מאי 2018. נשף ה"מט גאלה", פסגת עולם האופנה, אירוע הנועד למלא את קופת מוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק ומושך אליו את הנשים המפורסמות בעולם בפריטי אופנה בלתי אפשריים. בחוץ: מאות צלמים. בפנים: אסור לצלם. קים קרדשיאן, בשמלה מוזהבת הדוקה של ורסצ'ה, לא אוהבת לציית לחוקים ומפרסמת באינסטגרם סלפי מהמוזיאון, בו היא מופיעה לצד עוד דמות מפורסמת, גם היא עטופה בזהב: הסרקופג של הכהן המצרי נדז'מנאח, מהמאה הראשונה לפני הספירה, שהמוזיאון רכש שנה לפני כן עבור 4 מיליון דולר. הסלפי הנוצץ והתמים הזה יצר מחול שדים שזיעזע את עולם המוזיאונים.
כתבות נוספות למנויים:
באותו הערב, אחת מ-260 מיליון הגולשים שצפו בתמונה של קרדשיאן הייתה נערה ממצרים. אבא שלה הוא שודד עתיקות. מבטה נדד מקרדשיאן לסרקופג. הוא נראה לה מוכר. היא מיהרה עם הטלפון הנייד לאביה, שהיה המום: זהו הפריט שגנב ב-2011 ומכר לגלריית דיוניסוס בהמבורג. אחרי ההלם, הוא הוכה ברגשות נוספים: כעס - הוא קלט כעת שלא קיבל תשלום ראוי עבור השלל, ובהלה - מאחר שידע שהוא עלול להסתבך בצרות. מוזיאון המטרופוליטן הוא לא אספן אלמוני וזניח. הוא פנה למשטרת קהיר כדי להבהיר שאין לו קשר לעסקה, ובתחנה מיהרו להרים טלפון ל-FBI. העלילה מסתבכת.
הכול החל במארס 2007. צרפת חתמה עם איחוד האמירויות על הסכם להקמת מוזיאון "הלובר בחולות" באבו-דאבי. בתמורה, יוכל המוזיאון החדש להשתמש בשמו של הלובר במשך שלושים שנה ושישה חודשים. הלובר המקורי, יארגן תערוכות בשלוחה החדשה במשך 15 שנה, וישאיל לה יצירות אמנות במשך עשור. הסכום שהציעו האמירתים היה אסטרונומי: לא פחות ממיליארד יורו, מתוכם 400 מיליון ללובר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
גם סוכנות "פראנס מוזיאון" הרוויחה מהעסקה - 164 מיליון יורו בפריסה לעשרים שנה, תמורת המלצה על היצירות שירכוש המוזיאון החדש, כמובן אחרי בדיקה מדוקדקת שתוכיח שלא מדובר בזיופים או בחפצי אמנות גנובים. על פי הסיכום, היצירות שיעברו את הסינון יוצגו בפני ועדה בת 12 איש, ובה חברים נציגי האמירויות ונשיא הלובר ז'אן-לוק מרטינז - האיש שייצג את היוקרה של המוזיאון הצרפתי והתראיין בכל הזדמנות על "הפרויקט הנפלא". כאן נשתלו זרעי השחיתות.
"הלובר בחולות" נפתח בנובמבר 2017, באיחור אופנתי של חמש שנים מהמועד המתוכנן ובעלות של 580 מיליון יורו. האדריכל הצרפתי הידוע ז'אן נובל תיכנן בניין מדהים ביופיו. הלובר המקורי, מרכז פומפידו וגופים נוספים השאילו למוסד החדש 300 יצירות נבחרות. קשת המוצגים במקום מתחילה בארכיאולוגיה, עוברת דרך ימי הביניים והמזרח הרחוק ומסתיימת ביצירות אימפרסיוניסטיות וגם בתערוכות של אמנות בת זמננו. המוזיאון הפך לסיפור הצלחה מסחרר: בשנה הראשונה ביקרו בו מיליון איש. ב-2020, לפני סגרי הקורונה, כבר עברו בשעריו כמעט עשרה מיליון סקרנים. אלא שמאחורי ההישג המרשים בלב המדבר התגלה גם צידו האפל יותר של סחר העתיקות.
