היה הייתה פומפיי: עיר שוקקת, שהמיקום האסטרטגי שלה, בחבל קמפניה שבדרום איטליה, בסמוך לנאפולי של ימינו - הפך אותה לצומת דרכים חשובה. בתי מלאכה, תרבות, מקדשים ועוד - שגשגו בה. אך בשנת 79 לספירה העיר נחרבה: התפרצות של הר הגעש וזוב שסמוך לה, קברה אותה תחת האפר הגעשי.
מאז העיר חזרה להיות שוקקת, רק באופן שונה מעט מבעבר: מעל ל-2.5 מיליון מבקרים מגיעים בכל שנה לאתר הארכאולוגי של פומפיי; התיירים מהלכים ברחובותיה של העיר שהשתמרה באופן יוצא דופן, בין מאפיות, דוכנים ובתי מלאכה. גם כתובות שונות, מרפסות ורעפים – נשמרו בה לחלוטין. אבל יש דבר אחד שהתיירים לא יודעים: אחד האלמנטים שנמצאים באתר הארכאולוגי המרשים הזה – הוא לא ממצא עתיק, אלא מוצר חדש וירוק, שכיום מותקן במרחב. מי הוא הפולש המודרני?
פאנלים סולאריים שהותקנו על גגותיה של פומפיי העתיקה, הופכים את האתר הארכאולוגי הזה למסורתי ולחדשני בעת ובעונה אחת. איך מערכות מודרניות כל כך מוצאות את עצמן דווקא בליבה של עיר מלפני 2,000 שנה? התשובה נעוצה במוצר חדש וייחודי בעל השם המתעתע: "רעפים פוטו-וולטאים מסורתיים", שכשמם כן הם - נראים כרעפים מין השורה, אך מייצרים אנרגיה סולארית מתחת לכיסויים בעלי המראה האותנטי.
פאנל בתחפושת
אם תביטו בהם מהצד, הרעפים החדשים ייראו לכם כאילו הם עשויים מחמר בלבד, מהסוג המסורתי "טרה קוטה". אך בפועל, מדובר בפולימרים (מולקולות ענק שמורכבות מתת-יחידות זהות שמחוברות כשרשרת) דמויי חמר, שלפי Dyaqua, החברה המשפחתית הקטנה שמייצרת אותם – אומנם נראים אטומים לעין האנושית, אך במקביל גם חדירים לקרני שמש שמגיעות לפאנלים סולאריים שנמצאים בתוכם. בנוסף, כל אחד מהרעפים – שמיוצרים כיום באופן ידני – הוא ייחודי ושונה במקצת מהאחרים, בדומה לגגות המקוריים.
לדברי מנהל הפארק הארכאולוגי בפומפיי, בזכות השימוש בחשמל שהרעפים מייצרים – האתר חוסך באופן נרחב בהוצאות האנרגיה שלו. בנוסף, פתרון מתקדם זה מצטרף לפתרונות מקיימים אך קדומים בהרבה, שכבר מיושמים באתר. למשל, כבשים שהובאו לפארק כדי "לגזום" את העשבים בעיר העתיקה.
זאת ועוד, לפי מנהל הפארק, מכיוון שהמערכת מייצרת חשמל עבור האתר עצמו, ולא דורשת את הולכתו למקום אחר, הרעפים הסולאריים מאפשרים צמצום של תשתית החשמל בו (שכוללת כבלים ועמודים) – שפוגעת באסתטיקה של המקום. לפיכך, הרעפים החדשים האלה, בעלי היתרונות האסתטיים המובהקים – אושרו לשימוש על ידי משרד התרבות האיטלקי, ובקרוב הם יותקנו גם על גגות מוזיאון האומנות המודרנית Maxxi ברומא. בנוסף, בחודשים הקרובים אפשר יהיה להבחין (או אולי לא להבחין כלל) ברעפים האיטלקיים על בניינים ברחבי קרואטיה ופורטוגל.
