ארכיאולוגים מאוניברסיטת תל אביב מצאו פתרון לתעלומת אתרי חציבת וסיתות האבן הפליאוליתיים - ולשאלה מדוע ההומו ארקטוס חזר שוב ושוב, במשך מאות אלפי שנים, לאותם אתרים בדיוק? התשובה טמונה במסלולי הנדידה של הפילים, שאותם צדו וביתרו באמצעות כלי צור שיוצרו באתרי החציבה והסיתות. המחקר נערך בהובלת ד"ר מאיר פינקל ופרופ' רן ברקאי מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב. המחקר פורסם בכתב העת Archaeologies.
פרופ' רן ברקאי הסביר: "בני אדם קדומים נזקקו לשלושה דברים: מים, אוכל ואבן. מים ואוכל - כל יצור צריך, וכלי אבן האדם צריך כדי לצוד ולבתר את בעלי החיים, כיוון שאין לו טפרים או ניבים חדים כמו לטורפים אחרים. השאלה היא למה אנחנו מוצאים מחשופי סלע, ששימשו להפקת צור שסביבם אלפי כלי אבן, ולצידם מחשופי סלע ובהם צור שלא נוצל לייצור כלי אבן".
לדבריו, "מחקר של קבוצות ילידיות שחיו עד לא מזמן, וחלקן חיות עד היום, מלמד שציידים-לקטים רואים חשיבות גדולה למקור של האבן, למחצבה עצמה, ומייחסים לאתר עוצמה וקדושה, ומכאן שגם פולחן דתי. לאתר כזה עולים לרגל ממש, במשך דורות על גבי דורות, ומשאירים מנחות למחשוף הסלע - כל זאת כאשר לצידו מוצאים לעיתים מחשוף סלע אחר, שגם ממנו אפשר להפיק כלי אבן, אבל בו אף אחד לא נגע. אנחנו ביקשנו להבין למה, מה מיוחד באתרים הללו".
במשך קרוב ל-20 שנה, פרופ' ברקאי ועמיתיו חוקרים אתרי חציבה וסיתות צור בגליל העליון, המופיע בגושים גדולים ונוחים לסיתות, ובמרחק הליכה מהאתרים הפליאוליתיים של עמק החולה - גשר בנות יעקב ומעיין ברוך. באתרים אלה ישנם אלפי מוקדי חציבה וסיתות שעד לפני חצי מיליון שנה, בתקופה הפליאוליתית התחתונה, בני אדם פרהיסטוריים ייצרו בהם כלים ואף השאירו בהם תשורות לאדמה – זאת למרות שצור מופיע בתצורות גיאולוגיות אחרות במקומות רבים.
מפני שפילים היו המרכיב המרכזי בתזונה של אותם בני אדם, החוקרים מאוניברסיטת תל אביב הצליבו את מסד הנתונים של פיזור האתרים עם מסד הנתונים על נתיבי התנועה של הפילים, ומצאו שאתרי החציבה והסיתות של הצור היו במחשופי סלע הקרובים לצירי התנועה של הפילים.
3 צפייה בגלריה
תקריב של ערימת חציבה וסיתות. כל הפריטים הכתומים הם פרטי צור מסותתים
(איור: מאיר פינקל)
"פיל צורך 400 ליטר מים ביום בממוצע, לכן יש לו נתיבי תנועה קבועים", אומר ד"ר פינקל. "אלה חיות התלויות באספקת מים יום-יומית, ולכן במקורות מים – גדות אגמים, נהרות ונחלים. במקרים רבים אנחנו מוצאים אתרי ציד פילים ב'מעברים הכרחיים' – כאשר ערוץ נחל או נהר עובר במעבר הרים תלול או כאשר נתיב תנועה לאורך גדת אגם מוגבל למרחב שבין גדת האגם לרכס הרים. בד בבד, בהיעדר אמצעי שימור זמינים ובהינתן כי היו באזור בעלי חיים טורפים, הזמן שעמד לרשות קבוצת ציידים לקטים למצות את הפיל הניצוד לא היה ארוך, ולכן היה צורך להכין מראש ובקרבת מקום כלי חיתוך מתאימים בכמויות גדולות. מסיבה זו אנחנו מוצאים בגליל העליון אתרי חציבה וסיתות במרחק קצר מאתרי ביתור פילים, שיושבים על מסלולי תנועת הפילים".
בהמשך, החוקרים ניסו להתאים את המודל שלהם מישראל לכמה אתרים מהתקופה הפליאוליתית התחתונה באסיה, באירופה ובאפריקה, שבהם מתקיים "שילוש" כזה - גם באתרים שבהם החיה הניצודה הייתה פיל או ממותה, וגם באתרים מאוחרים יותר בהם החיה הניצודה הייתה אחרת מפיל (היפופוטמים, גמלים וסוסים).
"נראה שהשילוש הקדוש הפליאוליתי נכון באופן אוניברסלי: בכל מקום שהיה בו מים היו בו פילים, ובכל מקום שהיו בו פילים – בני אדם היו צריכים למצוא מחשופי סלע מתאימים ובתוכם יצרו אתרי חציבה וסיתות של כלי אבן כדי לצוד ולבתר אותם", הוסיף פרופ' ברקאי. "זאת הייתה מסורת: במשך מאות אלפי שנים הפילים נדדו באותו מסלול ובני האדם סיתתו אבנים באותו אתר, לא רחוק משם. לבסוף נכחדו אותם פילים, והעולם השתנה לעד".