בעקבות הטלפון ממשטרת קהיר, פתח ה-FBI בחקירה שתימשך ארבע שנים. בעודם מתחקים אחר מסלול הסרקופג ממצרים לפריז. מי שהתגלו היו סוחרי אמנות שמכרו עתיקות ללובר אבו-דאבי: השם הראשון שעלה היה של גלריית "פיניקס", הפועלת בניו-יורק, בריסל וז'נבה. בעליה הלבנונים, עלי והישאם אבוטעם, הציעו עתיקות לז'אן-פרנסואה שארנייה, שעמד בראש סוכנות "פראנס מוזיאון". הוא היה אמור להיות שומר הסף, אך התעלם מאזהרות של מומחים בתחום.
רובן דיב ניהל את גלריית "דיוניסוס" בהמבורג, ששודד העתיקות המצרי מכר לה את הסרקופג. מדובר בגלריה השייכת לאחים סימוניאן, מצריים ממוצא ארמני שהשתקעו בגרמניה בשנות השבעים. הם אימצו את דיב לחיקם, הוא אפילו התגורר איתם והפך לפנים של העסק. דיב הציע את מרכולתו לכריסטוף קוניקי, שעמד בראש מחלקת הארכיאולוגיה בבית המכירות הפומביות היוקרתי "פייר ברז'ה ושות'". קוניקי תיווך במכירת הפריטים למטרופוליטן, וכן לאספנים פרטיים - וגם ללובר אבו-דאבי.
מהחקירה עלה כי כל המוצגים שנקנו נבזזו ממצרים, לוב, סוריה ותימן במהלך מלחמות האזרחים והאביב הערבי ב-2011, והגיעו עם תעודות מזויפות המעידות שהמקור שלהם אמין. בעקבות הגילויים, האמריקאים פנו לאינטרפול, שהחל לחקור את צירי ההברחה והלבנת המוצגים באירופה.
"שני סוגי אנשים מעורבים בסיפור הזה", מסביר עמנואל פיירה, סופר ועו"ד המתמחה בתרבות. "מצד אחד זייפנים ותיקים, ששיתפו פעולה עם מומחים, וסוחרי אמנות שהפכו לנוכלים. חלקם היו סוחרים ומומחים אמינים בשוק העתיקות, שלא עמדו בפיתוי של הכסף הגדול. מהצד השני עומדים אוצרי מוזיאונים ואנשי 'פראנס מוזיאון', שלא היו שותפים לרמאות אבל לא בדקו לעומק את מקור המוצגים, כנהוג בעסקאות כאלו".
עמנואל פיירה, סופר ועו"ד המתמחה בתרבות: "מוצגים יוצאי דופן, כמו הסרקופג המדובר או הלוח של תות ענח' אמון שנמכר לאבו–דאבי, מופיעים בשוק העתיקות אולי פעם בעשר שנים. זהו נס"
פיירה מעלה בעיה נוספת: "ברוב המקרים, המומחים העצמאים הם סוחרי אמנות בעצמם. הם מארגנים מכירות פומביות כאוות נפשם, כיוון שהתואר 'מומחה' אינו מוסדר בחוק. את ואני יכולים להפוך למומחים אם אנחנו מצטרפים לאיגוד מקצועי, ויש עשרות כאלו בצרפת.
"לאחר מכן כל אחד מאדיר את המוניטין שלו בשוק ונחשב למומחה, שיכול לגבות 7% מסכום המכירה, עוד אחוזים על ארגונה - ואם הוא קונה את היצירה ומוכר אותה לגוף אחר, הוא שוב גוזר קופון. למה הכוונה בכסף הגדול שהזכרתי? שוק העתיקות, שהיה בדעיכה מסוימת, התעורר בגלל המוזיאונים החדשים שחיפשו מוצגים יוקרתיים. הסכומים תפחו פתאום מ-50 אלף דולר ל-5 מיליון, במקרה של כמה מהמוצגים ממסופוטמיה שנמכרו למטרופוליטן".
פיירה מוסיף: "מוצגים יוצאי דופן, כמו הסרקופג המדובר או הלוח של תות ענח' אמון שנמכר לאבו-דאבי, מופיעים בשוק העתיקות אולי פעם בעשר שנים. זהו נס. התחרות היא אדירה בין האספנים הקטארים, מוזיאון אבו-דאבי, המוזיאון העתידי בסעודיה והמטרופוליטן שזקוק למוצגים חדשים ונוצצים כדי למשוך תורמים. אלא שהגופים הללו היו צריכים להיות חשדנים יותר כלפי ניסים שכאלו. מוצגים שההיסטוריה שלהם ידועה רק חמישים או שישים שנה לאחור ולא מופיעים באף קטלוג, או מעולם לא הוצגו בציבור, הם בעייתיים ואמורים היו להדליק נורות אזהרה".
