התחלתי לעסוק בתולדות השואה אי-שם ב-1958-9, אם כי את הדוקטורט כתבתי על תולדות הפלמ"ח. מאז למדתי את השפות ההכרחיות לעיסוק בשואה ושאלתי את עצמי מה הגורם העיקרי ומה הגורמים המשניים לאסון זה. התשובה הייתה - מוטציה מודרנית של אנטישמיות שמקורה בשוני של התרבות היהודית מהתרבויות שעמן באה במגע.
ואז מתעוררת השאלה, האם הדברים האלה ייחודיים להתפתחות שהובילה לשואה, או שמא יש להשוות את הדברים להתנסויות אנושיות אחרות הדומות לשואה, כלומר לרציחות עם אחרות. התשובה שהגעתי אליה היא שחייבים להשוות, כי בלי השוואה אין כל אפשרות לבדוק אם לשואה יש או אין מאפיינים ייחודיים.
הדבר הוביל אותי לחקר רציחות עם בכלל, כאשר המסקנה היא שמאז שהופיע המין האנושי בעולם, לפני בערך 200,000 עד 300,000 שנה, באפריקה, רצח קבוצה אחת על ידי קבוצה אחרת או חלקי קבוצה כאלה מלווה את האנושות כאחד הפתרונות, אם כי בהחלט לא היחיד, למפגש בין קבוצות אתניות, דתיות, או אחרות. עיון זה הוביל אותי גם להכרה שמאחר שההיסטוריה האנושית היא קצרה יחסית, מושג הזמן הוא כלי חיוני: החלוקה שאנחנו עושים בין היסטוריה "עתיקה", "ימי הביניים" ו"העת החדשה" היא מלאכותית לגמרי ומשקפת לכל היותר חלק מתולדות אירופה, אולם אין לה כל משמעות במזרח הרחוק, באמריקה לפני ואחרי יישובה על ידי אירופים, או באפריקה ואזורים אחרים.
ההתנהגות האנושית לפני כמה אלפי שנים וזו שאנו חווים אותה היום דומה מאוד עד זהה, רק הטכנולוגיה השתנתה. לכן ההשוואות שאני עורך מתפרסות על אלפי שנים ואינן מצטמצמות למאתיים-שלוש מאות השנים האחרונות. מכאן המסקנה שלי שהשואה אינה ייחודית, כי פירוש המושג "ייחודיות" זהה ל"חד-פעמיות", כאילו השואה או משהו מאוד דומה לה לא יכול לחזור על עצמו. אבל השואה לא נעשתה על ידי איזה אלוהים או איזה שטן - אפילו בהנחה המופרכת שישויות כאלה קיימות - אלא על ידי בני אדם; כל דבר שבני אדם עושים, בני אדם אחרים יכולים לחזור ולעשות, לעולם לא בצורה מדויקת אבל בהחלט בצורה דומה עד דומה מאוד.
לכן הצעתי את המושג המסובך משהו "חוסר תקדימיות". כלומר, לשואה היו אלמנטים, שאותם ניסיתי להגדיר, שלא היו קיימים ברציחות עם אחרות שקדמו לה, אבל אלמנטים אלה או דומים להם מאוד יכולים להופיע שוב במעשיהם של בני אדם - קבוצות אתניות, לאומיות, דתיות, או אחרות.
האלמנט העיקרי בשואה שהוא חסר תקדים הוא לא מספר הנספים (יותר איכרים סיניים נספו כתוצאה מהמדיניות של המשטר של מאו טסהדונג מאשר בשואה), לא אחוז הנספים מתוך כלל קבוצת הקורבן של השואה (אחוז הארמנים הנספים ברצח העם הארמני היה גדול יותר), ולא מידת האכזריות והסדיזם בשואה (האכזריות והסדיזם ברואנדה אינם נופלים בכלום ממה שאירע בשואה), אלא חוסר הפרגמטיות של הרצח.
עד כמה שאני יודע, כל רציחות העם עד לשואה באו ממוטיבציות פרגמטיות - כלכליות, פוליטיות, צבאיות - גם כשהיה מעטה אידיאולגי, אבל מאחורי המסך האידיאולוגי עמדו יסודות אינטרסנטיים. לשואה לא היה רקע כלכלי, שכן הגרמנים יכלו לקחת את הרכוש היהודי, כפי שבאמת לקחו אותו, ולהשתמש ביהודים כעבדים. באופן חלקי הם אכן עשו זאת, אולם המוטיבציה העיקרית הייתה אידיאולוגית וכאשר זו עמדה בניגוד לאינטרס הכלכלי, האידיאולוגיה, המנותקת מהכלכלה תמיד ובכל מקרה, ניצחה. לזה אין תקדים, אבל זה עלול לחזור על עצמו, על ידי כל שלטון נגד כל קבוצה אנושית. ליהודים לא הייתה מדינה או צבא ולא השפעה פוליטית משמעותית, לכן מסקנה ברורה: המניע היה אידיאולוגי, אנטי-פרגמטי. השואה גם נהגתה, לכל המאוחר, לקראת סוף 1941, כמבצע שיש לבצע בכל העולם ולא רק באירופה. כלומר, היה לה פן אוניברסלי, לראשונה בהיסטוריה.
עסקתי ואני עוסק בעניינים אלה, אך גם בהשלכות המעשיות-פוליטיות ואני משתדל לפעול במסגרות בינלאומיות שונות כדי לתמוך בניסיונות להגיע להמעטה לפחות של סכנות של זוועות המוניות ורציחות עם.
פרופ׳ יהודה באואר - פרופסור אמריטוס במכון ליהדות זמננו שבאוניברסיטה העברית, יועץ אקדמי וחבר במועצת ״יד ושם״ וחבר האקדמיה הלאומית למדעים.
"חוקרים פרטיים" הוא מדור דו-שבועי ב-ynet, שבו מסבירים חוקרים מדוע החליטו לעסוק בתחום המחקר שלהם. המדור נערך בסיוע פרופ' עדו קמינר ופרופ' יעל אלואיל מהאקדמיה הצעירה הישראלית
זהו המחזור הרביעי של טורים מדעיים של בכירי החוקרים בישראל, אשר נפתח בשבוע החגיגי של יום העצמאות וחוגג את המדע הישראלי. אחת לשבועיים, נפרסם טור קצר העוסק בסוגיה מדעית מרתקת ובהשלכותיה, בתחומי מדעי הרוח, החברה, החיים והמדעים המדויקים. במחזור זה, בולטת השתתפותם של חוקרים בכירים זוכי פרס נובל, פרס ישראל ופרס א.מ.ת וחברי האקדמיה הישראלית למדעים הכותבים על מסעם המדעי. לטורים הקודמים - לחצו כאן.
