אין ספק שהמדע המודרני קידם את תחום הרפואה לבני אדם יותר מכל גורם אחר, ואותה התבססות של המדע על ניסויים קליניים איפשרה את פיתוחן של תרופות, חיסונים וטיפולים יעילים במחלות ובמניעתן, הצילה את חייהם של אינספור בני אדם ושינתה מהקצה אל הקצה את פני ההיסטוריה האנושית. כיום, נוכח איום נגיף הקורונה החדש (SARS-CoV-2) שמשבש את שגרת חיינו מזה כחצי שנה, הרופאים מככבים בכותרות העיתונים ו"אפידמיולוגיה" היא כבר לא מילה גסה, אך לרבים נדמה שהמדע לא תופס מקום מספיק חשוב בקבלת ההחלטות, וההיגיון מאחורי חלק מהמגבלות החדשות מוטל בספק אפילו על ידי גורמים מקצועיים.
השר אדלשטיין על מינוי פרופ' גמזו לפרויקטור
(צילום: גילי מייזלר )
על מה מסתמכות החלטות הממשלה בנושא מדיניות ההתמודדות עם הקורונה, ובכללן ההגבלות המשתנות על האזרחים והעסקים? "זו שאלה נהדרת, שהתשובה אליה לגמרי לא ברורה", אומר ד"ר אורי לרנר, המנהל המקצועי של עמותת "מדעת" לקידום בריאות הציבור. "אין הרבה קשר בין ההחלטות שמתקבלות לבין מה שאנחנו רואים בעולם".
"לא ברור מאיפה חברי הממשלה מקבלים את המידע שעליו הם מסתמכים בקבלת ההחלטות", אומר ד"ר אורי שרון, סמנכ"ל האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה, מרצה למשפט ולמדיניות סביבתית בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן.
גוף ששמו עולה רבות כמקור למידע בנושא הוא המטה לביטחון לאומי (מל"ל). "מדובר בגוף שתפקידו לבנות את מדיניות הביטחון האסטרטגית של מדינת ישראל, זה גוף ביטחוני ולא רפואי ואין לאנשיו שום הסמכה להתמודדות עם בעיות רפואיות כמו הקורונה – אבל הוא נמצא במשרד ראש הממשלה, ולכן יש לראש הממשלה שליטה מלאה עליו", אומר ד"ר שרון.
חוקר אחד ל-300 אלף איש
קבלת החלטות מושכלת תלויה, כמובן, בנתונים מהימנים - אך נראה שקיים מחסור במידע כזה בישראל. "לא מתפרסמים נתונים על מקומות ההדבקה", אומר ד"ר לרנר. "משרד הבריאות מפרסם קצת נתונים, שכוללים התפלגות תחלואה לפי גילאים ויישובים, אבל אין פירוט של כמה מההדבקות התרחשו במסעדות, כמה בגני אירועים וכמה במערכת החינוך, למשל. אין פילוח של הנתונים שיכול לאפשר להשיג איזושהי תובנה אפידמיולוגית".
לאחרונה העביר משרד הבריאות לוועדת הקורונה של הכנסת נתונים מסוימים על מיקומי ההדבקה, שמהם עולה שמקור ההדבקה המשמעותי ביותר הוא דווקא בבית. לדברי ד"ר שרון, גם נתונים אלה לא מספקים. "צריך לשים לב למספר המשתתפים בקבוצת המחקר: 2227", הוא אומר. "זה כמעט מספר הנדבקים ביום אחד. איך אפשר לגזור מזה משהו?"
לדברי ד"ר לרנר, נתונים אלה, שלפיהם 67 אחוז מהחולים נדבקו בבית, חסרים מיסודם. "ההדבקות בבית הן לא המידע החשוב", הוא אומר. "לשם המחשה, נאמר שיש פגישה בעבודה ואדם אחד מגיע אליה חולה ומדביק ארבעה נוספים, וכל אחד מהעובדים האלה מדביק ארבעה בני משפחה. כך יש 20 נדבקים, מהם ארבעה במקום העבודה ו-16 בבית, אבל יש פה הטיה מובנית – צריך להבין מאיפה ההדבקה הגיעה הביתה, זו הדרך לעצור את ההדבקה". על פי אותם נתונים, מקום ההדבקה של מעל מחצית מהנדבקים לא ידוע. "זה נובע מהיעדר חקירות", אומר ד"ר לרנר. "אין לנו נתונים על כמה חקירות עשו עד תגבור המערך, וחקירה אפידמיולוגית לא מספיק טובה תגרור פערים בחקירות הבאות".