מדוע זה לא קרה? כי דיב, האיש של גלריית דיוניסוס, ידע בדיוק כיצד מתנהלים העניינים בעולם העתיקות. תחקיר של העיתונאי פיליפ רלטיאן מ"רדיו פראנס" העלה כי דיב ובעל הגלריה סרופ סימוניאן פנו למוזיאונים והציעו להשאיל להם מוצגים כדי שיוכלו לבחון אותם. ההילה הזו העניקה לעתיקות לגיטימיות, מה שייתר לכאורה את החיטוט המדוקדק ב"פרובידנס" - המסמכים המעידים על היסטוריית הבעלים הקודמים של החפץ ומבטיחים שהוא אותנטי ולא גנוב. לאחר מכן פיקח דיב על הרסטורציה של העתיקות, ובעזרת מכונת כתיבה משנות ה-30 הנפיק מסמכים מזויפים המוכיחים כביכול את הקנייה והמכירה הדמיונית של העתיקות לאורך השנים. ועדיין, תשומת לב יתרה הייתה מעלה כי תמונה של אחד הפריטים המדוברים נמצאה בארכיון הלובר, עם הסבר לפיו התגלה ב-1990 באתר בנייה בעיר אבידוס שמצפון ללוקסור.
9 צפייה בגלריה
מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו-יורק. זקוק למוצגים חדשים ונוצצים כדי למשוך תורמים
(צילום: shutterstock)
חלק מהעתיקות נשלחו ממצרים או מסוריה לקטאר, משם הן עברו דרך טורקיה או לבנון, המשיכו לגרמניה, וממנה לבלגיה ולבסוף נחתו בפריז. מסלול אחר עבר דרך תאילנד או יפן. אחד המומחים לשינוע עתיקות גנובות, כריסטיאן ונסן מאוניברסיטת פואטייה, אפילו מאשים את ישראל שהיא חוליה בשרשרת.
"זה אולי היה נכון לפני 2012, אבל אז שינינו את חוקי הפיקוח", מתקן בנחרצות אמיר גנור, מנהל היחידה למניעת שוד עתיקות ברשות העתיקות הישראלית. "כיום, אף נכס לא יכול להיכנס או לצאת בלי אישור שלנו. אנחנו אחת המדינות הבודדות שיש להן יחידה ייחודית לפיקוח בתוך רשות העתיקות. בכל פעם שמסלול נחשף, המבריחים מחפשים אזורי תפר אחרים בעולם שהרגולציה בהם רופפת, ומשנים את הדרך".
ישנם גם אזורי נמל חופשי, שחוקי המס הבינלאומיים לא חלים עליהם. משם החפצים עלולים לצאת עם אילן יוחסין חדש ומזויף לשוק. נמלים כאלו קיימים בשווייץ, לוקסמבורג וסינגפור - וגם בארה"ב. משקיעים, סוחרי אמנות ואספנים כבדים, מאחסנים בהם את רכושם כדי להימנע מתשלום מס, ומוציאים את הסחורה רק לפני המכירה. לעתים העסקה מתרחשת בנמל וכך נחסך תשלום המס.
דיב נהג להזמין את העתיקות שלו משודדי אתרים ארכיאולוגים ומוזיאונים שנבזזו במזרח התיכון, כשעודן פגומות ומכוסות בוץ. העיתונאי פיליפ רלטיאן מ"רדיו פראנס" השיג את דוח התובע הכללי של ניו-יורק, שקבע כי "דיב ניקה ושיחזר אותן, זייף תעודות והציע אותן לסוחרים בשוק הבינלאומי". במהרה הוא פגש את קוניקי, ראש מחלקת הארכיאולוגיה ב"פייר ברז'ה" שאישר את אותנטיות המסמכים המזויפים. ואיך מומחה כזה מועד? "הוא לא עמד, לכאורה, בפיתוי של המטרופוליטן והלובר אבו-דאבי שחיפשו מוצגים חדשים ויוצאי דופן בכל מחיר", מסביר פיירה.
