הספרייה הלאומית החלה השבוע בפרויקט כתבות היסטוריות על ישובי העוטף - "עוטפים את העוטף". בתקופה הקרובה נביא לכם סיפורים היסטוריים המתעדים את האנשים, התעשייה, החקלאות ואת מפעל ההתיישבות החלוצי והמשגשג של הישובים שהוקמו בסמוך לרצועת עזה.
בהתחלה לא הייתה שם גדר. היו רק שדות. וצעירים שליבם מלא באמונה, אומץ ואהבת הארץ, חרשו אותם.
קיבוץ נחל עוז החל את דרכו כהיאחזות הנח"ל הראשונה בארץ. חברי הגרעין המייסד הגיעו לשם במטרה מוצהרת ליישב את קו הגבול. הם היו אנשי צבא צעירים (חלקם צעירים מאד) שעברו הכשרה חקלאית על מנת שיוכלו למלא תפקיד מעורב: יישוב הארץ והגנה עליה. תלמי שדותיהם היו הגבול, הם עצמם – משמר הגבול.
9 צפייה בגלריה
חברים בגרעין הראשונה, 1953
(צילום: התמונה שמורה בארכיון קיבוץ נחל עוז, באדיבות הספרייה הלאומית)
הם חרשו וזרעו ונטעו ובנו והקימו להם בית על אדמות קיבוץ בארות יצחק הישן, שחבריו בחרו לעבור צפונה אחרי קרב הירואי במלחמת העצמאות. "נחלאים א' – מול עזה" כך הם נקראו בשנתיים הראשונות, במעין הצהרה כי הם יודעים מול מה הם עומדים. איזה נוף יישקף מחלונותיהם.
בצל האבל הכבד על הטבח הנורא בשמחת תורה 2023, שוחחנו עם יענקל'ה כהן - אחד משני אנשי הגרעין המקורי שעדיין חברים בקיבוץ. 70 שנה הוא מתגורר שם, בין השדות המוריקים, מול שכונת סג'אעיה העזתית שבאופק. הוא מספר על חבורה אידיאליסטית שהצליחה להקים, למרות ואולי דווקא בעזרת המתח הבטחוני, קהילה משפחתית. "הביחד", הוא אומר, "היה תמיד חזק יותר מאשר במקומות אחרים. התקבצות של אנשים מאירי פנים שהיו הרבה פחות אינדיבידואליסטים".
מס הדמים שולם כמעט מהרגע הראשון. באביב 1956 שנים של מתח ביטחוני שהתבטא בהסתננויות של הפדאיון, הנחת מוקשים ובזיזת שדות הקיבוץ, הגיעו לשיאן ברצח הטרגי של רועי רוטברג.
9 צפייה בגלריה
רועי רוטברג על סוסתו באזור נחל עוז, בשנות ה-50 המוקדמות
(צילום: מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
רועי רוטברג היה נח"לאי לדוגמה - ישראלי יפה תואר, משכיל שלא נתן להשכלתו לפגוע בכושרו הפיזי, קצין וחקלאי שלא נתן לעבודה הקשה לפגום בעדינות אורחותיו, ומעל הכל - רע וחבר אהוב על כולם שלא נתן לחיי הספר הקשים לפגום בשמחה הטבעית ובהומור החד שלו.
הוא התנדב לצבא כשהיה צעיר מגיל הגיוס הרשמי, ובגיל 17 כבר סיים קורס קצינים. בגיל 21 הוא היה מְרַכֵּז הביטחון האזורי (מא"ז), נשוי לאמירה היפה ואב לתינוק – בועז.
9 צפייה בגלריה
רועי ואמירה רוטברג
(צילום: התמונה שמורה בארכיון קיבוץ נחל עוז, באדיבות הספרייה הלאומית)
באותו בוקר אביבי בו קופחו חייו, חברי הקיבוץ היו עסוקים בהכנות נרגשות לאירוע ענק: חתונה "מרובעת" של ארבעה זוגות צעירים מהמשק. הוקמה במה שקושטה בפרחים ובזרדים, חלק מהאוכל כבר מילא את המטבח, ואפילו התחילו להגיע אורחים, ביניהם הרמטכ"ל משה דיין וצוות של העיתון הצה"לי "במחנה", שהיה אמור לתעד את האירוע המשמח.
מוקדם בבוקר התקבל דיווח על פדאיון שפושטים בפעם המי יודע כמה על השדות. רועי עלה על סוסתו האהובה עמליה ויצא להבריח אותם. זו הייתה פעולה שכיחה שנהג לבצע על בסיס יומיומי. אלא שהסוף הפעם היה אחר. הוא נקלע למארב, נרצח באכזריות וגופתו הושחתה ונגררה מעבר לתלם האחרון - אל שטח רצועת עזה.
רק לאחר איומים של הצמרת הבטחונית ובתיווך האו"ם, הוחזרה גופתו דרך השדות עליהם הגן.
במקום לרקוד בחתונות (שדווקא כן התקיימו באותו ערב, אבל הועברו בדמעות ליישוב אחר), חפרו חברי הקיבוץ את הקבר הראשון באדמתם.
משה דיין נשאר להלוויה של מְרַכֵּז הביטחון הצעיר, ממנו התרשם עמוקות במפגשם הקצר יום קודם לכן, ונשא הספד מיתולוגי שקיבל עם השנים פרשנויות פוליטיות מורכבות.
"הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים?" הוא אמר בקול צלול מעל הקבר הטרי, כאילו ידע כמה כבדים הולכים להיות השערים האלו. כמה דומים הם יכולים להיות לשערי הגיהנום עצמו.
"איך ממשיכים לגור במקום כזה, שנים רבות כל כך?" שאלנו את יענקל'ה. "הרבה מאוד ציונות. ואמונה" הוא עונה בלי להסס. עניינים שברוח.
כשנכבשה עזה במבצע קדש, המצרים נסוגו מאותו תלם אחרון, אבל שקט אמיתי לא היה.
פחות משנה לאחר רצח רועי, הגיע בן גוריון בעצמו, יחד עם דיין, לביקור בנחל עוז. הם ישבו עם החברים בחדר המועדון ופרשו את משנתם – למה ואיך עזה הולכת לשוב לידיים מצריות. אל תדאגו, הם ניסו לומר לחברות וחברי הקיבוץ – יהיה שקט עכשיו. האו"ם ישמור.
9 צפייה בגלריה
ימים של שקט. נערי נחל עוז עובדים בשדות
(צילום: מתוך ארכיון קיבוץ נחל עוז, באדיבות הספרייה הלאומית)
בן גוריון (שדעתו על האו"ם הייתה מפורסמת כבר אז) כיבד את חברי ההתיישבויות הבטחוניות, כפי שהן כונו לעיתים, והזכיר לא פעם את אמונתו שבלעדיהם "לא יכון בטחון המדינה". הוא הגיע עד אליהם כדי להבטיח להם שהוא מאמין באמת בשקט שיבוא, אבל כשהוא יצא מאותה פגישה בחדר המועדון, הוא השאיר מאחוריו גברים ונשים מתוסכלים וחוששים.
עד כאן הסיפור ידוע ומוכר. יענקל'ה מספר לנו מה קרה אחר כך: בן גוריון יצא, אבל משה דיין נשאר והחברים דיברו על חששותיהם ביתר חופשיות. הוא לא התרשם. להיפך, הוא התרעם על "הקיטורים", הזכיר להם את הפיצויים שיקבלו אם יקרה משהו והפטיר בבוז - מי שלא נאה לו, יכול לחזור לרמת השרון.
9 צפייה בגלריה
קהילה שהיא משפחה. ילדים בנחל עוז
(צילום: מתוך ארכיון קיבוץ נחל עוז, באדיבות הספרייה הלאומית)
החברים הפגועים כתבו לבן גוריון, והוא - שהעריך תמיד מעשים יותר מאשר דיבורים - הכריח את דיין לחזור לנחל עוז ולהתנצל בפני חבריו, שהיו לדעתו, שריון המגן של המדינה.
עברו שנים, עזה נכבשה ואז התנתקה, עזרתו של ה"או"ם שמום" בשמירה על הגבול הייתה מוגבלת מאד. השדות פרחו, נשרפו לפעמים בפעולות טרור או בהפגזות ונזרעו בכל פעם מחדש. קברים חדשים מילאו את בית העלמין הקטן. התלמים המשיכו להיות מטופחים בקפידה אבל היו רחוקים מלהספיק כמחסום נגד ההתקפות החוזרות ונשנות שיצאו מתוך עזה. נבנתה גדר, ואז עוד אחת, ואז אחת שמגיעה עמוק מתחת לפני השטח.
9 צפייה בגלריה
חיים לצד שגרה ביטחונית קשה. ילדים על מתקן טיל בלונה פארק בנחל עוז
(צילום: התמונה מתוך ארכיון קיבוץ נחל עוז, באדיבות הספרייה הלאומית)
אבל כמו את אותו התלם, גם את הגדר הזאת חצו יורשיהם של הפדאיון, באותה שבת ארורה של 7 באוקטובר, 2023.
בדמיון מצמרר לאירועי 1956, בוקר השבת, שהיה גם בוקרו של חג שמחת תורה היה אמור לפתוח יום של הכנות נרגשות לאירוע גדול – 70 שנה להקמתו של נחל עוז.
בברכות שהוקלטו לרגל החגיגות המתוכננות איחלו חלק מהמבקרים "שנשמע מכם ועליכם לא רק בחדשות העצובות והמפחידות, אלא דווקא בטוב, ממנו יש אצלכם כל כך הרבה".
אבל לא היו חגיגות. בשבת של ה-7 באוקטובר 2023, פרצו מחבלים צמאי דם לקיבוץ נחל עוז וטבחו באנשיו, כשהם רוצחים משפחות שלמות ולוקחים אחרות בשבי. לא היה כמעט בית שלא נפגע.
"רועי" ספד אז משה דיין, "האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו."
"אבל אנחנו נקום" אומר בפשטות מצמררת יענקל'ה, 67 שנים לאחר מכן, כשברקע אנחנו שומעים על החזרתה לפעילות של רפת הקיבוץ. "אין לנו דרך אחרת".
גם אם כבדו שערי עזה, לנחל עוז - לרוח ולאנשים - הם לא יוכלו.
תודה גדולה ליענקל'ה כהן, חבר קיבוץ נחל עוז על הסיוע בהכנת הכתבה
התמונות המופיעות בכתבה שמורות בארכיון קיבוץ נחל עוז וזמינות דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת ותכנית ציוני דרך והספרייה הלאומית של ישראל.
