בשלב כלשהו ב-7-6 מיליוני השנים האחרונות, מאז שהשושלת שלנו התפצלה מזו המובילה לשימפנזים, הזדקפו אבותינו והחלו ללכת על שתיים. מתי הם עשו זאת, ולמה? שתי השאלות הללו הטרידו כבר את ראשוני החוקרים של אבולוציית האדם, ועד היום עוד לא נענו בצורה מספקת.
מאובנים שהתגלו בשנים האחרונות הראו שמינים שונים בשושלת האדם הלכו זקוף כבר לפני מיליוני שנים, לא הרבה אחרי ההתפצלות מהשימפנזים. לדוגמה, המין ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus) חי במזרח אפריקה לפני 4.4 מיליון שנים, ומבנה האגן שלו מעיד על הליכה זקופה. במאמר שהתפרסם לפני כמה חודשים טענו חוקרים שסהלאנתרופוס צ'אדנסיס (Sahelanthropus tchadensis), שחי לחופי אגם צ'אד לפני לפחות שישה מיליון שנים, הלך על שתיים גם הוא – אם כי הטענות האלו נתונות עדיין במחלוקת.
מה הוביל את אותם מינים קדומים להזדקף? זו שאלה שקשה יותר לענות עליה. אנחנו יודעים שבאותה תקופה עברו אבותינו לבלות יותר ויותר זמן בסוואנות, ערבות עשב המיוערות בדלילות. שינויים אקלימיים הובילו לכך שהסוואנות החליפו חלק מהיערות הצפופים שבהם חיו אבותינו הקדומים עוד יותר, ובהם עדיין חיים קרובינו קופי האדם. רבות מההשערות לגבי הסיבה לעמידה על שתיים נוגעות לאותו מעבר. ייתכן, למשל, שאבותינו אימצו עמידה זקופה כדי לעבור בקלות וביעילות מרחקים גדולים על הקרקע, או כדי לפנות את הידיים לנשיאה של מזון וכלים בזמן ההליכה. ייתכן גם שהיא עזרה להם לראות מעבר לעשב הגבוה, או לשלוח ידיים אל ענפי העצים לקטוף פירות.
כל ההשערות האלו מחברות בין העמידה על שתיים לחיים על הקרקע, ולא לחיים בין ענפי העצים. זה נראה לנו כמעט מובן מאליו: אבותינו "ירדו מהעצים", ולכן שינו את העמידה וההליכה שלהם. אלא שיותר ויותר ראיות מצביעות על אפשרות אחרת, לפיה העמידה הזקופה, וגם ההתקדמות בתנוחה זו, החלו בעצים. במחקר חדש, חוקרים מבריטניה ניתחו את התנהגותם של שימפנזים שחיים באזור מיוער חלקית, וגילו שהם עומדים על שתיים על ענפים הרבה יותר מאשר על הקרקע. האם הגיעה השעה לשנות את מה שחשבנו על האבולוציה של עמידה זקופה?
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
התרופה היקרה בעולם
למה מתפתחת אלרגיה לחתולים?
מחלות ללא גבולות: כמה חולים יש בסין?
בין היער ובין הסוואנה
הסדקים הראשונים בתיאוריה שקושרת בין עמידה על שתיים לחיים על הקרקע הגיעו מניתוח המאובנים. ארדיפיתקוס, למשל, אומנם עמד זקוף כבר לפני מיליוני שנים, אך היו לו גם תכונות שאפשרו לו לטפס ביעילות על עצים. זרועותיו היו ארוכות, וכפות הרגליים שלו היו מצוידות בבוהן נגדית, כמעט כמו האגודל בידיים שלנו. תכונות דומות נמצאו אצל מינים שחיו מאוחר יותר, כמו אוסטרלופיתקוס סדיבה (Australopithecus sediba), שחי לפני כשני מיליון שנים, ואפילו הומו פלורסיינסיס (Homo floresiensis) מאינדונזיה, שנכחדו ככל הנראה רק לפני כמה מאות אלפי שנים.
בנוסף, מחקרים שהתחקו אחרי התזונה של אותם מינים קדומים בעזרת ניתוח הרכב העצמות שלהם, הראו שהיא לא התבססה רק על דגנים או שורשים שנמצאים בשפע בסוואנה אלא גם על פירות היער. יחד, הממצאים האלו מצביעים על כך שמינים מהשושלת שלנו חילקו את זמנם בין הערבות הפתוחות ובין העצים.
(סרטון שבו שימפנזה הולכת זקופה בין הענפים)
השימפנזים שחיים כיום בשמורת איסה שבטנזניה מנצלים גם הם סביבות שונות: הם נעים בין צמחייה צפופה ליד הנהר לאזורים מיוערים בדלילות, עם עשב ביניהם. במשך 15 חודשים עקבו החוקרים אחר השימפנזים ותיעדו את התנהגותם ואת תנוחות הגוף שלהם. הם גילו, להפתעתם, שהשימפנזים של איסה לא מבלים יותר זמן על הקרקע מאשר שימפנזים שחיים ביערות עבותים. "זה לא כלל פשוט של "פחות עצים, יותר זמן על האדמה", כתבו פיונה סטיוארט (Stewart) ואלכסנדר פיל (Piel), שניים מהחוקרים החתומים על המאמר, בכתבה שפרסמו באתר The Conversation. אין להם עדיין הסבר ודאי לכך – ייתכן, הם אומרים, שהמזון שהשימפנזים אוכלים על העצים באיסה קשה יותר להשגה מזה שנמצא ביער, למשל פירות עם קליפה קשה שצריך לפתוח. זה יכול להסביר מדוע השימפנזים מבלים זמן רב בעצים, למרות הסביבה הפתוחה.
הולכים על הענפים
הממצאים בקשר לעמידה זקופה הפתיעו את החוקרים עוד יותר. השימפנזים בילו את רוב זמנם על ארבע, אך מדי פעם הזדקפו – וזה קרה בעיקר כאשר היו בעצים, ולא על הקרקע. יותר מ-85 אחוז מהזמן שבו הם היו זקופים הם עמדו על ענפים, ולרוב הם עשו זאת בשעת אכילה או חיפוש מזון. הם התקדמו כששתי רגליהם האחוריות על ענף אחד, וידיהם אוחזות בענפים מעליהם. לעיתים אף עברו כך מעץ לעץ.
ריאנה דרמונד-קלארק (Drummond-Clarke), שהובילה את המחקר, אמרה בריאיון לגרדיאן שהיער הדליל יחסית של השמורה עשוי לעודד הליכה זקופה על הענפים: קל יותר לעשות זאת בעצים עם צמרות רחבות, שנפוצים בתנאים כאלו. זה נכון לשימפנזים, ואולי גם לאבותינו הקדומים. "ההליכה הזקופה עוזרת להם לנווט בצורה יעילה ובטוחה בין הענפים הגמישים, וכך להגיע לכמה שיותר פירות", אמרה.
ייתכן, הוסיף פיל, שהעמידה הזקופה התפתחה בעצים למטרה זו, וכשאבותינו התחילו לחיות יותר ויותר בסוואנה הפתוחה, ההליכה על שתיים כבר הייתה ברפרטואר שלהם. "זה מתאים מאוד לתיעוד המאובנים", אמר, "שכן לכל המינים המוקדמים בשושלת האדם היו התאמות גם לחיים על העצים וגם על הקרקע".
ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