אחרי מכירת הסרקופג הראשון למטרופוליטן הציעו דיב וקוניקי לז'אן-פרנסואה שארנייה, מנהל סוכנות "פראנס מוזיאון", שלושה פריטים לאוסף העתידי של מוזיאון אבו-דאבי: הסרקופג של הנסיכה המצרית אנוטאווי, פסל הדיוקן של קליאופטרה השביעית ולוח גרניט ורוד שעליו תבליט של תות ענח' אמון. ארבע עתיקות אשוריות, שנשדדו מעיראק ומלוב, נכללו גם הן בחבילה. אנוטאווי עלתה לשייח'ים באבו-דאבי 3.5 מיליון יורו, הלוח 8.5 מיליון. קליאופטרה שבתה בקסמיה את הרוכשים, ששילמו עבור דיוקנה 35 מיליון יורו!
"איבדנו את זה לגמרי", הצהיר בחקירתו רישאר סמפר, בן זוגו של קוניקי וסוחר אמנות בעצמו, שהשתתף גם הוא בתרמית. "התנהגנו כמו המוזיאונים והקונים האחרים, סירבנו להכיר במציאות". "נכנעתם לפיתוי הרווחים?" שאלה אותו החוקרת. "הסתנוורנו", הוא ענה. "קפצנו בהתלהבות על ההזדמנות במטרופוליטן. זו הייתה שטות גדולה. היינו צריכים לסרב".
וגם הפוליטיקה שיחקה תפקיד. הלובר באבו-דאבי הוא קלף דיפלומטי חשוב של ממשלת צרפת. בתקופה שבה התבצעו הרכישות, היא הייתה להוטה לרצות את האמירויות כדי להשלים עסקה עצומה: מכירת 80 מטוסי קרב מסוג "ראפאל" של היצרנית הצרפתית "דאסו", תמורת 17 מיליארד יורו. העסקה נחתמה ב-2021, בעת ביקור מקרון באמירויות. בינתיים, שלוחת אוניברסיטת הסורבון באמירויות נפתחה ב-2009. כל שיתופי הפעולה הללו נוצרו במקביל להקמת המוזיאון החדש.
זה מהצד הצרפתי. מהצד של המפרץ, הסיפור הפוליטי נוגע ליוקרה. באמירויות רצו להקדים את סעודיה וקטאר שעמלו גם הן על מוזיאונים מפוארים, ולהציג חפצי אמנות יוקרתיים יותר מאשר המתחרים. ברקע, מצרים החלה במסע בינלאומי בדרישה להחזיר לה עתיקות שנבזזו - והיה צורך לקנות מהר לפני שהשוק יתרוקן.
הדמות המוכרת ביותר בפרשה היא ללא ספק נשיא ומנהל הלובר הפריזאי ז'אן-לוק מרטינז (58). אולי לא מדובר בנבל הראשי בעלילה, אך הוא הפנים של המוזיאון ותמונתו התנוססה בכל הכתבות שהתפרסמו בעולם על שלוחת הלובר החדשה. פיירה מדגיש את הרגע המכריע והפגום שבו הוכרעה העסקה: "אלפיים איש עובדים בלובר, אבל מרטינז חורג מתפקידו והולך לבדוק בעצמו את הסרקופג ולוח הגרניט שהגיעו לפריז. הוא מתלהב, ומאיץ בכך את אישור העסקה בוועדה". בחקירתו במשטרה הכחיש מרטינז כי המניע לרכישות היה לחצים מצד אבו-דאבי למהר ולחנוך את המוזיאון: "יכולנו לפתוח את השלוחה עם ההשאלות מהלובר".
מרטינז הוא סיפור הצלחה צרפתי, בנם של דוור ושוערת מפרברי פריז שטיפס במהירות בעולם הארכיאולוגיה עד למשרה הנחשקת של נשיא ומנהל הלובר, ומומחה ליוון העתיקה, האטרוסקים והרומאים. באופן אירוני, ב-2015 הוא הגיש לנשיא צרפת בזמנו, פרנסואה הולנד, דוח שבו הוא מפרט "50 הצעות צרפתיות להגנה על המורשת הבינלאומית" בעקבות הביזה והרס העתיקות בעולם הערבי. בתום שתי כהונותיו בלובר בין 2013 ל-2021, הוא מונה לנציג צרפת האחראי על המורשת האמנותית בארגון הבינלאומי להגנת המורשת באזורי מלחמה. הוא הושעה מתפקידו כשהפרשה התפוצצה במאי 2022.
