"DHMO הוא חומר חסר צבע, ריח וטעם, אך מדי שנה הוא מביא למותם של רבבות אנשים ברחבי העולם. רוב מקרי המוות נובעים משאיפה מקרית של החומר, אך הסכנה הנשקפת ממנו אינה מסתכמת בכך. חשיפה ממושכת ל-DHMO במצב מוצק עלולה להוביל להרס רקמות. התסמינים של בליעת DHMO, המוכר גם בשם חומצה הידרוקסילית, עשויים לכלול הזעה מופרזת, שתן, נפיחוּת, בחילות, הקאות ופגיעה במאזן האלקטרוליטים בגוף. גמילה מהתלות ב-DHMO כרוכה בסכנה ודאית למוות".
את האזהרה הזאת, במגוון רב של נוסחים וצורות, תוכלו למצוא בכל רחבי האינטרנט. מטרתה היא להבהיל – וגם להתריע מפני קבלה לא ביקורתית של הפחדות חסרות שחר, גם אם הן מתהדרות בכסות מדעית כביכול. מדוע חסרות שחר? כי DHMO הוא בסך הכול הנוסחה הכימית של דו-מימן חד-חמצני (Dihydrogen Monoxide), חומצה נפוצה וידועה, שמוכרת לרובנו בשם מים. ואכן שאיפה של מים עלולה להסתיים במוות בטביעה, ושתיית מים יכולה להוביל לכל התסמינים הבעצם-לא-כל-כך-מפחידים האלה.
מה הלקח? יש שניים. הראשון: אל תאמינו לכל הפחדה שאתם רואים באינטרנט. לא תמיד העובדות נכונות, וגם כשכן זו עשויה להיות רק חלק מהתמונה ובעצם אתם חוששים ממי ברז. והשני: מדענים אוהבים מתיחות. מתים עליהן!
המקרה המוזר של פד"צ וילארד
קחו לדוגמה מאמר רציני לחלוטין שהתפרסם בנובמבר 1975 בגיליון 35 של כתב העת Physical Review Letters. המאמר עסק בתכונות מסוימות של יסוד ההליום בטמפרטורות נמוכות וחתמו עליו שני מדענים: הפיזיקאי והמתמטיקאי ג'ק ה' התרינגטון (Hetherington) מאוניברסיטת מישיגן סטייט ופיזיקאי פחות מוכר בשם פד"צ וילארד (F. D. C. Willard) עבור וילארד היה זה הפרסום המדעי הראשון בקריירה, אם כי לא האחרון. ומה שבאמת מדהים היה שהוא הגיע להישג הזה בהיותו בן שבע בלבד וללא כל השכלה אקדמית. מרשים מאוד עבור חתול סיאמי.
החתול, ששמו האמיתי היה צ'סטר, זכה לכבוד הרם בעיקר בזכות עצלותו של בעליו, והעובדה המצערת שלא היו אז מחשבים עם מעבדי תמלילים. במהלך 1975 החליט התרינגטון להגיש מאמר על ממצאיו המדעיים לכתב העת. הוא הדפיס את המאמר במכונת כתיבה, וליתר ביטחון נתן לפני ההגשה לאחד מעמיתיו לקרוא אותו. לחברו הייתה הערה מטרידה אחת. "כתבת את המאמר בגוף ראשון רבים", אמר, "אבל חתמת עליו לבדך. העורכים ידחו אותו מהסיבה הזאת בלבד".
התרינגטון מצא את עצמו בבעיה. הפתרון המתבקש היה לכתוב את המאמר מחדש, הפעם בלשון יחיד. אבל זאת מלאכה קשה להקליד מחדש מאמר שלם. חייב להיות פתרון פשוט יותר. ואז הוא הבין – אם הבעיה היא לשון הרבים, הוא בסך הכול צריך למצוא מדען נוסף שיחלוק איתו את הקרדיט, ומי מתאים יותר מחתולו צ'סטר? הרי הוא כבר חולק איתו את כל השאר.
