דבש הוא נוזל מתוק, צמיגי וזהוב, המכיל בין 70 ל-80 אחוז סוכרים, מים, וכמות קטנה של מרכיבים אחרים: סוכרים מורכבים, חלבונים, אנזימי עיכול, ויטמינים, חומצות ומינרלים. נוסף על השימוש היומיומי שאנו עושים בדבש כשאנו מכינים רוטב לסלט, ממתיקים תה או מורחים אותו על פרוסת לחם, בערב ראש השנה רבים מאיתנו יטבלו תפוח בדבש עם בני משפחותיהם, ויברכו זה את זה בשנה טובה ומתוקה.
הדבש שאנו קונים במכולת הוא כמובן פרי עמלה של דבורת הדבש. הדבורה מתעופפת בין הפרחים בחיפוש אחר צוף, שאותו היא יונקת באמצעות חדק ומאחסנת באיבר בחלל הבטן הקרוי קיבת הדבש. בשובה לכוורת היא פולטת את הנוזל ודבורים פועלות אחרות משלימות את עיבודו. כשהדבורים מוצצות את הצוף הן מחוללות שרשרת של תהליכים כימיים שמחמצנים, מפרקים ומייבשים את הצוף ליצירת הנוזל הזהוב, הסמיך והמתוק שאנחנו מכירים.
עוד כתבות באתר מכון דודיסון לחינוך מדעי:
לדבר כמו דג
על ממתיקים ומתיקות
האם בינה מלאכותית יכולה להפלות לרעה?
הדבורים הן חרקים מרשימים, המצטיינים בארגונם החברתי ומפגינים יכולות תקשורת יוצאות דופן באמצעות ריקוד שמדריך את הפועלות האחרות איפה נמצאים מקורות עשירים של צוף איכותי. אולם המידע הרב שיש ברשותנו עליהן מתייחס בעיקר לקבוצה מצומצמת של דבורים השייכות לסוג "דבורת הדבש" (Apis), הכולל שבעה מינים. מדובר בחלק זעיר של משפחת העל של הדבוריים (Apoidea) המונה כעשרים אלף מינים.
המשותף לכל בנות משפחת הדבוריים הוא שהן ניזונות מתערובת של צוף ואבקת פרחים בכל שלבי חייהן. אך בניגוד לדבורת הדבש, מרבית הדבורים הן יחידאיות ואינן חיות במושבה, חייהם קצרים והן אינן מייצרות דבש. דבורי הדבש, לעומתן, מקימות מושבות רב-שנתיות הקרויות כוורות, שבהן חיות בשיתוף עשרות אלפי דבורים. שני מינים – דבורת הדבש האירופית ודבורת הדבש האסייתית - בויתו, ובני האדם מגדלים אותן כדי להאביק בעזרתן גידולים חקלאיים ולהפיק דבש.
דבורי הדבש אינן היצורים היחידים שגילו את המתכון המושלם לייצור דבש. יש עוד מספר לא מבוטל של חרקים שמפיקים דבש וניזונים ממנו, ביניהם מיני דבורים נוספים, צרעות, ואפילו נמלים. רגע לפני שתטבלו את התפוח בדבש ותאחלו שנה טובה לבני משפחותיכם, הצטרפו למפגש עם יצרני הדבש השונים והמשונים של עולם הטבע.
לא על העוקץ לבדו
נתחיל בקרובות המשפחה הקרובות של דבורת הדבש, שמייצרות דבש בכמויות קטנות ועל כן לא נעשה כמעט שימוש מסחרי בדבש שלהן. הדבורה הקרויה "דבורה חסרת עוקץ" שייכת לשבט דבוריים בשם Meliponini המונה כ-600 מינים. היא חיה באזורים טרופיים וסובטרופיים, ואף על פי שהיא לא מסוגלת לעקוץ, יש לכל מושבה מעמד של לוחמות שמגנות על הכוורת ומוכנות לנשוך את מי שמאיים על ביתן. מדובר במאפיין יוצא דופן, שכן רק במינים ספורים של דבורים קיימים פרטים שתפקידם להיות לוחמים.
