המספיקה כאשר הסביבה שלהן השתנתה בצורה דרמטית, והמזון היה הרבה פחות זמין".
המאמר לא עונה על השאלה כיצד הצליחו הממותות לשרוד את שינויי האקלים הקודמים, במשך חמשת מיליוני השנים שבהן המין הזה חי, מלבד להציע שהשינוי הפעם היה מהיר במיוחד – טענה שהחוקרים של המאמר החדש יותר חולקים עליה. עדיין, המחקר על הממותות מראה שבהחלט היה תפקיד לשינוי האקלים בהכחדת המממותות, גם אם לא בטוח שהם צודקים בכך שהוא היה הגורם היחיד. אנחנו יודעים שבני האדם צדו ממותות: עצמות ועורות של ממותות התגלו באתרים שבהם חיו בני אדם. ייתכן בהחלט שהם תרמו לירידה במספרן, לצד השינויים האקלימיים והסביבתיים.
הממותות האחרונות בהחלט
יהיו אשר יהיו הגורמים, אוכלוסיית הממותות הצטמצמה במהירות בתום תקופת הקרח האחרונה. בשיא תפוצתן, עדרי הממותות שוטטו כמעט בכל שטחי היבשה בחצי הכדור הצפוני. מהעדרים העצומים הללו נותרה בסופו של דבר רק אוכלוסייה קטנה אחת, שהייתה מבודדת במשך 6,000 שנים על האי וראנגל, בצפון מזרח סיביר. האוכלוסייה הזו נכחדה לפני כ-4,000 שנים, ולבני האדם לא הייתה כל יד בהריגתן של אותן ממותות אחרונות. אנחנו יודעים את זה בוודאות, כי אנשים הגיעו לאי רק מאות שנים לאחר מכן.
מה גרם, אם כך, למותן של הממותות האלה?
במשך זמן רב הניחו חוקרים שהסיבה להכחדה הייתה רבייה בין קרובי משפחה ומגוון גנטי מצומצם, שהוביל להצטברות של מוטציות מזיקות, והקשה על האוכלוסייה להתאים את עצמה לתנאים משתנים. אך במאמר חדש, חוקרים מאירופה שבחנו את החומר הגנטי של כמה מהממותות הללו הגיעו למסקנה שונה.
החוקרים נעזרו ברצפים של 21 גנומים של ממותות מ-50 אלף השנים האחרונות, חלקם מהאי וראנגל לאחר שהאוכלוסייה הפכה למבודדת, וחלקם מוקדמים יותר, מממותות שחיו ביבשת. הם מצאו שבשלב מסוים האוכלוסייה באי הייתה קטנה מאוד, והיו בה רק שמונה פרטים בוגרים שהתרבו זה עם זה. עם זאת, לאחר כ-20 דורות האוכלוסייה התאוששה, ומנתה 300-200 פרטים. להפתעתם, החוקרים לא מצאו ראיות להשפעה מזיקה של רביית קרובים, או להצטברות של מוטציות מזיקות שיוכלו להסביר את ההכחדה של הממותות.
"אנחנו יכולים להראות שבוודאות גבוהה, רביית קרובים ומחלות גנטיות לא גרמו לאוכלוסייה להידרדר בהדרגה לעבר הכחדה", אמר לאב דאלן (Dalén), החוקר הבכיר החתום על המאמר, בריאיון לאתר New Scientist. "האוכלוסייה נראתה בסדר גמור, למרות רביית הקרובים". בניגוד לטענות המחקרים הקודמים, האוכלוסייה הזו לא "נועדה להכחדה" בשל חוסר במגוון גנטי, אומרים דאלן ועמיתיו.
מוטציות מזיקות, ומזיקות פחות
השכיחות של מוטציות מזיקות מאוד באוכלוסייה, כאלו שגורמות למומים או למחלות גנטיות קטלניות, דווקא ירדה עם הזמן. ככל הנראה, בעלי החיים שהיו להם את המוטציות הללו לא שרדו זמן רב ולא העמידו צאצאים, וכך המוטציות לא עברו לדור הבא. לעומת זאת, מוטציות שמזיקות לבעל החיים ברמה נמוכה יותר, למשל, גורמות לו להיות פגיע יותר למחלות או חלש קצת יותר אחרים, כן הצטברו באוכלוסייה מדור לדור.
"אם לפרט הייתה מוטציה מזיקה בצורה קיצונית, הוא לא היה מסוגל לחיות זמן רב, אז המוטציות האלו נעלמו בהדרגה מהאוכלוסייה עם הזמן", הסבירה מריאנה דהאסק (Dehasque), שהובילה את המחקר, בהודעה לעיתונות. "מצד שני, אנחנו רואים שהממותות צברו מוטציות מזיקות בצורה מתונה, כמעט עד לרגע שבו הן נכחדו". עם זאת, המוטציות הללו לא היו יכולות להיות הסיבה היחידה, או העיקרית, להכחדה. גם האקלים, במיקום הצפוני כל כך, לא התחמם מספיק בשביל לשנות את הסביבה כך שלא תתאים להן עוד.