חלק משמעותי מהמחסור בנתונים נובע מכך שכמות החוקרים האפידימיולוגיים בישראל מצומצמת מאוד בהשוואה לעולם: על פי דו"ח שפרסם אמ"ן, בישראל פעל חוקר אחד לכל 300 אלף איש (1:10,000 לאחר התגבור שהתבצע לאחרונה), זאת בהשוואה ל-1 ל-4,000 בגרמניה, 1 ל-6,200 בניו יורק ו-1 ל-2,200 באנגליה. "במדינות אחרות, שבהן כמות החוקרים האפידמיולוגיים גבוהה מאוד, מצליחים לזהות מוקדי הדבקה במהירות ולקבוע כללים לגביהם", אומר ד"ר שרון. "מקומות כמו בריטניה חטפו גל ראשון קשה מאוד כי הם לא סגרו את המדינה מהר כמו ישראל - אלא שלא כמו ישראל, הם הקימו מערך אפידמיולוגי מהר מאוד. אנחנו לא עשינו זאת, ולכן הדרך היחידה שלנו להילחם בקורונה נותרה סגר, בעוד הם יכולים להתמודד עם הדבקות חדשות באמצעות קטיעת שרשרת ההדבקה".
כך לדוגמה, על פי דו"ח אמ"ן, ב-12 ביוני אותרו בעיר גונטינגן שבגרמניה שתי חולות שגרות באותו בניין, ובעקבות כך נערכו בדיקות קורונה לכל 700 דיירי הבניין. בבדיקות נמצא שלפחות 100 דיירים נדבקו, והוטל סגר על הבניין כולו. עד תחילת יולי ההתפרצות הוכלה לחלוטין.
על פי נייר עמדה שנשלח על ידי איגוד רופאי בריאות הציבור לוועדת הקורונה בכנסת, הנתונים הגולמיים ותוצאות החקירות האפידמיולוגיות שכן קיימות לא מועברות כראוי לציבור ולגורמים הרלוונטיים: "דרשנו שוב ושוב לפרסם לציבור ולמסור לאפידמיולוגים בישראל את הנתונים הגולמיים ותוצאות החקירות האפידמיולוגיות על מנת שניתן יהיה לנתח את מגמות התחלואה וגורמי הסיכון", נכתב בנייר העמדה. "עד היום לא נמסרו הנתונים הללו".
לדברי ד"ר לרנר, במדינות אחרות גם הנגשת המידע לציבור טובה הרבה יותר מבישראל. "בסינגפור, למשל, יצרו מפת הדבקות מפורטת מאוד, שבה הציבור יכול לראות את שרשרת ההדבקות, ולהבין איפה בדיוק אנשים נדבקו ובאילו אתרים היו יותר הדבקות מאשר באחרים", הוא אומר.
"חצי שרירותי, חצי פוליטי"
"אחת הבעיות בישראל היא שלא הדרג המקצועי מנהל את השיח המקצועי אלא הדרג הפוליטי", אומר ד"ר שרון.
"כל עוד המידע על ההדבקה בקורונה לא קיים כראוי, ההחלטות הן חצי שרירותיות וחצי פוליטיות", אומר לרנר. "העיכוב הגדול בהחלטה לסגור את בתי הכנסת היה פוליטי. לקח גם הרבה זמן עד שחייבו את מי שהגיע מארה"ב בבידוד - גם זה פוליטי". במחקר שנערך באוניברסיטת תל אביב נמצא שמקורם של 70 אחוז ממקרי הקורונה בגל הראשון היה בזנים של הנגיף שהגיעו מארה"ב (יש לציין שמחקר זה טרם עבר ביקורת עמיתים).
שאלת ההסתמכות על נתונים הובילה לאחרונה לוויכוח בתוך המערכת הפוליטית. כזכור, ח"כ יפעת שאשא ביטון (הליכוד), יו"ר ועדת הקורונה של הכנסת, הטילה ספק בהחלטת הממשלה לסגור את חדרי הכושר והבריכות הציבוריות, ודרשה ממשרד הבריאות נתונים רלוונטיים עדכניים. לבסוף החליטה הוועדה בראשותה שלא לאשר את הגבלות הממשלה בנושא. "בפני הוועדה הוצגו נתונים ברורים על אי תחלואה בבריכות", כתבה אז שאשא ביטון בחשבון הטוויטר שלה. "גם בנוגע לחדרי הכושר אין עדות לכך שהם מוקדי התפרצות".
