בעקבות המלחמה ומתקפת הטרור הנוראית החלה הספרייה הלאומית בפרויקט של כתבות היסטוריות על ישובי העוטף – עוטפים את העוטף. הנה סיפורו של קיבוץ ניר עם.
כשפונה יגאל כהן בן ה-78 מקיבוץ ניר עם לתל אביב, היה לו דז'ה וו שהחזיר אותו לגיל 3: צליל האזעקות המזהירות מפני שיגור טילים במרכז הארץ נשמע בדיוק כמו האזעקות שהחרידו אותו בתור פעוט בזמן מלחמת העצמאות, 75 שנים לפני כן. בניר עם, ביתו, הכריזה היא של "צבע אדום", ולכן בכל פעם שנשמעת המנגינה העולה ויורדת של האזעקה בתל אביב - זיכרונות הילדות מציפים אותו.
9 צפייה בגלריה
יגאל כהן מקיבוץ ניר עם, בגיל 3 בעת שפונה לתל אביב בזמן מלחמת העצמאות וכיום, בגיל 78
(צילום: אלבום פרטי)
כתבות קודמות בעוטפים את העוטף בבלוג הספרייה הלאומית:
עד התלם האחרון: מחיר הדמים של נחל עוז
דפוס בארי – מפעל הדפוס של המדינה
נפילתו ותקומתו של נתיב העשרה
לקיבוץ ניר עם, שהוקם ב-1943 על ידי חברי גרעין של תנועת "גורדוניה" מבסרביה (היום מולדובה) כחלק מאיחוד הקבוצות והקיבוצים, היה תפקיד ראשון במעלה בביסוס ההתיישבות היהודית בנגב. מציאת מקור מים בשטחי הקיבוץ, שנתיים לאחר מכן, תרמה תרומה משמעותית לכך שבתוכנית החלוקה של האו"ם בשנת 1947 הנגב שורטט כשייך לישראל. מאגר המים הזה גם אפשר את עלייתן על הקרקע של 11 הנקודות בנגב (ביניהם כמה מישובי עוטף עזה הראשונים) ב-1946.
יגאל כהן, קולנוען שלימד במכללת ספיר, משמש היום כמנהל ארכיון ניר עם. הוא נולד בקיבוץ ב-1945 להורים שהיו ממייסדיו. כשפרצה מלחמת העצמאות, היו בקיבוץ כמה עמדות הגנה, אך מקלט של ממש לא היה. בעת קרבות תש"ח, כשהגברים יצאו להילחם על הקיבוץ, הצטופפו והנשים והילדים בתוך מחסה מאולתר כשמעליהם שקי חול.
9 צפייה בגלריה
שמירה בניר עם
(צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף שפרה שוורץ, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
חמישה ימים ארוכים עברו ככה עד שהתאפשר פינוי הנשים והילדים לתל אביב. המשאיות נסעו ללא אורות בכבישים שורצי המסתננים, והילדים, כך מספר כהן, קיבלו כדורי שינה כדי שלא יסגירו בטעות את השיירה.
יגאל לא יכול לשכוח את הפחד, הבהלה וחוסר האונים שחש כפעוט בן 3 שחווה את המלחמה: "ההפגזות וההפצצות קרעו את שקי החול, שנשפך עלינו, היה צפוף ומחניק בצורה בלתי נסבלת". אז, לפני 75 שנים, שהו חברי קיבוץ ניר עם מעל שנה בבית הספר הריק בו שוכנו ברחוב זמנהוף 12 בתל-אביב, וחיכו לרגע שבו יוכלו לחזור לביתם האהוב. במאי 1949 יכלו סוף סוף לשוב אליו.
ליגאל יש תמונה המתעדת רגע ייחודי זה, בו משאית מחזירה את הילדים לקיבוץ. הוא זוכר שכילד קטן שהתרגל לשגרה החדשה בתל אביב, סירב לרדת ממנה.
9 צפייה בגלריה
השיבה הביתה של ילדי ניר עם לאחר מלחמת העצמאות, סוף אפריל 1949. הילד על המשאית הוא יגאל כהן בן ה-4
(צילום: באדיבות ארכיון ניר עם)
יגאל גדל בבית הילדים, כמיטב המסורת הקיבוצית. הוא זוכר שנים אלה כמאושרות, למרות הקירבה לגבול ולחדירות המסתננים לאיזור הקיבוץ מידי פעם.
בימי חייו היה עד או משתתף בכל מלחמות ישראל, ומכל אחת מהן הוא נושא צלקות וזכרונות:
בזמן מבצע קדש היה יגאל נער צעיר ואת המלחמה כבר העביר במקלט מסודר שנבנה בקיבוץ. כחודש לפני מלחמת ששת הימים השתחרר מהשירות הסדיר ואף קבע תאריך לחתונתו עם עדי – אך הזוג הצעיר נאלץ כמובן לדחותה, שכן יגאל התגייס מיד לשירות מילואים. באותו עת, היכה את קיבוצו אסון כפול: בן ניר עם, עמוס שחר (שורץ) נהרג במלחמה. ביום ה-30 לנפילתו, אחיו הצעיר עודד בן ה-17 עלה עם טרקטור על מוקש בשטחי החקלאות של הקיבוץ ונהרג. הסתבר שמסתננים מעזה שברחו בזמן המלחמה לאזור חברון הטמינו לא מעט כאלה בשטחי יישובי העוטף וחיילי הנדסה עמלו לנטרל מוקשים בכל האזור זמן רב לאחר מכן.
