הארכיאולוגיה היא תחום מחקר שמתמקד באלו מבין שרידי התרבות של האדם ששרדו עד ימינו. בחקירתו של ממצא חשוב מאוד להתחשב גם בהקשר שלו, לכן החפירות הארכיאולוגיות נערכות תוך כדי תיעוד מוקפד של מהלך החפירה ושל מוצאו של כל פריט.
אולם לא תמיד אפשר לדעת מה מקורו של ממצא מהעבר. יש חפצים עתיקים, שבדרך כלל יהיו יפים ומיוחדים ולכן בעלי ערך אסתטי וכספי רב, שמקורם אינו בחפירה מדעית אלא בשוד עתיקות. ממנו הם עברו מסוחר לסוחר עד שנחשפו לציבור הרחב ולחוקרי העבר.
חקר פריט כזה מעורר כמה בעיות. מהבחינה המחקרית, הקושי הגדול טמון בהיעדר פרטים על ההקשר של הממצא: ללא נתונים על האתר, מיקומו של הפריט בתוכו, הממצאים שהתלוו אליו וכן הלאה, נפגעת מאוד יכולתנו לפענח היטב את צפונותיו. בעיה שנייה היא חוקית, היות שבארץ ובמדינות השכנות לנו החוק אוסר על שוד עתיקות, גם הסחר בתוצרי השוד מוגדר עבירה. מכאן נגזרת גם בעיה מוסרית: חקר הפריט עלול להכשיר פעילות בלתי חוקית הכרוכה בהרס של אתרים היסטוריים ייחודיים, ואולי גם לעודד בכך את המשכה של פעילות השוד. בנוסף, כפי שהתגלה שוב ושוב, פועלת בעולם תעשייה ענפה של זיופי עתיקות, וככל שממצא ייחודי ויקר ערך יותר, כך התמריץ לזיופו גדול יותר.
הקושי המחקרי אינו פתיר: כיוון שחפירת שוד נעשית למען שוק האספנים, ולא עבור חוקרים, היא מנתקת ללא תקנה את הפריט העתיק מהקשרו. אותו דבר נכון לכל ממצא שמקורו אינו בחפירה ארכיאולוגית – לא רק שוד מכוון אלא גם ליקוט אקראי של ממצאים עתיקים שהתגלו בתום לב אי שם ונמסרו לידי הרשויות.
הנושא החוקי שנוי במחלוקת וההכרעה בו אינה עקבית. לדוגמה, בסוף שנות ה-80 קנה מוזיאון ישראל מסוחר עתיקות רימון שנהב שעליו התנוססה כתובת יהודית עתיקה, למרות הבעיה החוקית במעשה הזה. בדיעבד גם התברר שהכתובת זויפה. בראשית המאה הנוכחית נחקר במשטרה חוקר מאוניברסיטת בר אילן אחרי שקנה מגילה משודדי עתיקות. באוניברסיטה תואר אותו חוקר כמי ש"גאל מגילה גנוזה בעלת ערך היסטורי שלא יסולא בפז".
כלומר לעיתים הרשויות מצדדות בקניית ממצאים שמקורם בשוד, ולעיתים פחות. היחס לנושא גם משתנה ממוסד למוסד. לצד פעילות אינטנסיבית של היחידה למניעת שוד עתיקות של רשות העתיקות ושל משטרת ישראל נגד שוד עתיקות, הרס אתרים היסטוריים וסחר בלתי חוקי בעתיקות, יש גם מי שסבורים אחרת. חלק מהארכיאולוגים מאמינים שהערך שאפשר להפיק מהממצא המיוחד עולה על הנזק שנגרם משיתוף הפעולה עם מפירי חוק.
אתיקה של תיעוד היסטורי
גם לגבי השיקול המוסרי אין הסכמה גורפת וכיום כל חוקר וכל גוף מחקר מחויבים לנורמות אתיות אחרות. הנושא נמצא בבחינה מתמדת, היות שממצאים שמקורם אינו בחפירה ארכיאולוגית מגיעים כל העת לידיהם של חוקרים.
