האם בעלי חיים יודעים לאהוב, לצחוק ולהתאבל? האם הם יודעים לספור ולהשתמש בכלים? איך בעלי החיים מתמצאים בסביבה, משתפים פעולה ומנחילים זה לזה מנהגים? פרופ' דוד עילם משיב על השאלות האלה ואחרות באמצעות דוגמאות נבחרות, ומבקש להנגיש לציבור את עולמם הפנימי של בעלי החיים – עולם עשיר, מלא ניואנסים ורגשות, כמעט כמו אצל בני האדם.
בספרו החדש, "תבונתם של בעלי החיים" (הוצאת ידיעות ספרים), מתאר פרופ' עילם, מבית הספר לזואולוגיה של הפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל אביב, איך כמעט כל תכונה אנושית מתקיימת בדרגות שונות גם בקרב בעלי חיים. "בעלי חיים מסוגלים לייצר כלים ולהשתמש בהם, לבטא מרכיבים מסוימים של תודעה, לייצר דימוי של הסביבה, להעריך כמויות ולספור, להפגין רגשות בדומה לבני אדם, להבין מה אחרים צריכים, ללמוד מאחרים וללמדם ועוד", מסביר עילם, שמבהיר כי אין מין מסוים של בעל חיים שבו חברו יחד כל התכונות האלה, ודאי שלא ברמת ההתפתחות והמורכבות הגבוהה שיש בבני אנוש. לדבריו, חיבור כל מכלול התכונות ברמת התפתחות גבוהה הוא זה שיוצר את "מותר האדם" ומייחד אותו מכלל בעלי החיים.
11 צפייה בגלריה
זוג ערפדים מצויים. ערבות הדדית קיימת גם אצל בעלי חיים
(צילום: Natalia Kuzmina / Shutterstock)
כשהחוקר נדרש לבחון את השאלה האם לבעלי חיים יש רגשות כמו שלנו, הוא מביא דוגמה מתוכים בודדים שנמצאים בבעלותם של מיליוני אנשים בארצות הברית, מה שנוגד את הטבע שבו התוכים חיים בקבוצות. כדי להקל על הבידוד החברתי פותחה עבור התוכים שיטה: כשהתוכי רוצה חברה, הוא מצלצל בפעמון, ואז בעליו מציג בפניו טאבלט עם מספר תמונות של "תוכי קשר" שזמינים לשיחה, בדומה לתמונות אנשי הקשר בטלפון שלנו. התוכי מקיש על "תוכי הקשר", והם יכולים לשוחח זה עם זה בשיחת וידאו – כלומר לרקוד אחד מול השני, להשמיע קולות, להתגרד או להראות חפצים זה לזה.
התברר ששיחות הווידאו משפרות את התנהגותם ואת בריאותם של התוכים. מדוע זה קשור לרגשות? פרופ' עילם מסביר כי בתקופת הבידוד בקורונה, אנשים מבוגרים רבים היו מבודדים חברתית והדרך היחידה לסייע להם מבחינה נפשית ופסיכולוגית הייתה כשהתקשרו אליהם בזום משירותי הרווחה כדי לעודד אותם. התרומה החיובית של שיחות הווידאו בקרב בני אדם הולידה את הרעיון ליישם זאת אצל התוכים המבודדים, וההצלחה בשני המקרים מעידה שמנגנון הרגשות בתוכים ובבני אדם דומה, ממש כפי שהציע דרווין לפני יותר מ-200 שנה.
11 צפייה בגלריה
תוכי צופה בטאבלט, בניסוי שערכו חוקרים מאוניברסיטת גלזגו
(צילום: University of Glasgow)
11 צפייה בגלריה
עזר להתמודד עם הבדידות. תוכי מטפס על טאבלט במסגרת הניסוי
(צילום: University of Glasgow)
"מרבית בני האדם שמגדלים בעלי חיים טוענים שהם יכולים לזהות בבעלי חיים רגשות שונים, כולל רגשות מורכבים כמו קנאה, אשמה וגאווה", אומר פרופ' עילם. האם זו האנשה שבה אנו מתארים את בעלי החיים באמצעות מה שאנחנו מכירים מעצמנו, או שזה מה שהם באמת מרגישים? לדבריו, יש שתי דרכים להשוואת רגשות בין בעלי חיים לבני אדם. אחת היא דרך מנגנון משותף - למשל, להורמון אוקסיטוצין, שנקרא גם הורמון האהבה, יש מנגנון השפעה דומה על הרגשות שבין בני הזוג הן בבני אדם והן בבעלי חיים. עוד דרך ללמוד על רגשות בבעלי חיים היא התנהגות בנסיבות דומות, כמו למשל בתגובה למוות.