שם המשפחה בא מאביו של צ'סטר, החתול הסיאמי וילארד, השמות האמצעיים F.D. ניתנו לו לרגל היותר חתול בית (Felis domesticus), והאות C האחרונה היא כמובן צ'סטר. המאמר נשלח, התקבל ופורסם. רק כעבור שלוש שנים, במהלך כנס בעיר גרנובל, חשף הטרינגטון את הזהות האמיתית של שותפו לכתיבה – לצהלת הקהל ולמורת רוחם של עורכי כתב העת. כמה מעמיתיו וחבריו אף קיבלו ממנו עותקים חתומים של המאמר, כולל טביעת כפה של החתול. צ'סטר פליס דומסטיקוס וילארד פרסם בהמשך מאמר נוסף בכתב עת צרפתי למדע פופולרי, הפעם ככותב יחיד, לפני שזנח את הקריירה האקדמית הקצרה שלו ועבר להתמקד בדברים החשובים באמת – אוכל רטוב ושינה.
הנפילים היו בארץ
לאחת המתיחות היותר מורכבות, שהסעירו לתקופה קצרה את עולם המדע ואת הציבור הרחב גם יחד, לא היה אחראי מדען, אלא מוכר טבק זועם. במהלך נסיעה למדינת איווה בארצות הברית, בשנת 1867, נקלע ג'ורג' הול (Hull), שהיה ספקן ואתאיסט אדוק, לוויכוח תאולוגי לוהט עם כומר מתודיסטי שהתיש אותו בפרשנות מאוד מילולית של כתבי הקודש, והרחיב במיוחד על הפסוק מפרק ו' של ספר בראשית "הנפילים היו בארץ בימים ההם".
הול היה אדם יסודי. הוא שם לעצמו למטרה להגחיך את האמונה של הכומר ודומיו ופעל באופן שיטתי עם מחשבה לטווח ארוך. ראשית הוא רכש גוש גבס של חמישה טון, הוביל אותו לשיקגו ושילם לשני אמנים לפסל עבורו דמות של גבר ערום בגובה של שלושה מטרים, שוכב על גבו כשידו הימנית מונחת על בטנו, רגליו שלובות למחצה ועל פניו חיוך מסתורי קטן. הדוגמן היה הול עצמו. חומצת גופרית העניקה לפסל מראה בלוי והול לא שכח להוסיף נקבוביות בעור באמצעות סיכות. הרי לכם נפיל מאובן.
כעת נותר לו לטמון את הפסל בחווה של קרוב משפחתו ויליאם ניוּאֶל (Newell) בעיירה קרדיף (Cardiff) בניו יורק ולחכות שנה – הול לא רק היה יסודי אלא גם ניחן בסבלנות רבה. כל המזימה עד כה עלתה לו קרוב ל-3,000 דולר – סכום נכבד בימים ההם, אך היא תכניס לכיסו הרבה יותר. וכך ב-16 באוקטובר 1869 הזמין ניואל פועלים תמימים לחפור באר חדשה, והפלא ופלא – האתים שלהם נתקלו בענק אנושי מאובן בגובה של שלושה מטרים. סנסציה!
השמועה התפשטה במהירות ואלפים נהרו לקרדיף לחזות בפלא המאובן, במחיר של 50 סנט למבקר. תוך זמן קצר עשו הול וניוּאֶל אקזיט נאה, כשמכרו את "הענק מקרדיף" לאיש עסקים תמורת 30 אלף דולר. גם מדענים נפלו בפח. חלקם סברו שאכן מדובר באדם מאובן, אחרים הניחו שמדובר בפסל בן 200 שנה, והגיאולוג ג'יימס הול (Hall) אף הכריז שמדובר ב"עצם המופלא ביותר שנחשף במאה הנוכחית".
אך גם הספקות החלו להצטבר. היו אנשים שראו את הול מוביל גוש אבן גדול לחווה, מהנדס כרייה ציין שגבס יתפורר במהירות באדמה הלחה של החווה, והפליאונטולוג עתניאל צ'רלס מארש (Marsh) פסק אחרי מבט אחד שמדובר ביצירה חדשה ובזיוף ברור. עד מהרה נוספו לענק המזויף המקורי שישה העתקים מזויפים חדשים שיצרו יזמים זריזים. הענק הפך לבדיחה – כפי שהול התכוון מלכתחילה, אך אפילו אחרי שהול עצמו התפאר במתיחה המוצלחת שלו, עדיין נותרו במשך חודשים ארוכים מי שהאמינו שמדובר בממצא עתיק. כיום הענק מקרדיף מוצג במוזיאון החקלאים בניו יורק, וכל שנשאר ממנו זה סיפור טוב.