היקפה הרחב של הסוגיה מקשה להנהיג מדיניות אתית עקבית ומחייבת. לפני שלוש שנים, לדוגמה, הודיעה רשות העתיקות על מסכת אבן עתיקה שנתפסה אצל שודד עתיקות. חקירת המקרה אפשרה לזהות את האתר שממנו היא הגיעה, וכך הושלם חלק מההקשר הנחוץ לפענוח הממצא. לכן, מתוך הבנה שיש תועלת מחקרית רבה בהכללתה של המסכה הנדירה בתחומי הידע הארכיאולוגי, היא נחקרת כממצא אותנטי, בנפרד מהדין הפלילי הראוי למי ששדדו אותה וסחרו בה.
מטבעות עתיקים מושכים במיוחד שודדים, ובה בעת פעמים רבות יש להם ערך היסטורי גבוה. בחקר מטבעות מתקופת מרד בר כוכבא יש רק שלושה מטמונים שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות – מערת התאומים, אמציה ונחל שלווה. כל השאר הגיעו מסוחרים. בפרסומים המדעיים העוסקים במטבעות הללו מצוין מקורם והכותבים עצמם מחויבים מבחינה מקצועית לציין שאי אפשר לדעת אם האוסף שבו מדובר הוא מטמון שלם אחד, או שמא אלה מטבעות שהגיעו לידי הסוחר ממקורות שונים. זוהי פשרה מקובלת שמאפשרת להבין את הספקות, ובכל זאת ללמוד מהם.
לצד מחקרים שנעשים על ממצאים שמקורם אינו בחפירה, מחקרים מגלים לא פעם שמדובר בזיופים. בדיקה מעמיקה גילתה, לדוגמה, שכל 16 המגילות שהגיעו לרשות מוזיאון התנ"ך בוושינגטון והוצגו כחלק מהמגילות הגנוזות המפורסמות מים המלח, הן למעשה זיוף. בעבר התגלו גם רשתות ששילבו שוד עתיקות, זיוף עתיקות וסחר בעתיקות, והצליחו להפיל בפח אספני עתיקות ומוזיאונים ברחבי העולם.
בקוד האתי של האגודה הארכיאולוגית הישראלית, שאושר ממש לאחרונה, בדצמבר 2021, נקבעו במפורש סטנדרטים בסוגיות הללו:
ה. 1. חברי האגודה הארכיאולוגית הישראלית לא יעסקו בכל פעילות הקשורה בשוד או בסחר בעתיקות, וידווחו על כל פגיעה או סחר בעתיקות שיובאו לידיעתם.
ה. 2. חברי האגודה הארכיאולוגית הישראלית לא יקשרו את שמם בפרסום ממצאים ארכיאולוגיים שמקום הימצאם אינו ידוע, למעט ממצאים המצויים באוספים ציבוריים רשומים ואשר הגיעו לאוספים אלו קודם לשנת 1978.
אף שהקוד האתי אושר ברוב קולות, התפתח דיון מורכב בנוגע לסעיף ה.2 ונקבע שיש צורך בהמשך הדיון בסוגיית הממצאים שמקום הימצאם אינו ידוע. לצד השאלה המוסרית, שנמצאת בבירור מתמיד, נמצא החשש להחמיץ ממצא נדיר ומיוחד, שאפשר להפיק ממנו מידע משמעותי אף שלא הגיע מחפירה מדעית.
סיפורן של מגילות שפירא
כבר 140 שנה נמשכת פרשה מרתקת שמערבת ממצא נדיר לאין שיעור, שודדי עתיקות, סוחרים, זייפנים וחוקרים, ועדיין לא נאמרה בה המילה האחרונה. בין המילים שכן נאמרו עליה, ממש בימים אלה, נמצאת מסקנתו של פרופ' בנימין זאס מאוניברסיטת תל אביב במאמר שיצא לאחרונה, כי מגילות שפירא אינן זיוף.