הכוורות של הדבורים חסרות העוקץ שוכנות בגזעי עצים חלולים או בין ענפי העצים, והן עשויות מתערובת של דונג, שרף עצים וצואת בעלי חיים. רוב מיני הדבורים חסרות העוקץ פעילות לאורך כל השנה, ובניגוד לדבורת הדבש הן אינן מאכילות את הזחלים שלהן באופן פעיל. במקום זאת, הצאצאים בוקעים צמוד למאגר אטום של צוף שנפתח עם הגחתם מהביצה.
כמו דבורת הדבש, גם הדבורה חסרת העוקץ אוגרת את הדבש בקיבת הדבש ומייבשת את הצוף בין לסתותיה בהגיעה לכוורת. ייבוש הדבש מרכז אותו, אולם התוצר נשאר מימי יותר מזה של דבורת הדבש, פחות מתוק ממנו ומתקלקל מהר יותר. מחקרים זיהו כי הדבש של הדבורה חסרת העוקץ מכיל דו-סוכר נדיר בשם טרהלולוז (Trehalulose), שהמדד הגליקמי שלו נמוך וספיגתו בדם איטית, כלומר השפעתו על רמת הסוכר בדם נמוכה יותר מסוכרים אחרים.
5 צפייה בגלריה
מקימות את ביתן בגזעי עצים חלולים או בין ענפי העצים. כוורת של דבורים חסרות עוקץ
(צילום: shutterstock)
בחצי האי יוקטן שבמרכז אמריקה נהגו בני המאיה במשך מאות שנים לרדות את הדבש של דבורים חסרות עוקץ מהמין Melipona beecheii. לשם כך גידלו אותן בכוורות של גזעי עצים חלולים שערמו זה על גבי זה. צאצאי המאיה מכנים עד היום את מין הדבורים הזה בשם "הדבורה המלכותית".
מחקר שנעשה לפני כ-15 שנה מצא כי מאז הגעתן של דבורי הדבש האפריקאיות לאזור לפני כמה עשרות שנים, מספר הכוורות של הדבורים חסרות העוקץ פוחת משנה לשנה עקב תחרות, בירוא יערות ושינויי אקלים. נכון להיום נותר רק קומץ דבוראים מצאצאי המאיה שמתמחים בייצור דבש מהסוג הזה. רובם מתגוררים באזורים מבודדים במעמקי יער העד ואינם מעבירים את הידע שלהם לדורות הבאים. עם זאת, בשנים האחרונות נצפתה עלייה במספר מגדלי הדבורים חסרות העוקץ דרומה משם, בברזיל, לאחר שבוטל האיסור על מכירת הדבש שלהן.
גם באוסטרליה קיימים מינים ספורים של דבורים חסרות עוקץ באזורים החמים ביותר של היבשת. חלקן מסוגלות לייצר כמות דבש רבה מזו הנדרשת לקיומן השוטף, ועל כן משתמשים בהן לצרכים חקלאיים. הדבש שהן מפיקות תופס נתח קטן בשוק הדבש המקומי.
5 צפייה בגלריה
הדבוראים האוסטרלים בונים עבורן כוורות עץ שהדבש נאגר בהן בחלל נפרד. דבורה אוסטרלית מהמין Tetragonula carbonaria
(צילום: shutterstock)
כדי לרדות את הדבש שלהן בלי להרוס את ביתן, הדבוראים האוסטרלים בונים עבורן כוורות עץ שהדבש נאגר בהן בחלל נפרד והפקתו אינה פוגעת בזחלים. כוורת אחת כזאת מפיקה קילוגרם בודד של דבש בשנה – מעט מאוד בהשוואה לכוורות של דבורי דבש, שמפיקות כ-75 ק"ג באותו פרק זמן.
בומבה של בומבוס
מין נוסף של דבורה שמייצרת ומאחסנת כמות מעטה של דבש היא דבורת הבומבוס (Bombus). אם ראיתם לאחרונה חרק מעופף הדומה לדבורת דבש, אך גדול ורועש ממנה פי כמה, סביר להניח שנתקלתם בבומבוס האדמה (Bombus terrestris), מין של דבורה שהגיע לישראל מלבנון במאה ה-20 והתפשט מאוד בשנים האחרונות.
