שרידי מכרסם שחי לפני כ-100 אלף שנים במדבר יהודה חושפים עדות ל"פרוזדור אקלימי" מאפריקה לאירופה - "פרוזדור" שבו שרר אקלים יבש פחות, שאולי היה זה שסייע לבני האדם הקדומים לחצות את המדבריות שבין הסוואנה האפריקנית והלבנט. כך עולה ממחקר חדש שפורסם הלילה (יום ג') בכתב העת PNAS. את המחקר הוביל ד"ר איגנסיו לזגבסטר מאוניברסיטת חיפה ומהמוזיאון לטבע בברלין יחד עם שותפים מאוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת מונפלייה, האוניברסיטה העברית, המכון הגיאולוגי ורשות העתיקות.
המחקר מתאר מכלול עצמות של תת מין של חולדת הרעמה, מכרסם גדול ונדיר שחי כיום במזרח אפריקה והתגלה בחפירות של רשות העתיקות והאוניברסיטה העברית בשנת 2016. "הצלחנו להפיק DNA מהעצמות הקדומות במעבדה לפליאוגנומיקה במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט - ה-DNA הקדום ביותר שהופק מעצמות באזורנו עד כה. ניתוח גנטי ומורפולוגי מעלה שמדובר בתת-מין של חולדת הרעמה שחיה כיום במזרח אפריקה. כלומר, מדובר בבעלי חיים מאוד מאוד קרובים ולכן אם היום מין זה חי באזורים לחים, רוב הסיכויים שגם לפני כ-100 שנים תת המין שמצאנו היה זקוק לאותם התנאים", אומרים החוקרים.
לאורך מאות אלפי ואף מיליוני השנים האחרונות הייתה נדידה של מיני אדם קדומים מאפריקה לאזור הלבנט ומשם לאירופה. בנדידות הקדומות ביותר, שהחלו כבר לפני 1.8 מילוני שנה, מאמינים החוקרים, כי "פרוזדורים אקולוגיים" בין הסוואנה של אפריקה לבין הלבנט אפשרו לבני אדם קדמונים אלו לחצות את המדבריות הסהרו-ערביים שחוצצים בין שני אזורי האקלים. אולם כאשר מדובר בנדידה שאירעה לפני כ-100 אלף שנים, של בני אדם מודרניים, לא ברור לחוקרים אם הנדידה התאפשרה בזכות "פרוזדורים" כאלה או שמא קפיצה טכנולוגית כלשהי אפשרה להם לחצות את המדבריות.
5 צפייה בגלריה
האזור שבו נמצאו העצמות (למעלה) ואילוסטרציה של האופן שבו הוא נראה פעם
(איור החולדה: איה מארק, עיצוב: איגנסיו לזגבסטר)
המחקר הנוכחי נערך במסגרת פרויקט DEADSEA_ECO במימון המועצה האירופית למדע (ERC). הפרויקט, שמרכזו באוניברסיטת חיפה, בחן את קשרי הגומלין בין בעלי החיים במדבר יהודה לבין האדם במשך עשרות אלפי השנים האחרונות. במהלך עבודתם ניתחו החוקרים מכלול של מאות עצמות ממערה בדרום מדבר יהודה, שנחשפו במהלך חפירה ארכיאולוגית, שמטרתה הראשונית הייתה חיפוש אחר מגילות גנוזות. חפירה זו, שמומנה על ידי פרויקט "ציוני דרך" במשרד ירושלים ומורשת, העלתה מאות ממצאים מתקופות שונות, ובהם גם הממצא המרתק של עצמות חולדת הרעמה – מכרסם גדול שמגיע למשקל של כק"ג, שחי באזור עם אקלים גשום, בעל צמחייה ירוקה וצפופה.
בדיקת פחמן 14 הצליחה לתארך את אחת העצמות לתקופה שלפני 42 אלף שנים. שאר העצמות לא היו ניתנות לתיארוך בשיטה זו - כלומר, הן היו בנות למעלה מ-50 אלף שנים. חוקרי המכון הגיאולוגי הגיעו לעזרת החוקרים והצליחו לתארך שברי גבס שהתגלו בזיקה לעצמות ולתארך בעזרתם את הגבול התחתון להופעתם של המכרסמים - לתקופה של לפני 120 אלף שנים. כך קיבלו החוקרים את חלון הזמן שבמהלכו חיו חולדות אלה במדבר יהודה.
מה שסייע עוד בתארוך היה ה-DNA שהצליחו החוקרים להפיק מהעצמות, הודות לרמת השימור הגבוהה שלהן. בזכות ה-DNA וניתוח מורפולוגי מדוקדק הצליחו החוקרים לאפיין את השרידים כתת מין נכחד של חולדת הרעמה החיה כיום במזרח אפריקה. החוקרים אף זיהו כי הקירבה הגנטית מעידה על פיצול בין חולדות הרעמה בנות ימינו לבין אלו שנמצאו במדבר יהודה לפני כ-120 אלף שנים, בהלימה עם שיטות התיארוך האחרות. לדברי החוקרים, כמו קרוביו באפריקה, גם תת-מין זה התאפיין בהגנות מיוחדות מפני טורפים, הכוללות עצמות גולגולת עבות במיוחד ופרווה רעילה. מקור הרעל בקליפת עץ שחולדת הרעמה לועסת ומורחת על שערות סופגות בצידי גופה.
"אולם חשוב מכך, הקירבה הגנטית מאפשרת לנו להניח כי גם תת המין הקדום חי בסביבה אקלימית דומה לזו שהוא חי בה כיום. ומכיוון שאין חשש שמין זה מתאפיין ביכולות טכנולוגיות מיוחדות ואופן ההתפשטות שלו הוא באמצעות תזוזות איטיות על פני אזורים דומים מבחינה אקלימית, אנו מניחים כי אותו מין אפריקני הגיע למדבר יהודה דרך פרוזדור אקלימי קדום. סביר גם להניח שבני האדם שנדדו באותה תקופה מאפריקה ללבנט נעזרו גם הם באותו פרוזדור אקולוגי", אמרו החוקרים.