4 צפייה בגלריה
סוחר העתיקות הסתבך בשערוריית זיוף חרסים, נחשד בניסיון לזייף את מגילות הקלף ולבסוף התאבד מוקע ומבוזה. מוזס וילהלם שפירא
(צילום: מתוך ויקיפדיה, נחלת הכלל)
מוזס וילהלם שפירא (1884-1830) עסק בסחר עתיקות ובמכירת מזכרות לתיירים בירושלים העות'מנית במאה ה-19. לצד הצלחה ושגשוג כלכלי הוא גם הסתבך בשערורייה כשהתברר שמכר למוזיאון בברלין אלפי חרסים מזויפים שהוצגו כשרידים מואביים. כעבור כעשר שנים, אחרי שכבר שיקם את המוניטין שלו ועבר להתמקד בכתבי יד עתיקים, הציג שפירא 15 מגילות קלף שהגיעו לידיו. הוא טען שמקורן הוא במאה השביעית לפני הספירה, ושרכש אותן מבדואים שמצאו אותן באזור ים המלח. במגילות הופיעו, בכתב עברי עתיק, חלקים מספר דברים, בגרסה שונה במקצת מזו המוכרת בתנ"ך. באותה עת היו אלה כתבי היד המקראיים הקדומים ביותר שהתגלו.
מוזיאונים ברחבי אירופה התעניינו במגילות ומומחים עסקו בשאלת האותנטיות שלהן. המוזיאון הבריטי הציע תמורתן מיליון ליש"ט והציג שתיים מהן לקהל הרחב. אולם לפני השלמת העסקה פורסמו בעיתונות חוות דעת של מומחים בריטים, צרפתים וגרמנים שקבעו, במחקרים בלתי תלויים, שהמגילות מזויפות.
המומחים הביעו ספקות בקשר לסיכוי שמגילות קלף, שעשויות מעור מעובד, ישתמרו אלפי שנים במערה, הצביעו על אי-התאמה בצורתן של כמה מהאותיות לאלו המוכרות למחקר, ועל מילים בטקסט שלא היו אמורות להיות קיימות עדיין במאה השביעית לפנה"ס. עסקת הקנייה בוטלה, שמו של שפירא הוכפש ללא תקנה וכחצי שנה אחרי הפרשה הוא התאבד. גורלן של המגילות עצמן אינו ידוע. מה שנותר מהן הם רק העתקים שנעשו בעת שהמגילות נחקרו, והמידע שמסר שפירא כשהציג אותן.
האומנם זיוף?
כשישים שנה מאוחר יותר, באמצע המאה הקודמת, התגלו מגילות ים המלח. חלקן התגלו בידי שודדי עתיקות, וחלקן בחפירות רשמיות – כלומר בהקשר ידוע ומתועד. מציאתן הראתה שמה שנחשב בלתי אפשרי אכן קרה: מגילות עור יכולות להשתמר אלפי שנים במערות באזור הצחיח של מדבר יהודה. אחת ההשערות שעל בסיסן הכריזו על מגילות שפירא כזיוף, נשללה.
4 צפייה בגלריה
ליתוגרפיה של אחת ממגילות שפירא מ-1883, שמורה כיום במוזיאון הבריטי בלונדון
(צילום: מתוך ויקיפדיה, נחלת הכלל)
כתובות עבריות בכתב עברי קדום מתגלות לעיתים מזומנות, אם כי מגילות הן אכן ממצא נדיר. רוב הכתובות הן קטעי משפטים שנכתבו בדיו על חרסים. בזכותן הולך וגדל גוף הידע על מגוון דרכי הכתיבה של אותיות בכתב עברי קדום בתקופה שבה היה בשימוש. המידע הזה משמש שוב ושוב, ככל שמצטברים נתונים חדשים, בסיס להערכה מחודשת של האותנטיות של מגילות שפירא.