המושבות של הבומבוס הן חד-שנתיות ומספר הפרטים בהן נמוך במידה ניכרת לעומת מספרן של דבורי הדבש בכוורת. מדי שנה בוקעות במושבה כמה מלכות חדשות, לצד דבורים פועלות וזכרים. המלכות הצעירות נוטשות את מושבת האם ומקימות לקראת החורף מושבות חדשות. רק אלו שהספיקו להזדווג ולזלול די דבש שיזין אותן במהלך תרדמת החורף, יזכו לשרוד את החורף להעמיד צאצאים.
כשהמלכה מקיצה משנתה באביב, היא יוצאת לינוק צוף עבור הצאצאים החדשים, מצפה את המושבה בדונג ודוגרת על הביצים עד בקיעתן. אחרי שהזחלים בוקעים ממשיכה המלכה להיות ספקית המזון הבלעדית של המושבה, עד שהצאצאים גדלים ויש מספיק פועלות שיאספו צוף עבור כל הכוורת. מהשלב הזה והלאה המלכה לא תעזוב עוד את הקן עד מותה.
מאחר שהמושבה מתקיימת רק חודשים ספורים, מאגרי הדבש של דבורת הבומבוס דלים ובני האדם אינם משתמשים בהם למאכל. דבורי הבומבוס מתקשרות ביניהן בצורה שמזכירה את התנהגותה של דבורת הדבש: כשפועלת חוזרת לכוורת מאיסוף צוף מוצלח במיוחד, היא מזמזמת בצורה שאפשר לפרש כהתרגשות ומפיצה פרומונים – חומרי ריח – כדי לעודד את חברותיה לצאת גם הן לאסוף צוף. ככל שהצוף מכיל יותר סוכר, הדבורה מגבירה את זמזומה ומאיצה את מעופה, וכך מעודדת יותר פועלות לצאת לדרך. דבורי הבומבוס מרבות לעקוב אחרי מלאי הדבש שלהן, שכן הוא מספיק רק לימים ספורים. כמות הדבש הזמין משפיעה גם היא על תגובת הפועלות לריקודים של חברותיהן.
נאצ'וס צרעות
לדבורים אין מונופול על ייצור הדבש. אחת מייצרני הדבש שאינה דבורה היא צרעת הדבש המקסיקנית (Brachygastra mellifica), הנפוצה בין דרומה של יבשת אמריקה הצפונית למרכז אמריקה. זו צרעה חברתית, שבונה קיני נייר מחלקי צמחים לעוסים ובמושבותיה חיים בין 3,000 לעשרים אלף פרטים. הקינים נבנים בצמרות עצים ובתוך שיחים.
הצרעות ניזונות מעשים וכנימות ומוצצות גם צוף וטל דבש – נוזל דביק ומתוק שמפרישות כנימות, וכן כמה מינים של פרפראים וציקדות. בניגוד לזחלים של מרבית מיני הצרעות, הניזונים מחרקים שהצרעות הבוגרות צדו, זחלי צרעת הדבש אוכלים את הדבש שבקן.
צרעת הדבש המקסיקנית מאחסנת את עודפי הדבש שלה בתחתית הקן, כך שאפשר לרדות אותו בלי לפגוע בקן באופן משמעותי. התוצר דומה מאוד לדבש הדבורים המוכר. אינדיאנים משבט פופולוקה (Popoloca), שתזונתם כוללת 17 מינים של חרקים, רואים בזחלי הצרעות הללו ובדבש שהן מייצרות מעדן מיוחד. מחקר שהתבסס על ראיונות עם בני תרבות הפופולוקה העלה כי הם נוהגים לאסוף קינים של חמישה מיני צרעות שונים, ביניהם צרעת הדבש המקסיקנית. כאשר הם מוצאים קן חדש, הם מחכים עד הלילה שבו הירח נמצא במצב של שלושה רבעים ממילואו, ואז פושטים על הקן - משום שבשלב הזה הזחלים רק החלו להתפתח ולכן מאגרי הדבש עדיין מלאים. בני הפופולוקה נוהגים לגרש את הצרעות הבוגרות מהקן בעזרת אבנים ולהפיל אותו ארצה במקל ארוך. לאחר מכן אוספים את הדבש, קולים את הקן, אוספים את הזחלים ומגישים אותם בטורטייה ובתוספת סלסה.