אסתטיקה VS יעילות
הפיתוח החדש מצטרף לשורה של חברות שכבר מייצרות רעפים שמפיקים אנרגיה סולארית. חוץ מההיבט האסתטי – שכאמור, הוא זה שהופך את הפאנלים האלה למוצר שמתאים גם לאתרי מורשת ותרבות – נראה שהפיתוח החדש שותף למרבית היתרונות והחסרונות של הפיתוחים הקודמים לו: מבחינת יתרונות, קל יותר להתקין ולהחליף את הרעפים הללו, וגם עמידותם לתנאי מזג אוויר קיצוניים היא גבוהה יותר. במקביל, חסרונותיהם נעוצים במחירם הגבוה, בזמינותם הנמוכה וביעילותם הפחותה.
מרכבה התגלתה באתר הארכיאולוגי פומפיי. ארכיון
(צילום: רויטרס)
עבור התקנת מערכת בהספק של 1 קילו-וואט פיק (KWp – יחידת מידה לאנרגיה בתנאי מעבדה) נדרשים 134 רעפים, שמתפרשים על פני 9 מטרים רבועים ושעולים 7,000 אירו (לא כולל מיסים, הובלה והתקנה). על פי החברה, בשל זמן ייצורם הארוך, המעוניינים ברעפים נדרשים להזמינם זמן רב לפני מועד ההתקנה. אם תהיתם, פאנלים "רגילים" דורשים רק חצי מהשטח כדי לייצר את אותה כמות חשמל, ועולים פי 8-5 פחות מהם. אם כך, ובהתחשב בביצועים הפחות-מרשימים שלהם, מדוע החברה האיטלקית בטוחה שהמוצר שלה עתיד לחולל מהפכה?
לדברי החברה, התשובה קשורה למהלך הרחב יותר שהיא מבצעת: הרעפים החדשים הם מוצר ראשון מתוך הסדרה "invisible solar" – קו מוצרים שמבטיח ייצור אנרגיה סולארית בצורה מוסווית ואסתטית, מחומרים דמויי אבן, בטון ועץ. כשיעברו משלב הפיתוח לייצור, הם יאפשרו כיסוי של חזיתות בניינים, מדרכות ומשטחים נוספים. על כן, לדברי החברה, המוצרים החדשים יפצו על היעילות הפחותה באמצעות כיסוי שטחים גדולים יותר מאלה שאליהם מיועדים הפאנלים הסולאריים הרגילים.
"כשיהיה מגוון רב יותר של מוצרים כאלה, במחירים משתלמים, כולם יעברו אליהם; אבל הבסיס להשקעה בהם חייב להיות כלכלי", מסביר יוסי קורי, אדריכל והבעלים של משרד "גאוטקטורה" שמתמחה בבנייה אקולוגית. לדבריו, במצב כזה עשויה להתרחש מהפכה אמיתית בעולם התשתיות הגדולות (שכולל מדרכות וכבישים) בישראל – שעשויה לתרום רבות למשק האנרגיה שלנו.
מהפכה סולארית
אז, האם הרעפים הסולאריים החדשים צפויים להגיע גם אלינו? "גגות רעפים הם נישה קטנה מאוד בישראל, לעומת אזורים כמו יוון ואיטליה – שבהם סגנון הבנייה הזה היה נהוג גם לפני 2,000 שנה", מסביר קורי. "הגגות האלה מתאימים למקומות עם גשם ושלג רב – משקעים שאיתם צריך להתמודד באופן שלא ייצר משקלים עודפים על הגג".
לדברי קורי, על הגגות השטוחים שמאפיינים את ישראל אפשר להתקין פאנלים סולאריים רגילים, שהם אומנם לא נסתרים מהעין – אבל הם בהחלט נסתרים מהקרקע. אפשרות נוספת היא לעשות שימוש כפול במתקנים האלה, ולהשתמש בהם גם עבור הצללה מסביב למבנה.
ויש גם מקומות בישראל שדורשים פתרונות סולאריים מיוחדים. למשל, בירתנו, העיר הגדולה ביותר בארץ, שמאפשרת בניית מבנים חדשים כמעט אך ורק כשהם מחופים ב"אבן ירושלמית". על כן, שימוש באריחים מסוג זה, שהם גם פאנלים סולאריים נסתרים, על חזיתות הבתים – עשוי לאפשר מענה מדויק יותר לצרכיה של ירושלים. "אני ממליץ לכולם לבדוק את האפשרות של התקנת פאנלים סולאריים; מדובר בתחום שמשתכלל ומתפתח כל הזמן", מסכם קורי.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
