נהגת רכב שטח עתרה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד רשות הטבע והגנים, שאוסרת נסיעה של רכבי 4x4 בשמורת טבע כדי שהסביבה לא תיפגע. בית המשפט דחה את העתירה של הנהגת, שטענה כי הדבר פוגע בחופש התנועה, והורה לה לשלם 5,000 שקלים.
בשנת 2018 נסעה הנהגת ברכב השטח בבעלותה באזור הגליל העליון. היא הבחינה כי בשמורת נחל דישון הוצב שער ברזל המונע כניסת רכבי שטח. אז החלה העותרת להילחם נגד החסימות באתרי טבע.
הנהגת, תושב תל אביב, ביקשה מבית המשפט להורות על ביטול כל החסימות בשטחי שמורות הטבע, שביצעה רשות הטבע והגנים. כיום הרשות חוסמת דרכים ושבילים למניעת כניסת רכבי שטח כדי לשמור על הטבע. לטענת הנהגת, בהחלטה לסגור את דרכי השטח לנסיעה ניתנו לשיקולים סביבתיים משקל מכריע. "זאת בניגוד לאיזון הראוי בהתאם למדרג הנורמטיבי הקבוע בין אינטרסים של איכות הסביבה למול הפגיעה בזכות לחופש התנועה של מטיילי רכבי השטח", טענה הנהגת.
לטענתה, "החלטת הרט"ג לסגירת הדרכים בפני המטיילים ברכבי שטח נובעת מיחס מפלה כלפי קבוצה זו העולה לכדי מניעים זרים". עוד טענה הנהגת כי החלטות הרשות מתקבלות בחוסר שקיפות, ללא שיתוף הציבור או גופים נוספים. יש לציין שטענה זו נגד הרשות אינה חדשה, וקבוצות אוהבי טבע פועלות כיום כדי שתהליכי קבלת ההחלטות ברשות הטבע והגנים תהיינה פתוחות לציבור.
בתגובה לעתירה טענו אנשי הרשות, באמצעות משרד עו"ד "הררי, טויסטר ושות', כי יש לדחות אותה על הסף. לטענת רשות הטבע והגנים האיסור על נסיעה ברכב שטח מבוסס על הוראות הדין, ולרשות סמכות לנהל שמורות טבע ולכן להורות על חסימת השבילים. עוד הסבירו כי ההחלטה לחסום את השביל התקבלה לאחר בחינה מקצועית-מדעית, במסגרתה התבררו המפגעים והפגיעות שנגרמות לבעלי חיים ולמערכת האקולוגית עקב נסיעת רכבי שטח בשמורה.
בכל הנוגע לשמורת נחל דישון, הוחלט לסגור אותה לתנועה לאחר סיור מקצועי שנערך במקום בשנת 2006, אז עלה כי במוקדי הנסיעה נדרסו שלוליות חורף וזוהמו המים. רכבי השטח אף גרמו לפגיעה בהתפתחות מיני הסלמנדרה במקום, ובפרט הסלמנדרה הכתומה החיה בנחל דישון, לאחר שהראשנים נדרסו על ידי רכבי השטח. בנוסף, רכבי השטח מפחידים את היונקים וחיות הבר באזור ומבריחים אותם ממקומות המסתור שלהם. החסימה הפיזית לרכבי השטח בוצעה רק בשנת 2013.
לפיכך, טענה הרשות כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר. "חסימת המקטע מצויה עמוק בתחום הסבירות, אינה פוגעת בחופש התנועה וממילא מאזנת באופן ראוי בין הזכויות והאינטרסים השונים", נכתב בתגובה לעתירה. "לא ניתן שלא להשתומם אל מול היתממותה של העותרת ואל מול עצימת עיניה להשלכות של השימוש ברכבי שטח על הטבע, הנוף ובעלי החיים. את עצימת עיניה מפני הוראות הדין, ההיגיון הפשוט והנזקים שנגרמים עקב שימוש ברכבי שטח בשמורות טבע יש לדחות ואף לגנות".
בדיון שנערך השבוע בפני השופטת תמר בר-אשר, טענה העותרת כי "בעיני יש כאן חוסר סבירות קיצונית. רשות הטבע והגנים מקבלת החלטות ללא תשתית עובדתית, החלטות פוגעניות בחופש התנועה, וגם החלטות שהן לא החלטות קצובות במקום". לאחר דיון קצר השופטת בר-אשר המליצה לתובעת למשוך את העתירה.
נציגי רשות הטבע והגנים ביקשו מהשופטת להטיל על הנהגת הוצאות, לאור העובדה שבטיפול בעתירה הושקעה עבודה רבה ולבית המשפט הגיעו כל אנשי הדרג המקצועי שטיפלו בנושא החשוב. "נסתפק בהוצאות סמליות", אמרו. השופטת בר-אשר דחתה את העתירה ופסקה הוצאות לעותרת בסך 5,000 שקלים.
שי פרץ, התובע הראשי ברשות הטבע והגנים, אמר: "כמי שאמונה על שמירה על אוצרות הטבע של מדינתנו, רשות הטבע והגנים תמשיך לפעול מתוקף תפקידיה וסמכויותיה לשמור על האיזון הדק שבין השמירה על הטבע והנאת המבקרים בשטחים שהיא אמונה עליהם תוך שקילת כלל השיקולים המקצועיים והסביבתיים הנדרשים לעניין".
הנהגת, עו"ד אסנת אלדר, מסרה בתגובה: "מדובר בעתירה שעסקה בסוגיה ציבורית, הנוגעת לזכות חופש התנועה בדרכים ייעודיות לרכבי שטח (להבדיל משבילים למטיילים רגליים) ועל הפרקטיקה הפסולה של הרט"ג לסגור דרכים אלה ללא תשתית עובדתית. תמונות ספורדיות ו'תחושות בטן' אינן מהוות תשתית ראויה ורחבה עליה אמורה רשות מנהלית להסתמך. הסקר החלקי (אצות וצמחים) שקיים בידי הרט"ג בדישון הינו משנת 2013, אולם דבר זה לא מנע ממנה לקבל החלטה לסגירה מחודשת של הדרך בשנת 2020 -ללא כל תשתית עובדתית עדכנית. בנוסף, עמדת משרד התחבורה היא כי לרט"ג, כמי שאינה רשות תמרור, אין סמכות חוקית לסגור דרכים ייעודיות לנסיעה. סמכויות הרט"ג הינן גם לשמור על הטבע, כנאמנה של הציבור, וגם להנגיש את הטבע לציבור. אין זה סביר לקיים רק חלק מהתכליות או לחילופין לא לשקול פגיעות מידתיות יותר ולא סגירה הרמטית (לדוגמה: הגבלת כמות רכבים, הגבלת עונות נסיעה ועוד). כך גם קבע בית המשפט העליון באנגליה בפסק דין בשנת 2020".
עו"ד אלדר הוסיפה כי בהמלצת בית המשפט היא משכה את העתירה: "עצם העובדה שהרט"ג נדרשה להשיב לעומקם של דברים וכי צמרתה נזעקה להשתתף בדיון, מצדיקים את דבר הגשת העתירה, וכי היה חשש כבד שהחלטותיה תיפסלנה. אשמח לשלם את ההוצאות שהושתו עליי בתקווה שישמשו את הרט"ג בהתאם לכל התכליות שקבע החוק".