"בתגובה, יו"ר הקואליציה, ח"כ מיקי זוהר, הודיע שהיא תפוטר ושהעברת ההחלטות לוועדה תופסק", מזכיר ד"ר לרנר. "זה בהחלט לא נראה טוב".
אין הצדקה אפידמיולוגית
המגבלות החדשות שעליהן הודיעה הממשלה, שכוללות בין השאר את הפסקת פעילותן של המסעדות ואת סגירתם של מקומות שונים בסופי השבוע, עוררו מחאה בקרב גורמים מקצועיים מתחום בריאות הציבור. "לא סופק שום מראה מקום, הסבר, חוות דעת או נתונים התומכים דווקא בצעדים הללו והמוכיחים את תועלתם", נכתב בנייר העמדה שנשלח על ידי איגוד רופאי בריאות הציבור. "נראה כי חלק מהצעדים שנבחרו עלולים אפילו להגדיל את הסיכון להדבקה". עוד נכתב כי "נראה כי החלטת הממשלה נעשתה בחופזה, ללא התייעצות מספקת ושיקול דעת מתאים, ללא עבודת מטה סדורה, ללא שקיפות ולא על בסיס נתונים. מבחינה אפידמיולוגית איננו רואים הצדקה לתהליך קבלת החלטות חפוז ולא מבוסס".
"זה נכון שיש הרבה אי-ודאות מדעית לגבי דרכי הדבקה בקורונה, אבל כן יש לנו מידע על דרכי הדבקה עיקריות, מידע שיכול להוות בסיס למדיניות מושכלת יותר", אומרת ד"ר מיה נגב, ראשת מגמת מנהל מערכות בריאות בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת חיפה.
ד"ר נגב מביאה כדוגמה את ההחלטה לאסור על ביקור בחופי הים בסופי השבוע. "אין הגיון באיסור על שימוש בשטח הפתוח, הסיכויים להידבק במחלה קטנים מאוד בחוץ בהקפדה על מרחק של 2 מטר", היא אומרת. "המניעה לצאת לשטחים הפתוחים פוגעת הן בבריאות הפיזית, עקב היעדר פעילות גופנית, והן בבריאות הנפשית, שהשהות בטבע תורמת לה מאוד – במיוחד בתקופה כזו של מצוקה חברתית וכלכלית".
להתגייס כמו במלחמה
"הנזקים שהקורונה גורמת לנו לא פחותים מנזקים שנגרמים לנו במלחמה, ואולי אף גדולים יותר", אומר ד"ר שרון. "החלק העצוב הוא שבעוד שבמלחמה תמיד יש התגייסות של כל המערכת הפוליטית כחץ אחד, המוזות שותקות וכולם נכנסים מתחת לאלונקה, הפעם זה לא קורה". לדבריו, הפתרון הוא לנקות את קבלת ההחלטות בנושאי הקורונה מפוליטיקה. "חייב להיות גוף מקצועי שינהל את נושא הקורונה, שיכלול את כל המדענים הרלוונטיים ושיקבל מספיק משאבים".
האם פרופ' רוני גמזו, שמונה לפרויקטור הקורונה, ימלא את התפקיד הזה? "רק אם יתנו לו את כל הסמכויות ויכפיפו תחתיו את כל הגופים", אומר ד"ר שרון. "חייבים לאסוף בצורה ראויה את המידע הרלוונטי וליצור תיעוד מסודר שניתן יהיה להבין ממנו בסבירות גבוהה איפה אנשים נדבקים", אומר ד"ר לרנר. "כך אפשר יהיה לדייק את הגדרות התו סגול למקומות כמו בתי עסק, מקומות עבודה ותחבורה ציבורית – למשל, לא לקבוע איזה אחוז של העובדים יגיע למקום העבודה, אלא להבין איזה מרחב אישי דרוש לכל עובד כדי שהסיכוי להדבקה יפחת. עם הנחיות כאלה ניתן יהיה לאפשר לעסקים להתקיים ולהניע את הכלכלה – בלי להעלות את הסיכון לחשיפה".
לדברי ד"ר לרנר, קבלת החלטות המבוססת על נתונים ושקיפות היא הדרך להשיג את שיתוף הפעולה של הציבור בנושא. "זו תובנה מוכרת היטב גם בלי קשר לקורונה: כשהציבור לא מבין למה החלטה מסוימת התקבלה, הוא לא יקשיב לה", הוא מסכם.