לפי פרסומים זרים
פרסום מאמרים הוא לב ליבה של העשייה המדעית, ובהתאם לכך כתבי עת מדעיים רציניים מעמידים רף גבוה של דרישות מחוקרים שפונים אליהם. כתב עת ראוי לשמו מעסיק עורכים מקצועיים, שדוחים מאמרים שהמדע בהם אינו איכותי מספיק, דורשים תיקונים והשלמות במקרה הצורך ומעבירים כל מאמר "ביקורת עמיתים" קפדנית – קריאה ביקורתית בלתי תלויה ועיוורת של כמה מדענים שבקיאים בתחום המחקר שבו מדובר.
אך למורת רוחם של מדענים רבים, קיימים גם כתבי עת חמסנים (Predatory journals), שיפרסמו כל דבר שישלחו להם תמורת תשלום. כתבי עת כאלה מוציאים שם רע למדע, אך גרוע מכך – הם נותנים גושפנקא מדעית למחקרים רשלניים ואפילו שקריים, וקשה מאוד להבחין בינם לבין כתבי עת אמיתיים עם סטנדרטים. אין פלא שמדענים רבים סולדים מהם עמוקות. ומה טוב יותר מלהיאבק בהם באמצעות מתיחות?
אחת הדרכים לחשוף כתב עת חסר סטנדרטים היא לשלוח לו מאמר חסר כל ערך מדעי ולראות אם יפרסם אותו. כך עשו למשל שלושה חוקרים סרבים כששלחו לכתב העת הרומני "מטלורגיה אינטרנשיונל" מאמר מגוחך תחת הכותרת חסרת הפשר "הערכה של כללי אצבע פרשניים טרנספורמטיביים לעיבוד נתונים אקראיים" (Evaluation of transformative hermeneutic heuristics for processing random data). נוסף על הרבה להג שלא אומר דבר, הם ציטטו מאמרים שכתבו כביכול ה"מדענים" מייקל ג'קסון, בוראט וכוכב הפורנו רון ג'רמי, וכן החוקר הידוע "חור תחת" (A. S. Hole), ומאמרים חדשים שכתבו לאחרונה המדענים הדגולים בני המאה ה-18 לפלאס וברנולי. המאמר פורסם כלשונו, ללא כל בדיקה.
תגידו אולי, "היי, המאמר לפחות נראה אמיתי". קשה לומר את זה על המאמר המפורסם "תעיפו אותי כבר מרשימת הדיוור המזד**נת שלכם". מאחורי המאמר עומדים חוקרי מדעי המחשב דיוויד מזיירס (Mazières) ואדי קוהלר (Kohler) מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, שיצרו אותו בשנת 2005 כדי להטריל שולחים של הזמנות מיותרות לכנסים ודואר זבל אקדמי אחר. הוא הורכב מעשרה עמודים, כלל כותרות ותרשימים, וטקסט שכלל אך ורק את שבע המילים המופיעות בכותרת.
ה"מאמר" עבר זמן מה מיד ליד בדוא"ל, בעיקר בקהילת חוקרי מדעי המחשב, עד שהחוקר האוסטרלי פיטר ומפלו (Vamplew) שלח אותו ב-2018 לכתב העת החמסני "International Journal of Advanced Computer Technology", שהטריד אותו בהודעות זבל חוזרות ונשנות. להפתעתו איש לא טרח לפתוח את קובץ ה-PDF. המאמר התקבל, אחרי שזכה כביכול לדירוג "מצוין" מצד מבקר בלתי תלוי. ומפלו קיבל כמובן דרישת תשלום אוטומטית על סך 150 דולר עבור הפרסום.
קיצוני? אז מה תגידו על המאמר "תרנגולת תרנגולת תרנגולת: תרנגולת תרנגולת"? הפעם לא מדובר בדיוק במתיחה, אלא במאמר סאטירי שהתפרסם בכתב העת המדעי ההומוריסטי "Annals of Improbable Research" שאחראי גם על חלוקת פרסי איג נובל ל"מחקרים שגורמים לך לצחוק – ואז לחשוב". המאמר, שפורסם בגיליון ספטמבר-אוקטובר 2006 של כתב העת, כולל שוב ושוב רק את המילה "תרנגולת". הוא אפילו עוּבד להרצאה.
