"נוסף להיותנו בני אדם, אנו מתגאים בהיותנו אנושיים. איזו דרך מבריקה לבסס את המוסריות כחותמו של הטבע האנושי על ידי אימוץ של שם המין שלנו לתיאור תכונות נדיבות! בעלי חיים אינם יכולים, כמובן, להיות בני אדם. האם יוכלו אי פעם להיות אנושיים?"
כך מתחיל ספרו השלישי של הפרימטולוג פראנס דה ואל (de Waal), שהתפרסם בעברית בשם "טובים מטבעם" (הוצאת אוניברסיטת חיפה, 1998. מאנגלית: תמר רון). במשך חמישים שנים של מחקר, בעיקר על קופים וקופי אדם, דה ואל חזר שוב ושוב אל השאלה הזו: האם בעלי חיים הם אנושיים? עד כמה הם אנושיים? האם יש להם רגשות כמו שלנו, מוסר כמו שלנו, אמפתיה כמו שיש לנו?
דה ואל שאף לשבור את החומה שדורות של פילוסופים הקימו וביצרו, בין האדם, ובעיקר המוח האנושי, לבין שאר עולם החי. הוא טען שהרגשות שלנו, כולל אמפתיה ודאגה לחלש, הם תוצרים אבולוציוניים - ממש כמו האגודל הנגדי והמוח הגדול. במחקריו הוא הראה שאפשר למצוא סימנים לרגשות כאלו גם אצל בעלי חיים אחרים, ובמיוחד אצל אלו הקרובים אלינו ביותר, השימפנזים והבונובו. "אני חושב שבני אדם הם פרימטים ויונקים, ולא ייחודיים ביסודם", אמר בריאיון ל-Financial Times ב-2019.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
מחלות ללא גבולות: נגיף הפוליו מזן הבר
להרוג חיידקים מתוך שינה|
שימפנזים ודבורים לומדים כמו אנשים
הגישה של דה ואל לא התקבלה מיד בחוגים המדעיים. הוא הואשם בהאנשה (אנתרופומורפיזם), כלומר התייחסות לחיות כאילו היו בני אדם, שנחשבה לחטא חמור בקרב חוקרי התנהגות בעלי חיים. עשרות שנים מאוחר יותר, מדענים רבים אימצו את נקודת המבט שלו, וכבר אינם חוששים לדבר על חברויות בין שימפנזים, או על דאגה שמראה גורילה.
דה ואל לא הסתגר במגדל השן, אלא פנה גם אל הציבור הרחב. הוא פרסם 16 ספרי מדע פופולרי (שלושה מהם תורגמו לעברית), ובהם הכיר לקוראיו את העולם המופלא של הקופים וקופי האדם, על האלימות שבו לצד רגעי הרוך והעדינות. בחלק גדול מהם דה ואל שוטח את המסקנה העיקרית אליה הובילו אותו מחקריו: שהמוסר והאמפתיה אינם תוצרים של הציוויליזציה האנושית, אלא שורשיהם נטועים עמוק הרבה יותר, בהיסטוריה האבולוציונית שלנו.
תוקפנות מול פיוס
פראנס דה ואל נולד בהולנד ב-1948. אביו היה בנקאי. "תמיד נמשכתי לבעלי חיים", סיפר בריאיון. "תמיד היו לי חיות, בעיקר בעלי חיים שיכולתי למצוא בטבע – דגים, סלמנדרות וכו'". הוא למד לדוקטורט בביולוגיה באוניברסיטת אוטרכט, ובמהלכו, ב-1975, החל במחקר על מושבת השימפנזים הגדולה בגן החיות בארנהם. בתחילה, מחקרו התמקד במריבות בין קופי האדם.
"באותו זמן, כל המחקרים על התנהגות פרימטים – ובחיות בכלל – היו על תוקפנות ואלימות", אמר דה ואל בריאיון ל-NPR ב-2014. "המחקרים על חיות, והמחקרים על האבולוציה האנושית, התמקדו בשאלה – למה אנחנו כל כך אלימים? אז חקרתי התנהגות תוקפנית בשימפנזים".
