למרות הסכנה הביטחונית ביישובי עוטף עזה מירי טילים ואולי גם מחדירת מחבלים, מתנדבים מכל רחבי הארץ ירדו דרומה על מנת לטפל בפרות המסכנות שנשארו ביישובים. הפרות, שלא נחלבו מאז פרוץ המלחמה, סובלות מגודש בעטינים ומכאבים חזקים.
הרפתנים שהגיעו להציל את רפתות הדרום תחת אש
(צילום: ירון שרון)
בזכות הגבורה של כיתת הכוננות של קיבוץ מפלסים הרפת לא נשרפה יחד עם בתי הקיבוץ. אבל חברי כיתת הכוננות לא מעוניינים להתראיין, בעיניהם ניכרת הטראומה הקשה וכובד האירועים הקשים שעברו.
כדי להכיר את המתנדבים המופלאים, יצאנו בשעת בוקר מוקדמת לרפת הגדולה של קיבוץ מפלסים על מנת להצטרף לחליבה. לאחר נסיעה מטלטלת באזור מלחמה ומחסומים רבים של הצבא, הצלחנו להגיע לשער הכניסה של הקיבוץ. צמוד לרפת המטופחת של הקיבוץ ששרדה את מתקפת הטרור, פלוגת חיילים בנוהל קרב מלא נוסעת על כלים כבדים. הרעש מחריש האוזניים מפחיד את הפרות ומקשה על החליבה.
סמ"ר אריאל לנדאו, מביט בגאווה על הרפת של הקיבוץ הדרומי, שממשיכה לתפקד בזמן מלחמה. "כיף לראות פה אזרחים שבאים להתנדב, זה באמת מלח הארץ. בשביל זה אנחנו נלחמים", אמר סמ"ר לנדאו. "התחושה טובה. אנחנו כאן כדי לשמור על עוטף עזה, בין אם זה על רפת בין אם זה על המטעים, וכמובן שעל הגדר ועל הקיבוץ. אגב יש פה גם יתרונות, אני שותה כל יום חלב טרי".
בתוך הרפת, שמוליק נווט, מנהל הרפת הקשוח של קיבוץ מעגן מיכאל, שהפך למנהל הרפת בפועל של קיבוץ מפלסים, מחלק פקודות לפרות המפוחדות ולמתנדבים האמיצים.
"בסך הכול המצב בסדר, הפרות כולן חיות, מכון החליבה עובד, מרכז המזון עובד והפרות מקבלות אוכל", הוא אמר. "הבעיה היא ביטחונית. אנחנו עברנו לחליבה אחת ביום ולהגמעה של היונקים פעם אחת ביום. אם לא יחלבו את הפרות לא יהיה לתושבים של קיבוץ מפלסים לאן לחזור. ללא חליבה, העטינים של הפרות מתמלאים בחלב ונוצר גודש המלווה בכאבי תופת, גם ככה הן סובלות מכל הבומים של הטילים וההפצצות".
גם איתמר בוצ'לין מתנדב מקיבוץ פארן בערבה שהגיע לסייע ברפת, מביע דאגה רבה לבריאות חיות המשק האהובות. "פרה שלא חולבים אותה תפסיק לתת חלב והיא גם עלולה למות. המתנדבים הנפלאים שבאו לעזור למעשה מצילים את הרפת ומצילים את הפרנסה של חברי קיבוץ מפלסים".
מלוכלך מבוץ וצואת פרות טרייה, יפתח אמיר, מורה ותיק וסבא אנרגטי מקיבוץ מעגן מיכאל, מתרוצץ כמו נער בשנת שירות סביב המחלבה, מפזר חיוכים ומשרה אווירה טובה על כל הנוכחים. "לא חלבתי ולא הרחתי את הריח של הרפת 25 שנה ומעולם לא דמיינתי שאחלוב חמוש - עם אקדח בחגורה כמו בשנת 1948, כמו במערב הפרוע, ומה שהכי מפחיד אותי שמסתובבים סביבי אנשים בגילי עם נשק".
אמיר הוסיף: "שמוליק הגדול, מרכז הרפת של מעגן מיכאל, ירד לכאן ראשון כדי להציל את הרפת וגייס אותי לעזור לו. כעיקרון המצב פה טוב. כל הזמן שומעים פה את הבומים. בלילה האחרון זה היה נשמע מאוד קרוב. מאוד דואגים לי בבית. הבת שלי כתבה לי שאם אני אמות - אז הייתי הסבא הכי טוב. אבל אין לי כוונה למות, אין לי זמן לזה עכשיו. יהיה בסדר. רק צריך להמשיך לחלוב את הפרות ואנחנו נהיה בסדר. מי שחולב, מי שעובד ומי שמחזיק את הפרות ומי שעושה חקלאות, ינצח בטוח".