הנושא נמצא במחקר מתמשך. במהלך שנת 2021 לבדה התפרסמה דעתו המנומקת של ד"ר עידן דרשוביץ מאוניברסיטת הרווארד המסנגרת על שפירא, ודעה מנוגדת, מלומדת לא פחות, של ד"ר יגאל בן נון מאוניברסיטת פריז. חוקרים עוסקים גם בשפירא עצמו, ודרך יומניו ומסמכיו מנסים להבין אם אכן היה זה זיוף ואם כן – האם שפירא זייף את המגילות בעצמו או שקנה בתום לב ממצא מזויף.
בהיעדר המגילות עצמן, המחקרים על מגילות שפירא נעזרים בהעתקים שנעשו להן, ולכן מתמקדים בטקסט עצמו, בצורת האותיות ובמשמעות המילים. הראיה האחרונה לקיומן של מגילות שפירא היא משנת 1903. אם יימצאו, יהיה אפשר לחקור אותן מהיבטים נוספים, כגון תארוך רדיומטרי של העורות, חקר ה-DNA שלהם, זיהוי חומרי הציפוי והדיו, וצילום רחב-ספקטרום שיכול לחשוף אותיות שדהו מדי לזיהוי באור נראה.
קוצו של יו"ד
המילה האחרונה בנושא, לפי שעה, היא מאמרו של זאס, שפורסם בכתב העת Semitica. זאס השווה את אופן הכתיבה של האות יו"ד בכתב העברי הקדום במגילות שפירא ובכתובות שהתגלו בחפירות בתל רחוב, בתל חרור ובחרסי שומרון. הוא הצביע על כך שהאות נכתבה באותה צורה בכל המקורות הללו, אולם החפירות הארכיאולוגיות הללו נעשו רק עשרות שנים אחרי ששפירא הציג לראשונה את המגילות.
המסקנה, לדבריו, היא שהמגילות חייבות להיות אותנטיות. אם הן זויפו, הרי שהזייפנים השתמשו במידע שלא היה יכול לעמוד לרשותם באותה עת. בעת חשיפת המגילות הייתה ידועה רק כתובת אחת בכתב עברי קדום – מצבת מישע, והיו"ד בה הייתה שונה מהיו"ד במגילות שפירא. ואכן, אחת התמיכות בטענת הזיוף בזמנו הייתה שיש אותיות בכתב העברי הקדום שלא נכתבו כפי שהיו מוכרות ממצבת מישע. לפיכך, טוען האס, לא הייתה לזייפנים שום דרך לדעת שבעולם העתיק כתבו את האות יו"ד בדרך שבה היא מופיעה במגילות שפירא.
אם ההנחה שמגילות שפירא אינן זיוף תתקבל בקונצנזוס המחקרי, הרי שיש להן משמעות גדולה מבחינת חקר היהדות בתקופה המשוערת שבה הן נכתבו. בין השאר מופיע בהן נוסח שונה של ספר דברים מאשר הטקסט המקראי הקנוני שאנו מכירים, כולל הבדלים בנוסח של עשרת הדיברות.
פרשת מגילות שפירא אינה רק סיפור טוב. היא גם מעידה על הזהירות הרבה שבה העולם הארכיאולוגי מנסה לשמור על עצמו מזיופים, וגם מראה איך מסקנות נבחנות מחדש כל העת כשמצטבר מידע שלא היה בידי החוקרים בעבר. המתח המתמיד בין הכמיהה למצוא ממצאים מדהימים, לבין החשש שפריטים כאלו הם טובים מכדי שיהיו אמיתיים, מלווה את המחקר הארכיאולוגי כל העת.
ד"ר יעל עבאדי-רייס, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