דה ואל בילה זמן רב בצפייה בשימפנזים ובתיעוד הקרבות ביניהם. יום אחד נשמעו צעקות רמות מכיוון המכלאה, והוא ראה את אחד הזכרים תוקף נקבה. כמה שעות מאוחר יותר שוב נשמעה מהומה בקבוצה: אותם שני שימפנזים עמדו במרכז ההתרגשות, אך הפעם הם חיבקו ונישקו זה את זה. "הבנתי שאפשר לקרוא לזה התפייסות (Reconciliation)", אמר דה ואל. "אף אחד מעולם לא סיפר לי על התנהגות שכזו. בספרות לא היה שום דבר כזה".
דה ואל החליט לחקור את התנהגות הפיוס של השימפנזים, כיצד הם משלימים לאחר קרב. הוא גילה שלעתים קרובות מאוד שימפנזים שנלחמו זה בזה התחבקו והתנשקו לאחר מכן, ואותה התנהגות נצפתה מאוחר יותר גם בטבע. הטענות שלו הפתיעו חוקרים רבים. "באותו זמן, כולם דיברו על תחרות ותוקפנות, אז זה לא נשמע הגיוני בכלל", הסביר ב-Ted Talk ב-2012. "הדבר החשוב היחיד הוא אם אתה מנצח או מפסיד. למה שתתפייס אחרי קרב? זה לא נשמע הגיוני".
המסקנה אליה הגיע דה ואל היא שהניצחון או ההפסד אינם הדבר החשוב היחיד: שמירה על יחסים טובים עם בני הקבוצה חשובה גם היא. "יש לך יחסים חשובים, והם נפגעו בעקבות הקונפליקט", אמר. "אז אתה צריך לעשות משהו בקשר לכך".
אינסטינקט מול רגשות
ב-1981 עבר דה ואל לארצות הברית, למרכז הלאומי לחקר פרימטים בוויסקונסין. עשר שנים לאחר מכן הצטרף כפרופסור לאוניברסיטת אמורי באטלנטה, ג'ורג'יה, שם עבד עד פרישתו ב-2019. לאמורי יש מרכז לחקר פרימטים משלה, ולדה ואל היה משרד קטן בראש מגדל במרכז, ממנו יכול היה לצפות בשימפנזים.
מחקריו התמקדו בצד החיובי יותר של חיים בקבוצה: פתרון קונפליקטים, אמפתיה, שיתוף פעולה, הדדיות. פעמים רבות הרגיש שהוא הולך נגד הזרם. "בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, הייתה לא מעט התנגדות אם דיברת על חיות כעל יצורים בעלי אמפתיה, או כאלו שמשתפים פעולה אחד עם השני", הסביר ל-Financial Times. "ברגע שאמרת 'הכלב שלי מקנא', חוקרים אחרים היו אומרים 'זו האנשה'. וברגע שאתה מאניש, אתה טועה".
5 צפייה בגלריה
חקר את האנושיות של החיות. פראנס דה ואל
(צילום: Catherine Marin, CC BY 2.5, via Wikimedia Commons)
מחוץ לאקדמיה, העיר דה ואל, אנשים היו פתוחים הרבה יותר לרעיונות כאלו. "אם תלך לאדם ברחוב ותשאל, 'האם לחיות יש רגשות?', רוב האנשים יגידו 'כן, לכלב שלי יש רגשות'. לרוב האנשים אין בעיה עם הרעיון הזה".
עבור דה ואל, לא היה הבדל מהותי בין התנהגות שימפנזים להתנהגות בני אדם. אם ההתנהגות דומה, טען, אין סיבה לא לפרש אותה בצורה דומה. "שימפנזה המלטפת קורבן של התקפה או טופחת קלות על גבו, או החולקת את מזונה עם חבר רעב בקבוצתה, מגלה גישה שאינה שונה בהרבה מזו של אדם המרים ילד בוכה, או עובד בהתנדבות בהכנת מרק בבית תמחוי", כתב בספר "טובים מטבעם". "סיווג התנהגותה של השימפנזה כמבוססת על אינסטינקט, והתנהגותו של האדם כהוכחה להגינות מוסרית, הוא מטעה, וקרוב לוודאי גם מוטעה".
אין הגיון בטענה שאֵם אנושית המחבקת את בנה מרגישה אהבה, ואילו אֵם שימפנזה עושה את אותן תנועות, אך פועלת מתוך אינסטינקט טהור מבלי לחוש דבר, אמר דה ואל. אם הטענה הזו הייתה נכונה, פירושו של דבר הוא שבמהלך ששת מיליון השנים שעברו מאז שהשושלת שלנו התפצלה מזו של השימפנזים איבדנו את האינסטינקטים שמכתיבים את התנהגותם של קופי האדם, פיתחנו רגשות במקומם – והרגשות הללו גורמים לנו להתנהג כמעט בדיוק אותו דבר. השערה הגיונית הרבה יותר היא שאנחנו חולקים את הרגשות שלנו, או לפחות את חלקם, עם קופי אדם וגם עם בעלי חיים נוספים.