מצנח בסמיות כפולה
ולסיום, האם הייתם מוכנים לקפוץ ממטוס בלי לדעת אם יש לכם מצנח אמיתי על הגב?
כפי שנוכחנו לאחרונה במהלך פיתוח החיסונים נגד נגיף הקורונה, ניסויים קליניים בבני אדם הם דבר מורכב. כדי שהליך רפואי חדש יאושר, הליכי הבדיקה שלו צריכים לעמוד בדרישות מחמירות מאוד. בין השאר חייבת להיות קבוצת ביקורת שתקבל טיפול דמה (פלצבו), כדי לשלול את האפשרות שהאפקט נובע כולו מעצם הסיטואציה הטיפולית. החלוקה של הנבדקים לקבוצות צריכה להיות אקראית ובנוסף נדרשת "סמיות כפולה", כלומר שגם משתתפי הניסוי וגם החוקרים שנמצאים במגע איתם לא יידעו איזה טיפול מקבל כל משתתף.
פרשת המצנחים החלה בשנת 2003, כשמאמר ביקורת שפורסם בכתב העת הרפואי הבריטי BMJ קבע במפתיע שאין כל מחקר כפול סמיות שבדק אם מצנחים אכן מונעים תמותה או טראומה חמורה עקב "אתגר כבידתי" במקרה של קפיצה ממטוס. שמעתם נכון – שנים רבות בני אדם משתמשים באמצעי הגנה שנאמר להם שהוא מציל חיים, אך בפועל אין לכך ראיות תקפות.
נדרשו 15 שנה עד שקבוצת חוקרים מארצות הברית התייצבה "להוריד אל הקרקע את הדיון בסוגיית המצנחים והניסויים הקליניים הנשגבים". במאמר שפרסמו בדצמבר 2018 ב-BMJ הם הציגו את ממצאי מחקרם, שעמד בכל הדרישות הקליניות לחלוקה אקראית ולסמיות כפולה. חלק מהמשתתפים קיבלו מצנחים אמיתיים וחלקם מצנחי דמה שהיו זהים בצורתם ובמשקלם למצנחי האמת, אך לא פעלו. גם החלוקה לקבוצות הייתה אקראית לחלוטין וסמויה מידיעתם של המשתתפים והחוקרים.
23 משתתפים בגירים נאותו להשתתף בניסוי באופן פעיל, מתוך 92 שנדגמו במקור. עם זאת, בשל הדעות הקדומות המבוססות מאוד בציבור על הסכנה הכבידתית בקפיצה ממטוס בעודו באוויר, הניסוי נערך מכלי טיס – מטוס קטן ומסוק - חונים. גובה הנפילה בפועל עמד על קצת יותר מחצי מטר. בניגוד לציפיות נמצא שאיש מהמשתתפים בשתי הקבוצות לא סבל מטראומה פיזית כלשהי. מכאן הסיקו החוקרים שמצנחים אינם מפחיתים תמותה או פציעות קשות. עם זאת הם ציינו שיש להיזהר בהכללת הממצאים לצניחה מגובה של כמה אלפי מטרים או במהירות אופקית הגבוהה מ-0 קמ"ש.
כמו כל מהתלה טובה, יש לניסוי הזה גם מסקנה חשובה. "רצינו להמחיש את הסכנות הכרוכות בפרשנות של ניסויים שנערכים מחוץ להקשר הטבעי שלהם. במקרים שבהם קיימות בקהילה אמונות חזקות בנוגע לטיפול, הניסויים נערכים לעיתים קרובות רק על נבדקים בסיכון נמוך והדבר עלול להטות את הממצאים ללא תקנה, בדומה לקפיצה ממטוס בלי מצנח. הכללת הממצאים מניסוי כזה על אוכלוסייה רחבה יותר עלולה להיות הרסנית", סיכמו החוקרים, עדות לכך שבמדע גם הצחוק הוא עניין רציני.
רמי שלהבת, מכון דוידסון לחינוך מדעי
