כיצד השתמשו בני האדם הקדומים בסלעים מושחזים כדי להפיל את בעלי החיים הגדולים לפני 13 אלף שנה? נהוג לחשוב כי הם הטילו חניתות שבראשן היו סלעים חדים כתער (חודי קלוביס) לעבר מטרות הציד שלהם, דוגמת ממותות ומסטודונים. אך כעת, שלושה ארכאולוגים מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי טוענים כי ייתכן שכל זה איננו נכון.
במקום זאת, ייתכן שבני אדם נעצו רומחים בקרקע, כשחודי הקלוביס המחודדים פונים כלפי מעלה. בכך, השיגו בני האדם הפרהיסטוריים את מטרתם, שכן הראשים המושחזים שיפדו את בעלי החיים גדולי הממדים, שעוצמתם מומנטום התנועה רק העצימה את חדירת הראשים המושחזים עמוק לתוך גופם. מדובר בשיטה שגרמה לפגיעה קטלנית, הרבה יותר מאשר זו שהציידים הפרהיסטוריים החזקים ביותר היו מסוגלים לעשות בעצמם באמצעות הטלת חנית.
החוקרים בדקו עדויות היסטוריות מרחבי העולם על שיטת הציד העתיקה. מדובר במחקר הניסיוני הראשון של כלי נשק מאבן, תוך שימת דגש על טכניקת הציד הספציפית, והכוח שהפעילו בעלי החיים הענקיים על הרומחים הנעוצים בקרקע. מהממצאים עולה כי לאחר שהראש המושחז פילח את הבשר, הוא תפקד כמו קליע של נשק חם, וגרם לפגיעה אנושה לא רק בקרב ממותות ומסטודונים, אלא גם ביזונים וטיגריסים שנחרביים (סמילודונים).
"העיצוב העתיק הזה היה חידוש מדהים באסטרטגיות ציד", אומר סקוט ביירם מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. "טכנולוגיה ילידית ייחודית זו מספקת צוהר לטכניקות ציד והישרדות, שהיו בשימוש אנושי במשך אלפי שנים בכל רחבי העולם". למעשה, מחקר זה עשוי ליישב ויכוח בקרב חוגי ארכאולוגים, בדבר האופן בו השתמשו קהילות בצפון אמריקה בחודי קלוביס - שקרויים כך על שם העיירה קלוביס (Clovis) בניו מקסיקו, שבה נמצאו חודי החנית המשוננים לראשונה לפני כמעט 100 שנה.
מדובר על הפריטים שנחשפו בתדירות הגבוהה ביותר מעידן הקרח, ועשויים מסלעים שונים דוגמת צ'רט, צור או ג'ספר, כשאלפים מהם נמצאו ברחבי ארה"ב - חלקם אפילו בקרבת או בתוך שרידי ממותות שהשתמרו.
בניית כלי ציד חזקים ויעילים הייתה ככל הנראה בראש סדר העדיפויות של קהילות אנושיות לפני 13 אלף שנה. הכלים הללו היו צריכים להיות עמידים, כשליוצריהם היה מספר מצומצם של סלעים שהתאימו למטרה שלשמה נוצרו. על כן, מחברי המחקר נטו להאמין כי הציידים הפרהיסטוריים לא רצו להסתכן בהטלת החניתות, מבלי לדעת בוודאות כי מדובר בפעולה שתשרת את המטרה שלשמה נוצרו - הפלת חיות הענק.
כחלק מהמחקר, שפורסם בכתב העת PLoS ONE, נבנה דגם שניסה לדמות את מערכת הציד הקדומה והכוחות שהופעלו עליה. "סוג האנרגיה שניתן לייצר עם הזרוע האנושית אינו דומה לסוג האנרגיה שנוצרה על ידי בעלי החיים הפרהיסטוריים", הסביר ד"ר קוג'ון אואנו סאנסרי מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי.
3 צפייה בגלריה
הדמיה של בני האדם המוקדמים ובעלי החיים הפרהיסטוריים שחיו אלה לצד אלה בעידן הקרח
(איור: Daniel Eskridge, Shutterstock)
למעשה, הניסוי שערכו החוקרים היה המשך ישיר למה שליווה את ד"ר ביירם מזה זמן רב, עוד כשהיה בלימודי התואר שני, וניתח כלי אבן פרהיסטוריים. הוא יצר העתק של חודי קלוביס ועיצב חניתות בטכניקות מסורתיות. כשעשה זאת, הבין את גודל הזמן ומידת ההשקעה שנדרשו לשם יצירת חודי החנית המושחזים מאבן, כך שיהיו יעילים ועמידים כאחד. "הטכנולוגיה המתוחכמת בה השתמשו אנשי תרבות הקלוביס - תרבות אינדיאנית פרהיסטורית - אשר התפתחה באופן עצמאי בצפון אמריקה, היא עדות לכושר ההמצאה והכישורים של הילידים המוקדמים, שחיו לצד בעלי החיים הגדולים שנכחדו", אומר פרופ' קנט לייטפוט מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי.
בחודשים הקרובים, מתכננים שלושת החוקרים להמשיך ולבחון את התיאוריה שלהם, בכך שינסו לשדרג ולטייב עד כמה שניתן את הניסויים שלהם, במטרה לדמות באופן הקרוב ביותר את הפגיעה של יונק עצום שנע במהירות, באותם רומחים בעלי ראשים מושחזים ומחודדים שננעצו בקרקע. "ממצאי המחקר מספקים תובנות חדשות לגמרי בכל נוגע לאופן שבו בני אדם קדומים חיו בין החיות הפרהיסטוריות, אך גם צדו אותן ותרמו להכחדתן", מסכם ד"ר ביירם.