מוצא המוסר
השאלה הגדולה שעמדה בבסיס המחקרים שלו נוגעת למקור של המוסר האנושי. "ההשקפה המסורתית, כמובן, היא שהמוסר מגיע או מאלוהים או מפילוסופים", אמר בריאיון ל-NPR. "האינסטינקטים הבסיסיים שלנו הם כולם רעים, והציוויליזציה ממתנת אותם והופכת אותנו לטובים. יש לנו צד טוב, שהוא הצד של התרבות והדת, וצד רע, שהוא ביולוגי".
בספר "קוף האדם שבתוכנו" (Our Inner Ape, יצא בעברית ב-2009 בשם "הקוף שבתוכנו", הוצאת כתר), דה ואל קרא לתפיסה הזו "תיאוריית הציפוי" (Veneer theory). זהו הרעיון שהמוסר, הנדיבות, האמפתיה של בני האדם הם תוצר תרבותי, שמכסה בשכבה דקה את הטבע החייתי והאנוכי שמסתתר מתחתיהם. דה ואל, לעומת זאת, טען שגם האלימות וגם הנדיבות, גם התחרות וגם שיתוף הפעולה, התפתחו אצלנו באבולוציה – ולא רק אצלנו. "אם אנחנו מסתכלים על מינים אחרים, כמו פרימטים או פילים או דולפינים, אנחנו רואים נטיות חברתיות חיוביות. אז זה לא משהו שאנחנו פיתחנו, רק באמצעות הַתַּרבות. זה משהו ביולוגי, שכבר נמצא שם".
5 צפייה בגלריה
למוסר של בני האדם יש מוצא אבולוציוני. כריכת הספר "הבונובו והאתאיסט" של דה ואל
(צילום: Gwydion M. Williams, CC BY 2.0, via Flickr)
המחקרים של דה ואל התחקו אחר אותן נטיות חברתיות. "האם לפרימטים יש אמפתיה, במובן זה שהם רגישים למצבים הרגשיים של אחרים? האם יש להם חוש צדק? האם הם משתפים פעולה, ומתי הם משתפים פעולה? השאלה של מאין מגיע המוסר היא גדולה יותר, אבל אני מסתכל על המרכיבים. בואו נגיד שאני מסתכל על החלקים הדרושים בשביל לבנות מערכת מוסר".
עזרה לזולת
כשדה ואל, וחוקרים נוספים, החלו להסתכל, הם מצאו את החלקים האלו אצל בעלי חיים רבים ושונים. חולדות מראות אמפתיה לסבלו של אחר, שימפנזים מסוגלים לשים את עצמם בנעליו של זר, ועוד ועוד. תצפיות על קופים וקופי אדם הראו מקרים רבים בהם פרט חולה, נכה או זקן קיבל עזרה מחברי קבוצתו. בריאיון ל-NPR סיפר דה ואל על שימפנזה זקנה בשם פני באחת הקבוצות אותן חקר. היא סבלה מדלקת פרקים והיה לה קשה מאוד ללכת. "ראינו את הנקבות הצעירות, אם פני למשל הולכת לעבר ברז המים, שהוא די רחוק, הן רצות לפניה. הן לוקחות מים בפה וחוזרות אליה, ונותנות לה את המים לפה כדי שהיא לא תצטרך ללכת את כל המרחק הזה".
גם אני צפיתי במקרים כאלו. בקבוצת קופי הקפוצ'ין אותם חקרתי בדוקטורט שלי הייתה קופה בשם אמרלינייה, שהייתה לה תסמונת מולדת כלשהי. היא מעולם לא הגיעה לבגרות מינית, הלכה לאט, ונראה שהיו לה בעיות בשלד. למרות זאת הנקבות האחרות התייחסו אליה כאל אחת משלהן, וכמעט תמיד אפשר היה למצוא אותה עסוקה בניקוי פרווה של קוף אחר, או מקבלת ניקוי פרווה בעצמה. אמרלינייה לא ידעה לפצח אגוזים כמו הקופים האחרים, ואנחנו, החוקרים, נתנו לה מדי פעם אגוז מפוצח. באחת הפעמים זכר האלפא חשק באגוז בעצמו, ולקח אותו מידיה של הקופה הנכה. מיד פרצה מהומה בקבוצה: כל הנקבות האחרות צעקו ואף החלו לרדוף אחרי הזכר, שבבירור הפר את אחד מהחוקים הלא כתובים של הקפוצ'ינים. הוא נמלט מהמקום, משאיר אחריו את האגוז.
