גז מחצבים הוא דלק מאובן, והפקה שלו לצד שריפה שלו מובילים לפליטת מזהמי אוויר רבים וכמות גדולה של גזי חממה. הראשונים גורמים לתחלואה ולתמותה של מאות בני אדם בישראל בשנה ולפגיעה במגוון הביולוגי המקומי, והאחרונים תורמים להתחממות העולמית ולשינויי האקלים על השלכותיהם על הסביבה הטבעית והחברה האנושית. יתרה מכך, מתאן, המרכיב העיקרי בגז המחצבים, הוא בעצמו גז חממה אגרסיבי יותר מפחמן דו-חמצני, שנפלט בשריפת הגז בתחנות הכוח, ובשל העובדה שהוא מתפרק יחסית מהר באטמוספרה כל מומחי האקלים מסכימים, שכדי למתן את משבר האקלים צריך להפחית תחילה את פליטות המתאן.
אבל אם יש משהו שאפילו יותר מזהם ויותר "מחמם" משימוש בגז מחצבים בתחנות כוח לייצור חשמל, הוא השימוש בפחם, ששריפה שלו פולטת כפי 3.5 יותר חלקיקים, כפי 8 יותר תחמוצות חנקן וכפי 2 יותר גזי חממה. מנגד, מעבר מייצור חשמל בתחנות כוח מונעות גז מחצבים או פחם לייצור חשמל באמצעות אנרגיה מתחדשת עם אגירה, ואצלנו בעיקר אנרגיה סולארית (בכל זאת אנחנו מדינה שטופת שמש), מפחית את פליטות המזהמים וגזי החממה כמעט לאפס.
מאז מציאת מאגרי הגז לווייתן, כריש ותנין, ופיתוח אסדות להפרדה והפקה של הגז, מדינת ישראל וטייקוני הגז מבטיחים לנו ניסים ונפלאות, לא רק בכיס, דהיינו בתמלוגים וברווחי יתר שיגיעו לקרן העושר שהמדינה הקימה, או בשמה הרשמי "הקרן לאזרחי ישראל", אלא גם בדמות שיפור באיכות האוויר. הם גם דואגים שוב ושוב לומר שפחם הוא דלק מהעבר בעוד שגז מחצבים הוא דלק מעבר, בדרך לאנרגיות מתחדשות.
אבל מבחן התוצאה מראה שיצאנו קרחים מכאן ומכאן ומכאן. מצד אחד היחידות הפחמיות המזהמות והיקרות בתחנות הכוח אורות רבין בחדרה ורוטנברג באשקלון, שחלקן כבר היו צריכות להיסגר לפני שנה ואחרות אמורות להיסגר בעוד כשנה וחצי, ממשיכות לעבוד במלוא הכוח. כרגע, למרות הבטחות והחלטות ממשלה, לא רואים באופק את סיום עידן הפחם. הסיבות לכך רבות ומגוונות, אבל העובדות פשוטות, חברת חשמל מקבלת שוב ושוב מהמדינה רישיון לזהם וכולנו משלמים את המחיר, תרתי משמע. אולם הסיבה המרכזית היא, שייצוא מוגבר של גז, בדחיפה מאסיבית של יזמי הגז שרוצים רווח מהיר וגבוה, משאיר את המשק הישראלי כבר עכשיו ועל אחת כמה וכמה בעתיד - ללא מספיק גז לתחנות הכוח שלנו.
דרך אגב, הייצוא של הגז רק מתוכנן לגדול, עם צינורות שיחוברו מהאסדות למצרים ו/או לקפריסין או עם הקמת מתקן להנזלתו, והכל על חשבוננו. כלומר שוב נשלם כפליים, גם במימון חלק מהמערכות מקופת המדינה וגם בירידה בהכנסות מרווחי היתר כיוון שיקוזזו מההשקעה הצפויה של חברות הגז עצמן. בד בבד, על פי התחזיות, בקיץ הקרוב נעמוד על סף יכולת אספקת החשמל, ובחוק ההסדרים סידרו לחברת החשמל וליזמי הגז רישיון להמשיך ולייצר חשמל מגז בתחנות כוח ישנות ומזהמות, כמו תחנת הכוח אשכול באשדוד, תחנה שגם הרבה פחות יעילה ולכן יותר יקרה לנו ויותר טובה ליזמים.
ומהצד השני, למרות הצהרות, הבטחות והחלטות ממשלה חוזרות ונשנות, מדינת ישראל עדיין מייצרת פחות מ-10% מהחשמל באמצעות השמש ויכולת האגירה שלה אפסית. ולא מדובר רק על ייצור בשדות סולאריים גדולים, שיש לו השלכות על שטחים פתוחים, אלא על ייצור על גגות וקירות בתים, או במרחב הציבורי או בדו-שימוש על שדות חקלאיים. הידע כאן, הטכנולוגיות כאן, המחירים לא גבוהים, אבל הכל עדיין תקוע בבירוקרטיה וברגולציה. ואיכשהו נדמה כי פיתוח הגז הטבעי דוחק את פיתוח האנרגיה הסולארית שוב ושוב.
לכל אלו יש להוסיף גם את הפוטנציאל הלא ממומש בהתייעלות אנרגטית, שמשמעה חסכון באנרגיה מראש במקום ייצור שלה, פתרון שהוא ללא ספק הסביבתי והכלכלי ביותר. גם כאן המדינה לא עומדת ביעדים ולמעשה לא עושה דבר.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןאם יש משהו שיכול להמחיש את גודל האבסורד הוא, שבעוד שהממשלה מבקשת לקדם בימים אלו אגירת אנרגיה בתחנות מונעות גז מחצבים, לטובת חשמל כשר בשבת ובימי חג, שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', לא משקיע בקידום אנרגיה מתחדשת עם אגירה. סמוטריץ', שעל פי החוק צריך להקצות מקרן העושר ומרווחי הגז סכום להשקעה באנרגיה מתחדשת, כדי להתקדם מהעבר לעתיד ולדאוג לדורות הבאים, אמר לאחרונה בוועדה הפרלמנטרית המפקחת על הקרן: "החוק מורה להקצות כספים לאנרגיות מתחדשות, אבל הוא לא מורה כמה להקצות. אז החלטנו להקצות אפס שקלים". והנה לכם כל התורה כולה על רגל אחת. זאת ועוד, השר סמוטריץ' ושר האנרגיה ישראל כץ, לא מינו עדיין שני נציגי ציבור מתוך חמישה הנציגים במליאת רשות החשמל, זו שמסדירה את מתן השירותים הציבוריים בתחום החשמל ומפקחת עליהם, וכך הם ממשיכים ומפקירים את הזכויות של כולנו.
משק החשמל במדינת ישראל עומד בימים אלו על כרעי תרנגולת, והמדינה תהיה חייבת להחליט בהקדם פנינו לאן: להמשיך ולשים את כל הביצים בסל אחד, כלומר בהשקעה בגז מחצבים, כמו שזה נראה, או לקדם ברצינות ובנחישות אנרגיה סולארית עם אגירה? בשורה התחתונה, אנחנו משלמים יותר על החשמל ומשלמים הרבה יותר בבריאות שלנו ובאיכות החיים והסביבה שלנו, בזמן שהפוליטיקאים ויזמי הגז גוזרים קופון. אבל הנורא מכל הוא שאי אפשר לראות את האופק.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