הארכיאולוג מארק גאבולד מאוניברסיטת מונפלייה, סיפר ל"ליברסיון" כי אילן היוחסין של לוח הגרניט הוא תיאור של השתלשלות עניינים מופרכת, שבמרכזה קברניט בצי המסחר הגרמני בשם יוהאנס בארנס, שקנה אותו ב-1933 מסוחר עתיקות מצרי. את הסרקופג של המטרופוליטן ליווה סיפור דומה שגאבולד תיאר בעדותו במשטרה. גאבולד התייחס למאמר שהלובר הזמין ממנו ופורסם ב-2019: "באבו-דאבי רצו שאציין שמקור הפריט לא ידוע. מהלובר ביקשו שלא אצטט מקורות לא אמינים. בסוף לא ציינתי את מקורו של הלוח, פתרון שהיה מקובל על כולנו". מדובר במקרה נדיר בעולם הפרסומים הארכיאולוגים.
מרטינז, כמו גם אוצרים אחרים בלובר, סירבו להמשיך בחקירת הממצאים של גאבולד. בדומה לכך, הארכיאולוגית רפאל מפרה כתבה דוח שלפיו הסרקופג של הנסיכה אנוטאווי נשדד מאתר הקבורה סקארה במצרים. על פי מסמכים שפורסמו ב"ליברסיון", סוכנות "פראנס מוזיאון" דאגה לגניזת הדוח.
בסופו של דבר, הסיפור של גאבולד מהווה את הבסיס להאשמות נגד מרטינז, שנחקר בחשד ל"סיוע לשיתוף פעולה בזיוף מאורגן". הוא שוחרר לביתו תחת פיקוח משטרתי. האם ידע ושיתף פעולה, או שהתלהב מהעתיקות והעדיף לא להתעמק במקורן לפני העסקה? בחקירתו טען מרטינז כי לא ראה את כל המסמכים. כששאלה אותו החוקרת, בפליאה, אם אין זה שלב מתהליך אישור הרכישות, הוא השיב כי "בדרך כלל כן, אבל במקרים הספציפיים הללו לא היה לי ספק בזהות הבעלים".
ומדוע לא העביר מרטינז את המסמכים לבדיקת האוצרים של אגף מצרים העתיקה? פיירה טוען בחיוך כי במהלך החקירה בחודש מאי, מרטינז הכריז כי דעתם לא מעניינת אותו, ומוסיף: "זה נשמע מוזר, אבל מה שעוד יותר משונה הוא שלכאורה, ראשי מחלקת מצרים לא התעניינו באמת במקור הסרקופג. הם בעיקר לא הבינו למה הוא נמכר לאבו-דאבי ולא נשאר באגף שלהם". עורך דינו של מרטינז, פרנסואה ארטופל, טען ביחס לכך בכלי התקשורת כי מרשו הסתמך על חוות הדעת של "פראנס מוזיאון", וכי הוא "הצביע בעד הרכישה, אבל היווה קול אחד מתוך 12 חברי הוועדה, ללא זכות וטו או מעמד מועדף".
ועדת החקירה שהוקמה בעקבות הפרשה קבעה כי "חברי סוכנות 'פראנס מוזיאון' התנהלו באופן רשלני ולא מקצועי. הם בטחו יתר על המידה בקוניקי ובבן זוגו". נעמי דוסה, המנהלת המדעית של הסוכנות שהפכה מאוחרת יותר לאוצרת בלובר, נוקתה מחשד למעורבות ישירה ברמאות. מצבו של שארנייה סבוך יותר: הוא נחקר בחשד ל"הלבנת כספים וסיוע להצדקת מסמכים מזויפים שהובילו לפשע או לעבירה". מקור ההאשמות הוא שש העברות בנקאיות בין השנים 2016 ל-2018, בסכום כולל של 110 אלף יורו, שהגיעו לחשבון הבנק של שארנייה באמירויות מבית מכירות פומביות מפוקפק בבריסל ששייך לעלי והישאם אבוטעם, האחים המוכרים לחוקרים מפרשיות קודמות.
ב-2015 אישר שארנייה רכישת פסלים ללובר באבו-דאבי מאותו בית מכירות פומביות. גם מקורם לא היה ברור. שארנייה טוען שקיבל את הכסף תמורת מכירת אוסף מטבעות עתיקים ששייך למשפחתו, ואכן גם לחשבונה של אחותו נכנס סכום גדול. פיירה: "שארנייה לא ידע שהעתיקות אינן חוקיות, אבל כשל אתית, לכאורה, כשבחר בסוחרים שהיו תלויים בו לאישור המכירות כקונים של אוסף המטבעות שלו. הבעיה היא שהוא ניסה להסתיר את העסקה ממס ההכנסה הצרפתי. אני לא חושב שזו שחיתות מכוונת, אבל בהחלט התנהגות גבולית".