(הרצאת TED של דה ואל על מוסר של חיות)
כל זה לא אומר, הדגיש דה ואל, שהמסלול האבולוציוני שלנו הוביל אותנו להיות רגישים ונדיבים דווקא. "לא הייתי אומר שאנחנו מחווטים להיות טובים", הסביר. "אנחנו מחווטים כך שאנחנו מסוגלים לכל הרצף ההתנהגותי, ממעשי זוועה ועד להתנהגות עדינה ואדיבה. ומה שמערכת המוסר שלנו עושה, כמובן, זה להדגיש צד אחד של הרצף הזה – את הצד החיובי יותר".
פוליטיקה של שימפנזים, ושל בני אדם
ב-1982 פרסם דה ואל את ספרו הראשון, "פוליטיקה של שימפנזים" (Chimpanzee Politics). הספר אמנם עסק בשימפנזים, במאבקים שלהם לשליטה ובבריתות שהם עושים זה עם זה, אך הדמיון לפוליטיקה אנושית היה ברור. בשנות ה-90, יו"ר בית הנבחרים האמריקאי ניוט גינגריץ' המליץ לכל חבר קונגרס לקרוא את הספר. גם שנים לאחר מכן, דה ואל עדיין מצא הרבה מהמשותף בין הפוליטיקאים לקופי האדם. בריאיון לניו-יורק טיימס ב-2016 אמר על דונלד טראמפ: "ההתרברבות, ההעלבוֹת, ההשוואות האנטומיות – זה דומה בצורה מדהימה לשימפנזים".
דה ואל פרסם עוד 15 ספרים לציבור הרחב, שתורגמו לעשרים שפות, והרבה להרצות. "מספר ההרצאות שלו בשנה תמיד היה מרשים ביותר", אמר הרולד גוזולס (Gouzoules), עמיתו של דה ואל באוניברסיטת אמורי, בכתבה שהאוניברסיטה פרסמה לזכרו. "זה היה כמעט כמו סיבוב הופעות של כוכב רוק". קוראים רבים למדו ממנו על קופים וקופי אדם, על ההתנהגות המורכבת שלהם, ועל השאלות המרתקות שמחקרים התנהגותיים עוסקים בהם. אני הייתי אחת מהקוראים הללו, ולספרים שלו היה חלק חשוב בהחלטתי לחקור התנהגות פרימטים בעצמי.
דה ואל זכה בפרסים רבים, גם על מחקריו וגם על ספריו. ב-2007 הכתיר אותו מגזין טיים כאחד מ"מאה האנשים שעיצבו את עולמנו", וב-2012 זכה באיג נובל – הפרס ההיתולי שניתן למחקרים ש"קודם גורמים לנו לצחוק ואחר כך גורמים לנו לחשוב". המחקר עליו זכה הראה ששימפנזים מסוגלים לזהות זה את זה לפי תמונות של אחוריהם. "זה לא נוסה אף פעם על בני אדם, אז אנחנו סבורים שזה מקרה בו לקופי האדם יש עליונות", אמר דה ואל בטקס.
ביום חמישי ה-14 במרץ נפטר דה ואל מסרטן קיבה גרורתי. הוא הותיר אחריו את אישתו קתרין מרין, לה היה נשוי יותר מארבעים שנה. אשאיר לו את מילות הסיכום:
"משהו שראיתי פעמים רבות במהלך הקריירה שלי הוא טענות בדבר הייחודיות של בני האדם, שנופלות ונעלמות ללא עקבות. אנחנו תמיד מעריכים יתר על המידה את המורכבות של מה שאנחנו עושים. ככה אפשר לסכם את הקריירה שלי: קירבתי קצת את קופי האדם לאדם, אבל גם הנמכתי מעט את האדם".
ד"ר יונת אשחר, העורכת הראשית של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