מה, אם כן, הרג את הממותות האחרונות, לאחר ששרדו על האי במשך 6,000 שנים, וככל הנראה במצב טוב? התשובה, המאכזבת משהו, היא שאנחנו לא יודעים. החוקרים משערים שמדובר באירוע פתאומי וקצר למדי, כמו שריפות, מחלה מידבקת, או אפילו שינויי אקלים קצרים ומקומיים. כל אלו, אמר דאלן, הם אירועים אקראיים. "והיות שהם אקראיים, לא היה שום דבר בלתי נמנע בהתרחשות שלהם. לכן, אם הם לא היו מתרחשים, אולי הממותות היו חיות באי וראנגל עד היום". אך אז הוא הוסיף: "בהנחה שבני האדם לא היו הורגים אותן כשהם הגיעו לאי".
המחקר הזה מכניס למשוואות שלנו גורם מסוג חדש: הגורם האקראי המקומי, כמו שריפות או מחלה. קשה מאוד לחזות גורמים כאלו מראש, וגם לא תמיד אפשר לשחזר אותם בדיעבד. מצד שני, ההשפעה שלהם מוגבלת – הם אולי הובילו להכחדה הסופית של הממותות, אך היו מסוגלים לעשות זאת רק משום שהאוכלוסייה הקדומה והגדולה של היונקים הצמריריים הצטמצמה לכדי קבוצה קטנה למדי על אי אחד. בסופו של דבר, כשאנחנו שואלים על "מה גרם להכחדה של הממותות", הגורם שאנחנו מחפשים אינו זה שהרג את הממותה האחרונה, אלא זה שהוביל להצטמצמות הדרמטית של האוכלוסייה לפני כן. ופה אנחנו עדיין נשארים עם שני גורמים אפשריים, וממש לא סותרים – האקלים ובני האדם.
שילוב של גורמים
מחקר על בעלי חיים גדולים אחרים, שחלקו עם הממותות את הערבות הצפוניות, מראה איך שני הגורמים האלו עשויים לעבוד יחדיו. הקרנפים הצמריריים (Coelodonta antiquitatis) הופיעו לראשונה לפני כ-2.5 מיליון שנה, ברמות הטיבטיות. משקלם היה דומה לזה של הקרנפים בני ימינו, אך הייתה להם פרווה ארוכה הרבה יותר, כהתאמה לקור הצפוני. כמו הממותות, גם הם ניזונו מעשב ומצמחיים נמוכה, וחיו בערבות פתוחות. נראה שהשתמשו בקרניים הגדולות שלהם, בין השאר, כדי לחשוף צמחייה מתחת לשלג.
לפני קצת פחות מעשרת אלפים שנה הם נכחדו. מחקרים קודמים הצביעו על שינויי אקלים בסוף תקופת הקרח האחרונה כעל הסיבה לכך. עם זאת, הם לא יכולים להסביר מדוע הקרנפים שרדו את ההתחממות במחזורים הקודמים, שבהם הטמפרטורות הגיעו לרמות גבוהות לא פחות.
במחקר שפורסם בחודש שעבר, צוות מדענים בינלאומי שיחזר את התפוצה של החיות הגדולות בעשרות אלפי השנים האחרונות, עד להכחדתן. "בעזרת מודלים ממוחשבים, מאובנים ו-DNA עתיק, עקבנו אחר ההיסטוריה של אוכלוסיית הקרנפים הצמריריים באירואסיה ב-52 אלף השנים האחרונות, ברמת פירוט שבעבר לא נחשבה לאפשרית", אמר דמיין פורדהם (Fordham), שהוביל את המחקר.
החוקרים השתמשו במאובנים וב-DNA, שחלקו התגלה באדמה של מערות, כדי להבין היכן חיו הקרנפים ומתי, ולהעריך את גודל האוכלוסייה שלהם. המודלים השתמשו במידע הזה, וגם במידע על האקלים במשך אותה תקופה, כדי לשחזר את השינויים באוכלוסיות לאורך זמן, ולמצוא את הסיבות לשינויים הללו. המסקנה שהגיעו אליה הייתה ששני הגורמים, שינוי האקלים והשפעת האדם, הובילו יחד להכחדה. "זה לא 'או זה או זה'. שניהם שיחקו תפקיד", אמר פורדהם בריאיון לכתב העת המדעי Science.