לך אל הנמלה
אם נראה לכם עד כה שכל החרקים יצרני הדבש דומים מדי לדבורת הדבש, הגיעה השעה לספר על יצרנית דבש פחות צפויה. המפתיעה ביותר בין יצרניות הדבש היא נמלת הדבש – שם כללי לכמה מינים של נמלים שמסוגלות להפוך את גופן למאגרי דבש.
מינים אלו שוכנים באזורי מדבר יבשים או יבשים למחצה, וזוהו עד כה באמריקה הצפונית, באפריקה ובאוסטרליה. הקמפונית הנפוחה (Camponotus inflatus) היא בין הנמלים הנפוצות ביותר באוסטרליה, והאבורג'ינים ילידי אוסטרליה נוהגים לאכול אותה. הנמלים הללו בונות את הקינים שלהן בקרבת עצי שיטה, המספקים להן צל וצוף, וכן מושכים אליהם את החרקים שמהם מורכבת עיקר תזונתן.
קן הנמלים נמצא מתחת לפני הקרקע. כשפותחים קן כזה ומסתכלים לתוכו, קל לזהות בו את הנמלים שמשתמשות בגופן ככלי לאחסון דבש, שכן בטנן נפוחה כמעט עד לגודל של ענב. מאגרי הדבש החיים הללו כוללים כמעט מחצית מהפרטים במושבה.
קיבתה של נמלה אוגרת דבש נמתחת עוד ועוד עד שנותרת ממנה רק שכבה דקה ושקופה, זהבהבה למראה כצבע הדבש שבתוכה. הנמלים הללו נתלות מתקרת הקן, ממעטות לזוז ולכן צורכות מעט מאוד קלוריות. את מזונן הן מקבלות מנמלים אחרות, שמאביסות אותן בטל דבש ובצוף. בעת הצורך, כשנמלים אחרות מדגדגות אותן, הן פולטות את הדבש ומאכילות בו את חברותיהן לקן. הדבש שהנמלים האלה מייצרות מימי יותר ומתוק פחות מזה של דבורת הדבש.
טל הארץ
ולסיום, אם במתוקים ובאוסטרליה עסקינן, נזכיר מעדן חרקי מסוכר נוסף, שאומנם לא נופל תחת ההגדרה "דבש", אך הוא מתוק לא פחות. הזכרנו קודם את הכנימות, הציקדות והפרפראים המפרישים טל דבש. החרקים הללו דוקרים צמחים, חודרים לצינורות ההובלה של הצמח ומוצצים מהם את הנוזל הסוכרי שנוצר בתהליך הפוטוסינתזה. לאחר מכן הם מפרישים את עודפי הסוכר בצורת טיפות על הגבעולים ועל העלים. יש סברה שלפיה המן המקראי שבני ישראל אכלו במדבר היה למעשה טל דבש.
גם החרק האוסטרלי פסילת האקליפטוס (Glycaspis brimblecombei) מפריש טל דבש על עלי האקליפטוס, אבל במקרה שלו התוצר מתגבש לגבישים לבנים דמויי סוכריות. זחלי החרק נותרים בתוך הגבישים הדבוקים לעלי האקליפטוס, שם הם מוגנים מפני טורפים ורוחות עד בגרותם. המין האוסטרלי משגשג כיום במקומות רבים בעולם. בשנות ה-90 הוא זוהה כמין פולש בקליפורניה ומשם המשיך להתפשט למדינות נוספות. אוכלוסייה של פסילת האקליפטוס התבססה גם בישראל, ומאיימת על עצי האקליפטוס כאן. בתנאי מזג האוויר בארץ היא מסוגלת להעמיד בין שלושה לארבעה דורות בשנה, שבכל אחד מהם בוקעות מאות ביצים.
אנו במכון דוידסון מקווים שציידנו אתכם בסיפורים מהנים לחלוק עם המשפחה בארוחות החג. רק זיכרו שלא כולם נהנים לשמוע בזמן האוכל על הפרשות של חרקים, מתוקות ככל שיהיו. חג שמח ושנה מתוקה!
תודה לאורן אוסטר על העזרה בכתיבת הכתבה
מעיין קרלינסקי צור, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