יש לציין כי שארנייה ניסה לזכות במשרת מנהל "הלובר בחולות", ומשנכשל מונה ב-2019 לאחראי על מחלקת המורשת בסוכנות אחרת, שתפקידה ללוות את סעודיה בפרויקט התיירות הגדול באזור אל-עולה, שאמור להתחרות באבו-דאבי. אחרי פרסום ממצאי החקירה הוא עזב את משרתו והפך ליועץ של נשיא הסוכנות.
כעת, בצרפת מחכים להתפתחויות. דיב נמצא במעצר. העונש המירבי על "סיוע לשיתוף פעולה בזיוף מאורגן" הוא עשר שנות מאסר וקנס של 750 אלף יורו. טרם נקבע תאריך למשפט. שארנייה ומרטינז שוחררו לביתם בתנאים מגבילים.
המטרופולין החזיר את הסרקופג המוזהב למצרים כבר ב-2019. באשר ללובר באבו-דאבי, המצב מורכב. אחרי הכול, אבו-דאבי רכשה את העתיקות וגם היא נפלה קורבן לרמאות. פיירה מעריך ש"המוזיאון באבו-דאבי לא יחזיר את המוצגים. הם ישלמו לתובעים. בלוב, בסוריה או בתימן אין למי להחזיר. לוב, שנמצאת בעיצומה של מלחמת אזרחים, הגישה תביעה. אפילו תימן, שהיא מדינה בהתפרקות מוחלטת, מצאה עורך דין שייצג אותה. למצרים יש מספיק עתיקות ולא-סיסי יש אינטרסים אחרים עם האמירויות".
"בסופו של דבר, האוצרים וגם מצרים הם הקורבנות ולא משתפי הפעולה בפרשה הזו", הצהיר פרופ' גאבולד, ואילו פיירה מזכיר כי "מוזיאון המטרופוליטן בחן את העתיקות באופן מדוקדק יותר וגם הוא נפל בפח - אז אי-אפשר להאשים באמת את מרטינז והלובר".
הפרשה הציגה בחלון התצוגה היוקרתי של הלובר, התנהגות פושעת המתנהלת כבר שנים במחשכי עולם סחר העתיקות. היא מעלה תקווה כי כל פריט שיוצא בעתיד למכירה ייבדק בשבע עיניים. איש לא רוצה להיות ז'אן-לוק מרטינז הבא.
"ישראל היא אחת המדינות היחידות באזור המתירה סחר בעתיקות. בארץ פועלים 58 סוחרים, והם נמצאים תחת פיקוח תמידי", מסביר אמיר גנור, מנהל היחידה למניעת שוד עתיקות ברשות העתיקות. "אנחנו בודקים את האמא והאבא של כל חפץ שנכנס ויוצא מישראל. יש שיתוף פעולה מלא עם כל גופי האכיפה בעולם, כולל האינטרפול. דרכם אנחנו עובדים גם עם ארצות שאין לנו איתן קשרים דיפלומטיים, כמו לוב או עיראק. הבקשות לחקירה עוברות בדרך כלל דרך מצרים, ירדן ואיטליה".
גנור מוסיף כי "כאשר אי־אפשר להחזיר את העתיקות לאזורי מלחמה, הן מועברות למדינה שלישית לשמירה, כמו למשל ארצות-הברית או איטליה. סוחר שנתפס בהברחה מאבד את הרישיון שלו".
בין המבצעים של רשות העתיקות בשיתוף פעולה בינלאומי אפשר למנות החרמת מאות מוצגים ממוזיאון התנ"ך בוושינגטון, שנמכרו על ידי סוחרים מירושלים. לצד זאת, בסוף 2021 נסעו למצרים שר החוץ דאז יאיר לפיד וראש אגף רשות העתיקות, אלי אסקוזידו, כדי להשיב להם 95 פריטים גנובים שנתפסו בישראל. גנור: "יש בישראל 34 אלף אתרי עתיקות, ואנחנו נלחמים כל לילה בגנבים. צריך לזכור שלא מדובר בעגבניות. מה שחשוב הוא לא הערך הכספי, אלו נכסים השייכים לכלל האנושות".