קרנפים מבודדים
בסרטון למעלה אפשר לראות כיצד אוכלוסיות הקרנפים קטנות וטווח המחיה שלהן מצטמצם ומתרכז באזורים הדרומיים יותר, החל מלפני כ-35 אלף שנים. הסיבה לדחיפה דרומה היא ההתקררות שהעולם חווה עם תחילתה של תקופת הקרח האחרונה, והקרחונים שכיסו את הערבות הצפוניות. מדוע הקרנפים לא שבו ומילאו את הצפון כשהקרחונים נסוגו? סיבה אחת הייתה השלג. התחממות האקלים הביאה איתה יותר משקעים, והאזורים שבהם חיו הקרנפים הצמריריים אומנם התחממו, אבל עדיין היו קרים מספיק בשביל שמשקעים אלו ירדו בצורת שלג. כפות הרגליים של היונקים הגדולים אינן מותאמות להליכה על השלג, כמו כפותיהם של דובי הקוטב למשל. השלג הצר את צעדיהם, ובמקרים מסוימים מנע מהם לנדוד צפונה, לאזורים מתאימים יותר.
כאן נכנסים לתמונה גם בני האדם. החוקרים מעריכים שציידים הרגו כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה בכל דור – לא שיעור גדול, אבל עבור חיות גדולות, שמתרבות באיטיות וכמעט אין להן טורפים טבעיים, גם ציד של עשרה אחוזים הוא נטל שקשה לעמוד בו לאורך זמן. הציידים, עם שינוי האקלים ועם השלג שבא איתו, גרמו לכך שאוכלוסיות הקרנפים "נתקעו" באזורים שהפכו פחות ופחות מתאימים להם. "כשהארץ הפשירה והטמפרטורות עלו, אוכלוסיות של קרנפים צמריריים לא יכלו להתיישב בשטחי מחיה חדשים וחשובים שנפתחו בצפון אירואסיה, וזה גרם להן לאבד את יציבותן ולהתמוטט, ובסופו של דבר הוביל להכחדתן", סיכם פורדהם.
האוכלוסיות הללו נהיו מבודדות יותר ויותר, ונעלמו בזו אחר זו. לפני כ-15 אלף שנים רוב הקרנפים שנותרו התרכזו במזרח סיביר, שם השלג לא היה עמוק כל כך, ואיפשר להם להשיג יותר מזון וגם לנדוד מאוכלוסייה אחת לשנייה. אך במשך אלפי השנים הבאות האקלים באזור זה התחמם עוד, ויחד עם הציד הוביל בסופו של דבר להכחדה של שארית אוכלוסיית הקרנפים הצמריריים.
לקחים לעתיד
הכחדת המגה-פאונה לא הסתיימה עם מותם של הקרנפים הצמריריים האחרונים, או הממותות האחרונות. היא נמשכת גם בימינו, כאשר רבים מבעלי החיים הגדולים ביותר, מהקרנפים והפילים ועד האריות, הטיגריסים וגם הלווייתנים, חוו צמצום משמעותי באוכלוסיותיהם בעקבות ציד והרס של שטחי מחיה ונמצאים בסכנת הכחדה. מה אפשר ללמוד מההכחדות שהיו לפני אלפי שנים, כדי לעזור למנוע את ההכחדות הבאות?
לכל אחד מהמחקרים שסקרנו כאן יש תובנות חשובות שעשויות לעזור לשימור המגה-פאונה המודרנית. המחקר הראשון, שהגיע למסקנה שהגורם משותף להכחדות הרבות הוא אנחנו, בני האדם, מדגיש את החשיבות של החיות הגדולות למערכת האקולוגית. החוקרים הראו שהיעלמותם של אוכלי העשב הגדולים שינתה משמעותית את הסביבה, כשאיפשרה למשל ליערות לצמוח במקום שבו היו ערבות פתוחות עם עשב וצמחייה נמוכה. זה הוביל בחלק מהמקרים להכחדה של חיות קטנות יותר, שהתפתחו לחיות לצד החיות הגדולות, ולא הצליחו להסתגל לסביבה השונה. לכן, אומרים החוקרים, פרויקטים שכוללים החזרה לטבע של בעלי חיים גדולים, למשל פילים או קרנפים, עשויים להיות חשובים במיוחד, לא רק עבור המינים הללו אלא עבור המערכת האקולוגית כולה.
"התוצאות שלנו מדגישות את הצורך בפעולות שימור ושיקום של הסביבה", אמר סבנינג בהודעה לעיתונות. על ידי החזרה לטבע של יונקים גדולים, אנחנו יכולים לסייע בשיקום שיווי המשקל האקולוגי, ולתמוך במגוון הביולוגי, שהתפתח במערכות אקולוגיות עשירות במגה-פאונה".