"בבני אדם מבדילים בין אבל, התאבלות ושכול. אבל הוא התגובה הרגשית לאובדן, התאבלות היא המכלול הפומבי של הטקסים והמנהגים הקשורים למוות, ושכול הוא המצב ההתנהגותי המתמשך לאחר המוות של קרוב", מסביר פרופ' עילם. "בבעלי חיים רבים ושונים מופיעים מאפיינים כאלה אחרי שהם מאבדים מישהו שאיתו קיימו חיים משותפים, מה שמתבטא בשינוי התנהגותי, בעיקר הפחתת נהנתנות ופעולות חיים חיוניות. למשל, חוקרת השימפנזים הנודעת ג'יין גודול תיארה מצב קיצוני של שכול מתמשך בשימפנזה צעיר, שלאחר מות אימו בחר להתבודד, סירב לאכול, ובסופו של דבר מת בחלוף מספר שבועות".
לא רק אנחנו יכולים להשתמש במראה
סוגיה נוספת שבה עוסק פרופ' עילם נוגעת לשאלה האם בעלי החיים מזהים את עצמם במראה. כאשר אנו מתבוננים במראה, אנו מזהים את עצמנו כישות נפרדת ושונה בתכונותיה מהאחרים - זו תפיסת ה"אני" (אגו). האם זה קיים גם בקרב בעלי חיים? פרופ' עילם מסביר שרבים מהם רואים בדמותם שבמראה חלק מהרקע הכללי ולא מתייחסים אליה, בעוד אחרים חושבים שההשתקפות היא יריב ותוקפים אותה. עם זאת, שימפנזים, פילים, עורבים ואפילו דגים מסוגלים ללמוד לזהות את עצמם במראה ולבחון דרכה אזורים בגופם שאפשר לראות רק באמצעותה - למשל, לחטט בין השיניים, לבחון את האחוריים ועוד. חוקר הקופים הנודע פרנס דה-ואל, שמת לאחרונה, אפילו השתעשע ברעיון שאולי יגיע יום שבו שימפנזים יעמדו מול ראי, יתקשטו וישפרו את הופעתם, בדומה לבני האדם.
11 צפייה בגלריה
דייג סיני עם קורמורנים. "הקרומורן ספר עד 7 ואז עצר וחיכה לארוחה"
(צילום: Shutterstock)
פרופ' עילם עוסק בהרחבה גם בייצור כלים ובשימוש בהם, מה שנחשב בעבר לתכונה אנושית בלבד. "בעלי החיים משתמשים בחפצים מהסביבה ('כלים מוכנים'), כמו למשל הרחם, שהוא מין עוף שקרוב לנשר. כאשר הוא מוצא ביצה של יען, הוא אוחז אבן במקורו, ומשליך אותה שוב ושוב על הביצה עד שהוא מפצח אותה ויכול לאכול את תוכנה", הוא מסביר. בספרו של עילם מתוארים גם בעלי חיים ששומרים כלים לשימוש חוזר, או מייצרים כלים, וגם כאלה שמפעילים סדרה של כלים כדי להגיע למזון. יש שפע של בעלי חיים שמשתמשים בכלים, מדגים ועד שימפנזים, שהם הקרובים ביותר אלינו בני האדם.
עילם מצביע גם על יכולתם של בעלי חיים לספור, שכן יש להם צורות אחדות להערכה כמותית וספירה. דוגמה לכך הייתה בסין, שם דייגים נהגו לגדל קורמורן, עוף ימי שמתמחה בלכידת דגים, עד שהוא נקשר אליהם, ואז השתמשו בו לדייג, כשלצווארו חוט שלא מאפשר לו לבלוע. בכל פעם שהקורמורן היה חוזר עם דג לסירה, הדייג היה לוקח ממנו את הדג ושולח אותו לתפוס אחד נוסף. "כדי לשמור על מוטיבציית הדייג של הקורמורנים, הדייגים היו נותנים להם לאכול כל דג שביעי. התברר שהקורמורנים התרגלו לכך, ואחרי שתפסו שבעה דגים הם לא המשיכו לדוג, אלא אם נתנו להם לבלוע את הדג השביעי. המשמעות היא שהקרומורן ספר עד 7 ואז עצר וחיכה לארוחה", אומר פרופ' עילם.
