בשנת 1935 הוביל מוזיאון מטרופוליטן של האמנות ההיסטורית בניו יורק משלחת ארכאולוגית למצרים. בדיר אל-בחארי (Deir el-Bahari), מתחם של מקדשי קבורה וקברים שנמצא בנקרופוליס של תבאי, בגדה המערבית של הנילוס, מול העיר לוקסור, נחפר קברו של סנמוט, אדריכל ומפקח על יצירות מלכותיות, שהיה לכאורה המאהב של חתשפסות (1479-1458 לפנה"ס), המלכה החמישית בשושלת ה-18 של מצרים העתיקה, מהחשובות שבפרעוני מצרים.
מתחת לקברו, מצאו החוקרים חדר קבורה נפרד, שיועד לאימו ולקרובי משפחה לא מזוהים אחרים. שם התגלה לעיניהם ארון קבורה מעץ ובו מומיה של אישה, עם פאה שחורה ושתי טבעות חרפושית. אבל מה שהדהים את הארכאולוגים הייתה הבעתה, שכן פיה היה פעור לרווחה, מה שהוביל אותם לכנותה "האישה הצורחת".
כעת, כ-3,500 שנה לאחר מותה, ניתוח באמצעות הטכניקות המדעיות המתקדמות ביותר, שנועד להעמיק בחייה ובמותה של האישה הצורחת, העלה ממצאים חדשים ומפתיעים שפורסמו בכתב העת Frontiers in Medicine. "האישה הזו נחנטה בחומר חניטה יקר ומיובא. ממצאים אלו, בנוסף למצב השתמרותה הטוב של המומיה, סותרים את האמונה המסורתית לפיה כשל בהוצאת איבריה הפנימיים הוביל לחניטה לקויה", אמרה הרדיולוגית פרופ' סהר סאלים מאוניברסיטת קהיר.
במחקר החדש, פרופ' סאלים השתמשה בסריקות CT כדי לנסות ולחשוף את גילה של האישה, לזהותה מבחינה פתולוגית ולאמוד את מצב השימור של המומיה. יחד עם האנתרופולוגית ד"ר סמיה אל-מרגני ממשרד התיירות והעתיקות של מצרים, השתמשו השתיים במספר טכניקות מתקדמות, באמצעותן גילו שמצב השימור של המומיה טוב ביחס לזמן הרב שחלף.
לאישה הצורחת חסרו מספר שיניים. להערכתה של פרופ' סאלים, ובהסתמך על כך שמקורה של רפואת השיניים במצרים העתיקה, ייתכן כי חלק מהשיניים החסרות נעקרו.
מתמונות CT דו-ממדיות ותלת-ממדיות, עולה כי גובהה של האישה הצורחת היה 1.54 מטר בחייה. לפי המורפולוגיה של המפרק בין שתי עצמות האגן, העריכו החוקרות כי היא הייתה כבת 48 במותה. כמו כן, התגלה כי האישה הצורחת סבלה מדלקת פרקים קלה בעמוד השדרה, זאת על בסיס נוכחותן של בליטות גרמיות (אוסטאופיטים) על החוליות.
פרופ' סאלים ועמיתתה למחקר לא מצאו חיתוכי חניטה, מה שעולה בקנה אחד עם הגילוי שהמוח, הסרעפת, הלב, הריאות, הכבד, הטחול, הכליות והמעי נמצאים במקומם. זו הייתה הפתעה, שכן שיטת החניטה הקלאסית בממלכה החדשה (1550-1069 לפנה"ס) כללה הסרה של כל האיברים הללו, מלבד הלב.
ניתוח של עורה הראה שהאישה הצורחת נחנטה בערער ולבונה, חומרים יקרי ערך שהובאו למצרים ממזרח הים התיכון וממזרח אפריקה או מדרום חצי האי ערב, בהתאמה. כמו כן, שערה הטבעי נצבע בחינה ובערער, כשפאתה הארוכה, העשויה מסיבי תמר, עובדה בגבישי קוורץ, מגנטיט ואלביט, מה שחיזק אותה, העניק לה מראה אמיתי והקנה לה צבע שחור שהועדף על המצרים הקדמונים כסמל לנעורים.
"ממצאים אלה תומכים בסחר העתיק בחומרי חניטה במצרים העתיקה. המשלחת בראשות המלכה חתשפסות הביאה לבונה מארץ פונט (אולי מסומליה באפריקה). גם קברו של תות ענח' אמון הכיל לבונה וערער", אמרה פרופ' סאלים.
אבל מה גרם להבעתה של אותה אישה, שהעניקה לה את כינויה? נראה כי נדירות חומר החניטה שוללת שתהליך החניטה היה רשלני וכי מבצעיו לא כרכו את הלסת התחתונה והגולגולת כנהוג באותה העת. "ייתכן כי האישה מתה בצרחות מייסורים או כאב", שיערה פרופ' סאלים, תוך שהיא קושרת עווית זו למקרים שבהם המוות נגרם מהתכווצות שרירים רגעים ספורים לפני המוות, מה שהוביל לכך שהפה ננעל כשהוא פעור לרווחה. "האישה הצורחת היא 'קפסולת זמן' אמיתית של הדרך שבה היא מתה ונחנטה, אולם סיבת מותה נותרה לא ברורה", סיכמה פרופ' סאלים.