ההשפעה הארוכה של צוואר הבקבוק
המחקר על הממותות האחרונות באי וראנגל מראה את הסכנות שבצמצום האוכלוסייה, אפילו אם היא מצליחה להתאושש ולגדול לאחר מכן. גם כאשר אוכלוסיית הממותות גדלה והגיע משמונה פרטים ליותר ממאתיים, בתוך תאיהם הם עדיין נשאו צלקות מאותה תקופה, בדמות מוטציות מזיקות. אומנם המחקר הראה שהמוטציות האלו לא היו קטלניות, אלא גרמו נזק מתון בלבד, והן לא אלו שהובילו באופן ישיר לאובדנה של הקבוצה – אבל ייתכן מאוד שהן הקשו על הממותות להתמודד עם המחלות או שינויי הסביבה שבסופו של דבר הכחידו אותן.
10 צפייה בגלריה
"על ידי למידה של הכחדות העבר, אנחנו יכולים להפיק לקחים חשובים שיעזרו לנו להבטיח את שלומן של החיות הגדולות שנשארו בכדור הארץ". קרנף על רקע השקיעה
(צילום: Shutterstock)
בעובדה הזו יש גם לקח לגבי בעלי החיים המודרניים. כיום, פעולות שימור הצליחו "להחזיר לחיים" כמה וכמה מינים שהיו על סף הכחדה, משועלים ועיטמים ועד סוסים ולווייתנים. אצל כולם, האוכלוסייה עברה "צוואר בקבוק" בדומה לזה שנראה אצל הממותות – תקופה שבה האוכלוסייה הצטמצמה לכדי כמה עשרות פרטים או פחות מכך.
הממצאים של מחקר הממותות, אמר דאלן, החוקר הבכיר החתום על המאמר, "מראים שמינים שנמצאים בסכנת הכחדה כיום, שברוב המקרים עברו תקופה של צוואר בקבוק ממש לאחרונה, ככל הנראה ימשיכו לסבול ממחלות גנטיות במשך מאות דורות".
"חשוב לזכור, כשמתווים תכניות לשימור בעלי חיים, שלא מספיק לדאוג שהאוכלוסייה תגיע שוב לגודל סביר", הוסיפה דהאסק. "צריך גם לנטר את הגנטיקה של הפרטים, כי הההשפעות הגנטיות יכולות להמשיך ולהשפיע במשך 6,000 שנים לפחות".
10 צפייה בגלריה
היעלמותם של אוכלי העשב הגדולים שינתה משמעותית את הסביבה, כשאיפשרה למשל ליערות לצמוח במקום שבו היו ערבות פתוחות עם עשב וצמחייה נמוכה. אילוסטרציה של סביבות שונות לפני ואחרי הכחדת המגה-פאונה | מתוך המאמר Svenning et al. 2024
חשיבותם של מסדרונות אקולוגיים
המחקר על הקרנפים הצמריריים מציע תובנות שונות במקצת, אך משלימות. החוקרים מדגישים את החשיבות של זרימת גנים בין האוכלוסיות: הבידוד של קבוצות הקרנפים הצמריריים, ש"נתקעו" באזורים מסוימים ולא יכלו לנוע בחופשיות מקבוצה לקבוצה, תרם להכחדה שלהם. אם היו יכולים להחליף גנים ביו הקבוצות, זה היה מונע איבוד של מידע גנטי והצטברות של מוטציות מזיקות.
גם כאן יש לקח חשוב לאנשי שמירת הטבע כיום. הקרנפים המודרניים, וחיות גדולות רבות אחרות, מוגבלים לשמורות טבע ואזורים מבודדים, ואינם יכולים לנוע ביניהם משום שיש בדרך כבישים, יישובים, שדות חקלאיים מוקפים גדרות, וציידים שמאיימים עליהם. "הכתובת על הקיר", אמר פורדהם, שהוביל את המחקר, ל-Science. אם לא נדאג לא רק להכריז על עוד שמורות טבע אלא גם לחבר ביניהן, בעזרת מסדרונות אקולוגיים, הקרנפים המודרניים ייעלמו ממש כמו קרוביהם הצמריריים.
דיוויד נוגס-בראבו (Nogues-Bravo), עמיתו של פורדהם, אמר בהודעה לעיתונות שהבנת הגורמים להכחדות שאירעו לפני אלפי שנים, וכיצד הגורמים הללו עובדים יחדיו, חיונית לפיתוח תוכניות שימור. "על ידי למידה של הכחדות העבר, אנחנו יכולים להפיק לקחים חשובים שיעזרו לנו להבטיח את שלומן של החיות הגדולות שנשארו בכדור הארץ".
ד"ר יונת אשחר, העורכת הראשית של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