11 צפייה בגלריה
דולפין מפגין הליכה על המים על הזנב. דולפינים אחרים בקבוצה חיקו את ההתנהגות
(צילום: Shutterstock)
הוא מוסיף כי שימפנזים ואפילו אפרוחי תרנגולת ודבורים למדו לבצע פעולות חיבור וחיסור פשוטות במספרים נמוכים (1 עד 4). עם זאת, היכולת העיקרית והשכיחה ביותר להערכה כמותית בבעלי חיים היא להבחין איזו משתי כמויות גדולה יותר, מכיוון שזה מה שהם צריכים לדעת בחייהם בטבע - למשל, על איזה עץ יש פירות בשלים רבים יותר, והאם קבוצת היריבים שמתקרבת גדולה וכדאי לברוח ממנה, או שמא היא קטנה וכדאי להילחם בה.
למידה שלא במטרה לקבל פרס
ספרו של פרופ' עילם עוסק גם בקיומה של תרבות אצל בעלי חיים, שמתבטאת בכך שלקבוצה מסוימת של בעלי חיים יש מנהגים ייחודיים, ששונים מאלה של קבוצות אחרות ומועברים מפרט לפרט ומדור לדור. "זה החל כשחוקרים יפנים ערכו תצפיות על קופי מקוק, ומשכו אותם אליהם באמצעות השלכת בטטות, שהתלכלכו בחול והצריכו את הקופים לנקותן. יום אחד, קופת מקוק לקחה בטטה, שטפה אותה במי פלג סמוך ואכלה אותה. הנקבה זכתה לשם 'אימו' שמשמעותו ביפנית בטטה. בתוך זמן קצר למדו ממנה קופים אחרים לשטוף את הבטטות, וההתנהגות הזו נמשכה שנים רבות לאחר מותה של אימו", מסביר פרופ' עילם את הדרך שהובילה להתנהגות הייחודית, שאינה קיימת בקרב קופי מקוק במקומות אחרים.
דוגמה נוספת אפשר לראות בסיפורה של בילי, נקבת דולפין שנפגעה מסירת דייגים ושוקמה באקווריום שבו היו מופעי דולפינים, שם היא ראתה דולפינים שמבצעים מופע ראווה של הליכה על המים על הזנב, התנהגות שאינה קיימת בטבע ואין לה חשיבות מעשית בחיי דולפינים. "אחרי החלמתה, בילי שוחררה אל האוקיינוס ושם נראתה הולכת על זנבה. דולפינים אחרים בקבוצתה בטבע חיקו את התנהגותה, שכאמור אין לה כל ערך מעשי. בכך נוצרה קבוצה עם התנהגות ייחודית שאינה אופיינית לפרטים אחרים של דולפינים במקומות אחרים - דוגמה נדירה ללמידה שלא בעבור פרס", מסביר פרופ' עילם.
11 צפייה בגלריה
קופי מקוק יפניים שוטפים בטטה במים לפני אכילתה
(צילום: Andrew MacIntosh, Cecile Sarabian)
פרופ' עילם עוסק בשאלות נוספות, כמו למשל האם מסוגלים בעלי החיים לתכנן את העתיד, וכיצד הם מנווטים בעזרת מנגנונים שדומים לאלה שעליהם מסתמכים בני האדם כדי להגיע ממקום למקום. בייחוד במציאות הנוכחית, הוא עוסק גם בשיתוף הפעולה והערבות ההדדית בין בעלי החיים. דוגמה לכך הוא מביא מערפדים (מין עטלפים) שניזונים ממציצת דם של יונקים ישנים. "ערפד שלא אוכל שני לילות רצופים עלול למות מרעב. התברר שלעיתים ערפד רעב ניגש לערפד אחר, שכן הצליח לאכול, ומתחנן למזון. הערפד שאכל פולט אל הפה של עמיתו הרעב חלק מהדם שבקיבתו ובכך מזין אותו", מסביר עילם ומוסיף כי בלילה שלאחר מכן יתבצע היפוך תפקידים, כך שהערפד שהיה רעב וקיבל עזרה הוא זה שיחזיר טובה ויתרום מזון לחברו.
"יש בבעלי חיים גם עסקאות חליפין, כמו למשל קופים באי באלי, שלמדו זה מזה לחטוף מתיירים מצלמות או טלפונים, ולהחזיר להם אותם רק בתמורה למזון שהקופים אוהבים", הוא מציין. "בטבע אפשר להבחין גם בעזרה ללא תמורה, שבה עוזרים לאחר ללא קבלת רווח, כמו למשל באפריקה, שם תאו יכול לסכן את חייו ולהסתער כדי להציל חבר לעדר שמותקף על ידי אריות". לדבריו, תכונות תבוניות אלה נחשבו בעבר כאנושיות בלבד ויש מי שסבורים כך גם כיום, אך שפע הדוגמאות מעיד שהתכונות הן גם נחלתם של בעלי חיים רבים.
