את לימודי התואר הראשון ותעודת ההוראה במתמטיקה סיימתי לפני חמש שנים. אחד המשפטים ששמעתי הכי הרבה במהלך לימודי היה "תלמידי המאה ה-21 יושבים בכיתות מהמאה ה-20 ולומדים בשיטות של המאה ה-19" כולם מסביב דיברו כל הזמן על הצורך בפדגוגיה חדשנית. המורים, המרצים, הסטודנטים ואפילו משרד החינוך. כולם קראו לפתח למידה משמעותית, כזו שתאפשר הקניה יצירתית מעבר לגבולות הכיתה – בבית, בחוץ, אונליין. אז דיברו. בפועל השינוי היה קטן ומינורי, ועיקר ההוראה נותרה פרונטלית, בכיתה עם לוח, מורה ותלמידים. למעשה, השינוי הכי משמעותי בבית הספר מאז שאני הייתי תלמיד הוא שהגירים התחלפו בטושים מחיקים.
אבל השנה העולם השתנה: האוכל במשלוחים, ההפגנות בקפסולות מתחת לבית, התפילות בחצר וההוראה בזום. לא משנה כמה אנחנו מוכנים לזה ורוצים בזה, רוב ההוראה היום מתרחשת במרשתת, והזום הוא הכלי הפופולרי ביותר לצורך זה. האינסטינקט הראשוני של הרבה מורים היה לעשות "העתק הדבק": להתחבר לזום, ולהמשיך להרצות לכיתה את החומר באותה הצורה. אבל כפי שיודעים כל מורה והורה, למידה מרחוק עלולה להיות רחוקה מלמידה.
ההורים מזמן מקוננים (ובצדק) על הניסיון הבלתי אפשרי להושיב ילד ליום שלם מול הזום, ועדיין המערכות בהרבה בתי ספר נראות דומות מאד לאלו שהיו לפני הקורונה, עם רצף של 5-6 שיעורים בכל יום. החליט מי שהחליט שככה זה צריך להיות, וכולנו, תלמידים, הורים ומורים, מנסים להתמודד עם יציר הכלאיים הזה שנקרא הוראה פרונטלית מקוונת.
אך זו אינה גזירת גורל. ילדים לא חייבים להשתעמם מול רצף שיעורי זום מקרטעים ומקוטעים. זה האינטרנט! המקום שיש בו כמעט כל דבר שאפשר לחשוב עליו, ואת מה שאין, אפשר לייצר בקלות. יש דרכים מגוונות ללמוד, לגלות, להתנסות ולחקור ואפילו, ואני אומר את זה בזהירות, ליהנות. הזום הוא נחמד, אבל יש כל כך הרבה אפשרויות אחרות. השטח כבר זועק את זה, הגיע הזמן שהמערכת תצעד בעקבותיו.
הפקולטה לחינוך בטכניון ערכה בשבוע שעבר וובינר של שעה, שבו הוצגו עשרה כלים דיגיטליים, שכל אחד מהם הוצג בחמש דקות. מרגע פרסום הוובינר קרה דבר מדהים. כמות הנרשמים גדלה בקצב אקספוננציאלי, ושברה את כל התחזיות המוקדמות של המארגנים. המספר הסופי של הנרשמים נעצר על קצת יותר משלושת אלפים איש, וגם זה רק בגלל שמועד הוובינר הגיע. בוובינר עצמו צפו בלייב למעלה מאלף אנשים.
למה? מה היה בוובינר הזה שמשך אליו אלפי מורים ומרצות? זה היה כאילו עפנו מעל המדבר ושאלנו "מי רוצה מים?". המורים צמאים לכלים שיאפשרו להם ללמד אחרת, ההורים והתלמידים ודאי רוצים בזה. מי נשאר? מקבלי ההחלטות.
האם לא הגיע הזמן שמשרד החינוך ינסח מחדש את תכנית הלימודים, כך שתהיה מותאמת ללמידה מקוונת? הרכבת החלה לנסוע, בואו לא נשאר על הרציף.
הכותב הוא סטודנט לתואר שני בפקולטה לחינוך למדע וטכנולוגיה בטכניון, אב לארבעה, רכז תקשוב ומורה למתמטיקה בבי"ס "המתמיד" בקרית שמונה.
