חופי ישראל מהווים מוקד משיכה לקהל רחב במיוחד. כמעט בכל חג וחופשה מגיעים אליהם מבקרים מכל רחבי הארץ, עד כדי כך שלעיתים הם נסגרים בשל עומס מטיילים. אין ספק שההנאה שלנו מבילוי בחופי הים קשורה גם לרמת השימור שלהם: כשהחוף נקי והמים צלולים, קל יותר להרגיש את החיבור לטבע ואת הניתוק משגרת החיים העמוסה.
אחת הדרכים הטובות ביותר לשמירה על הים שלנו ועל החיים שמתקיימים בתוכו, היא יצירת שמורות טבע ימיות (MPAs), שמבוססות על עקרון הגבלת הפעילות האנושית בשטחן (ובראשן הדיג), בדומה למצב שנהוג בשמורות היבשתיות המוכרות. אחת המטרות המרכזיות של השמורות הימיות היא שיקום של מינים שנפגעו מדיג יתר, מזיהומים ומכניסתם של מינים פולשים, בצעד שמספק הגנה למערכת האקולוגית הימית בכללותה.
מחקר ישראלי חדש' שנוהל על ידי האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה ורשות הטבע והגנים, ויוצג ביום עיון שמורות טבע ימיות, שיתקיים ב-20 באוקטובר במסגרת הכנס הישראלי למדע ושמירת טבע, התבצע בשטחי שמורת הטבע הימית שבראש הנקרה. המחקר מצא שמידת ההגנה של שמורת ראש הנקרה על הדגים שחיים בתוכה, ובראשם הדקרים (לוקוסים), היא יעילה מאוד בליבת השמורה אך הולכת ופוחתת ככל שהם מתרחקים ממרכזה - תופעה שנקראת "אפקט השוליים". משמעות הדבר היא שדגים שחיים סמוך לגבול לא מוגנים גם בתוך שטחי השמורה עצמה. אז כיצד מגנים על דיירי האזור?
איך בודקים שמורה?
בישראל שמונה שמורות טבע ימיות מוכרזות (ראש הנקרה-אכזיב, שקמונה, דור הבונים, איי דור ומעגן מיכאל, ים גדור, חולות ניצנים-ים אבטח, שקמה וראש כרמל) ושמורה אחת מאושרת (יפו-גבעת עלייה).
לטענת שרה אוחיון, אקולוגית ימית ודוקטורנטית במעבדתו של פרופ' יוני בלמקר שבאוניברסיטת תל אביב, השיטות שמשמשות כיום לבחינת תפקודן של שמורות הטבע הימיות לא מייצגות את המציאות באופן מיטבי. "הן בודקות את מצב הדגים בתוך השמורה ומחוצה לה, בדרך כלל בשתי נקודות שונות בלבד". לדבריה, הבדיקה הזאת מתעלמת מכך שהטבע הוא מרחב רציף, ושרמת ההגנה בשמורת טבע לא אחידה לכל אורכה.
לפיכך, במחקר שערכה ופורסם אשתקד בכתב העת Nature Ecology & Evolution, אוחיון ניתחה מחקרי שדה מרחבי העולם שהתחשבו בתכונות המרחביות של השמורה הימית, וגילתה שבדומה לשמורות טבע יבשתיות, גם בשמורות הטבע הימיות ברחבי העולם מתקיים אפקט שוליים: ככל שמתרחקים מליבת השמורה, היתרונות ההגנתיים שלה הולכים ופוחתים, וכמות הדגים שחיים סמוך לגבול השמורה מצטמצמת באופן משמעותי. זאת, בעיקר בשל לחץ דיג אינטנסיבי מחוץ לגבולות השמורה, ולעיתים גם בשל דיג לא-חוקי שמנצל את הסימון המוגבל של גבולות השמורות הימיות.
אוחיון החליטה לבחון מה המצב בישראל, ויצאה לשטח. במחקר החדש, שהתמקד בשמורת ים ראש הנקרה, נבחנה יעילותה המרחבית של השמורה במספר שיטות דיגום שונות. בנוסף, המחקר בחן את מרחק ה"זליגה" (Spillover) שאליו מתפרסת ההשפעה החיובית של שמורת הטבע, ושמאפשר חידוש והגנה על מינים גם מחוץ לגבולות השמורה עצמה.
כשהשמורה אכן שומרת
במחקר נמצא שהאזור הצפוני של שמורת ראש הנקרה מקיים את כמות הדגים הגדולה ביותר; זאת אומנם לא ליבת השמורה, כמו במצב רגיל של אפקט שוליים, אך המגבלות שחלות על האזור בשל הגבול עם לבנון הופכות את המרחב הצפוני לחף מדיג - ובכך מאפשרות את שגשוג הדגים בתוכו.
