במבזק החדשות הטובות שהתפרסם בפברואר 2021 סיפרנו לכם לראשונה על שיבוט נקבת חמוס מ-DNA, שהוקפא לפני כ-30 שנה, כחלק מהמאמצים להצלת החמוס שחור הרגל בארה"ב. אמנם אליזבת אן הייתה החמוס המשובט הראשון בעולם, אך היא לא הצליחה להתרבות.
מבזק חדשות טובות 12.11.24
(צילום: ליאור שרון)
כעת - לראשונה בהיסטוריה - נקבת חמוס משובט בשם אנטוניה הצליחה להביא לעולם שני צאצאים בריאים - זכר ונקבה. מדובר כמובן בציון דרך משמעותי במאמצים להצלת החמוס שחור הרגל בפרט ושימור מינים בסכנת הכחדה בכלל.
עם זאת, החוקרים מדגישים כי שימור ופריחת המין מחייבים יותר מאשר שיבוט, אלא גם שמירה על בתי הגידול, בין היתר מבעלי חיים וגם מבני אדם. הצאצאים החדשים יעזרו לבנות מגוון גנטי באוכלוסיית החמוסים שמתאוששת בשנים האחרונות.
3 צפייה בגלריה
החמוסים שנולדו לאחרונה
(צילום: Smithsonian’s National Zoo and Conservation Biology Institute)
ומכאן, ליוטה. שם צומחת לה הצפצפה הרעדנית - מין עץ נשיר, הנפוץ ביותר באמריקה הצפונית, וכזה שיכול להגיע לגובה של עד 25 מטרים.
מכיוון שכל העצים במושבה מסוימת נחשבים לחלק מאותו אורגניזם, אז אותה מושבה ביוטה המכונה פנדו - נחשבת לאורגניזם החי הכבד והגדול ביותר (6,000 טונות) ומבין העתיקים ביותר – עשרות אלפי שנים.
על פי מחקר חדש, העץ התחיל כשתיל בודד לפני כ-34 אלף שנים ואולי הרבה קודם לכן, וגילו מוערך לפי ניתוח גנטי של שורשים, עלים, גזעים - ניתוח שחשף שינויים גנטיים לאורך אלפי שנים.
הפנדו שורד בזכות רבייה א-מינית ומחזיק מעמד בתנאים מורכבים לעיתים. זו אחת הסיבות מדוע כל כך מרתק ומסקרן מדענים.
ולסיום, האם המוח הוא האיבר היחידי שיכול לייצר זיכרונות? בבעלי חיים שונים, כמו אצל בני האדם, הבסיס הביולוגי של הזיכרון מצוי במארג תאי העצב במוח.
למרות העניין הרב של מדענים, כמו גם לציבור, סביב למידה וזיכרון, עד היום אנחנו לא יודעים מספיק על הנושא, ורב הנסתר על הגלוי.
מחקר חדש שפורסם בכתב העת Nature מגלה שזיכרון לא מוגבל רק לתאי המוח, אלא עשוי להתקיים בתאים אחרים בגוף. חוקרים מאוניברסיטת ניו יורק בחנו שני סוגי תאים, שאינם מצויים במוח, וחשפו אותם לדפוסים של אותות כימיים המדמים את תהליך הלמידה במוח.
תגובת התאים כללה הפעלת "גן זיכרון", דבר שהצביע על יכולתם לקלוט ולעבוד מיד לאורך זמן. כלומר, תכונת הלמידה איננה ייחודית למוח בלבד, מה שמרחיב את ההבנה שלנו לגבי פעולת הזיכרון. התובנה הזאת עשויה לשפר את הגישות לטיפול בבעיות זיכרון ולהוביל לפיתוח שיטות חדשות. יתר על כן, אומרים המדענים – התובנה הזאת כל כך חשובה, שהיא מעלה את הצורך להסתכל על הגוף כולו כמאגר זיכרון פוטנציאלי.