ככל שמתקרבים לקצה הדרומי של שמורת ראש הנקרה, "אפקט השוליים" אכן מתקיים וכמות הדגים פוחתת באופן משמעותי. לפיכך, לטענת אוחיון, ממצאיו של המחקר מתאימים לממצאים שהתגלו במחקר הגלובלי, שלפיהם המרחק ממרכז השמורה אכן גוזר ירידה בהגנה על יושביה.
בנוסף, במחקר נמצא שיש מי שזקוקים לשמורה במיוחד, ועל כן נהנים מהטבותיה באופן יוצא דופן. "ההגנה הגדולה ביותר שהשמורה מצליחה לספק היא על דגים מסחריים, ובראשם דגי הדקר", מסבירה אוחיון. "הדגים האלה הם הרווחיים ביותר, ולכן גם הנידוגים ביותר באזור שלנו, כך שההגנה והאיסור על הדיג הם שמאפשרים את התאוששותם. בנוסף, מדובר בדגים טריטוריאליים מאוד, ולכן גם הסיכוי שלהם לצאת מגבולות השמורה הוא קטן והם המרוויחים הראשיים מההגנה המרחבית".
להציל את לוקוס
על אף חשיבותן, יש גם מי שמתנגדים להקמת השמורות הימיות, בטענות שלפיהן השטח הימי גם הוא שייך לציבור, וצריך לשמש למטרות שונות – ודיג בתוכן. לעומתם, המצדדים בהקמת השמורות גורסים שקיומן דווקא מיטיב עם כולם. "הים מספק מחצית מהחמצן שאנחנו נושמים, את עיקר מי השתיה (דרך התפלה) שאנחנו צורכים בישראל, ומשמש מקור אנרגיה, נתיב תחבורה מרכזי ומרחב פתוח לציבור שמאפשר חיבור לטבע והנאה ממנו", מעידה אוחיון. "בנוסף, שמורות ימיות הן איים של שלווה וביטחון עבור בעלי החיים הימיים. הן מבטיחות שנוכל להמשיך ליהנות ממערכות אקולוגיות ימיות יציבות ומתפקדות גם בדורות הבאים".
אז איך מגנים על השמורה מאפקט השוליים? אוחיון טוענת ששיטות להגברת יעילות השמורות שמוצעות ברמה הגלובלית יכולות לסייע גם במקרה שלנו. "אחת הדרכים המרכזיות להתמודדות עם אפקט השוליים היא יצירת אזורי חיץ (Buffer zones)", היא מסבירה. "אזורים אלה מהווים מעין אזורי ביניים שבהם מתקיימים מנגנונים שתפקידם לשמור על איזון בין פעילות אנושית לשימור הטבע. למשל, הגבלת כמות כלי הדיג או מכסות שלל הדיג, שיאפשרו לטבע התאוששות חלקית. אזור כזה יטיב עם כולם כי הוא יאפשר זליגת דגה מוגברת מהשמורה, ובמקביל יגרום להתחדשות הדגה בשטחי השמורה באזורים שסמוכים לגבול".
בנוסף, גם אנחנו יכולים לתרום את חלקנו. בשל העובדה שגבולות השמורות הימיות הם לא פיזיים, גלי הים מניעים את הפסולת שאנחנו זורקים בחוף – לתוך השמורה עצמה, ושם הדגים עלולים לצרוך אותה כמזון. לכן, אחת הדרכים העיקריות לעזור בהגנה על השמורה, ועל כלל החופים והימים בכל רחבי העולם – היא הימנעות מוחלטת משימוש בכלי פלסטיק חד-פעמיים באזורים אלה.
לטענת אוחיון, המאמצים הרבים לשמירה על המערכות האקולוגיות הימיות בישראל אכן מניבים פירות. "עדכון תקנות הדיג, הקמת יחידת האכיפה הימית והרחבת שטחי השמורות הימיות בישראל מהווים מגמה חיובית ומבורכת שאפשר לראות את תוצאותיה בשטח; הים התיכון שלנו חי יותר מזה שהיה פה לפני עשור", היא מעידה. "אבל בד בבד, גם האיומים על הים הולכים ומתגברים: קידוחי גז, התחממות מי הים, מתקני התפלה, זיהומים רבים ולחץ אנושי גובר. לכן אנחנו חייבים להמשיך לפעול במרץ, ולהגיע למצב שבו לפחות 30 אחוז מהשטח הימי יהיה מוגן בשמורות ימיות עד 2030".
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