את המלחמה העביר יגאל כחייל מילואים בסיורים לאורך הגבול. באיחור של כמה שבועות התקיים טקס הנישואין עם אשתו עד היום, עדי, בת קיבוץ גינוסר, בקיבוצה.
במלחמת יום הכיפורים היה יגאל כבר אב לשני ילדים קטנים ושירת כנהג במילואים במשך חודשים ארוכים. לא היו נופלים בקרב חברי קיבוץ ניר עם וכל דאגתם של חברי הקיבוץ הייתה מופנית לפצוע אנוש אחד, בן הקיבוץ שגדל יחד עם יגאל, והיה שחקן כדורגל מעולה וילד שובב במיוחד: הוא נכווה בכ-95% משטח גופו, וזהו פרשן הטלוויזיה אמנון אברמוביץ'. יגאל, יחד עם שאר חברי הקיבוץ, תמכו באברמוביץ' ועקבו אחר שיקומו הארוך.
9 צפייה בגלריה
אמנון אברמוביץ' הצעיר, בן ניר עם, סמוך לבית הוריו בקיבוץ, 1958
(צילום: באדיבות ארכיון ניר עם)
ניר עם, כך מספר יגאל הוא קיבוץ קטן יחסית, אינטימי וחם. עם השנים גדל הקיבוץ ושגשג. ב-2002 הוא עבר הפרטה ובשנים האחרונות קהילת הקיבוץ קלטה משפחות חדשות. אך החיים בקרבת הגבול לימדו את יגאל ורבים מוותיקי הקיבוץ להיות זהירים: "אמרו לנו שהכל בסדר, לא לדאוג, שיש גדר אלקטרונית. אבל אנחנו לא היינו שקטים, התרענו. ראינו את התזוזה שלהם, מהגדר של הקיבוץ אפשר ממש להראות הכל".
ולמרות הכעס והאכזבה יגאל אופטימי: "ניר עם זה הבית שלי. הקהילה תשתנה כמובן, אבל לא רק היא – כל המדינה תשתנה, בזה אני בטוח".
9 צפייה בגלריה
נשים מניר עם בשנים הראשונות לקיומו. מימין: פנינה (פירי) המר, ממקימות הקיבוץ, כיום בת 102
(צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף שפרה שוורץ, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
9 צפייה בגלריה
חברים בניר עם חוגגים בתוך אוהל, בשנים הראשונות לקיומו
(צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף שפרה שוורץ, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
יגאל איבד רבים מחבריו מיישובי הנגב המערבי. בימים ובשבועות האחרונים, הוא מסתובב ברחבי הארץ, עובר מהלוויה להלוויה, מניחום אבלים אחד למשנהו: שתי המועצות האזוריות שנפגעו בצורה הקשה ביותר בהתקפה האכזרית של ה-7 לאוקטובר, שער הנגב ואשכול, הן מועצות מקומיות קטנות ומשפחתיות, בהן כולם מכירים את כולם. למרות שניר עם לא נפגע במתקפה האכזרית, יגאל הכיר באופן אישי וקרוב עשרות אנשים שנרצחו ב-7 לאוקטובר, והוא מתאבל עליהם וכן על הבית הנטוש שלו שהפך תוך ימים לבסיס צבאי.
75 שנים הפרידו בין יגאל בן השלוש, שחול נכנס לעיניו ולפיו משקי החול המופגזים במלחמת העצמאות, ובין יגאל בן ה-78, שהתעורר לקטסטרופה של ה-7 באוקטובר 2023: "בשבת בבוקר כשהתחילו האזעקות לא רציתי להיכנס לממ"ד בכלל, אני רגיל לזה. אשתי התעקשה שאכנס. כשהתחלנו לשמוע יריות מתקרבות הייתי בטוח שזה ירי של צה"ל. החשמל נפל אצלנו די מהר, לא היה אינטרנט ולא טלוויזיה ולא ידענו שום דבר ממה שמתרחש בחוץ. רק כשדיברנו בטלפון עם הילדים שגרים מחוץ לקיבוץ הבנו את גודל הזוועה שמתחוללת סביבנו. זה היה מפחיד".
ניצלנו בנס, אני עוד לא מעכל את גודל הנס שהתרחש כאן. בזכות הרבש"צית, ענבל ליברמן, וכל חברי כיתת הכוננות האמיצים, קיבוץ ניר עם כמעט ולא נפגע".
ליגאל יש גם כמה זיכרונות חיוביים מהתקופה שבה שהה כפליט בתל אביב: הוא זוכר את הגלידה המעולה שלקחה אותו אימו לאכול ברחוב הסואן ואת סרטי הקולנוע שהיו הולכים לראות – חוויות שמעולם לא היו לו בקיבוץ. האם גם עבור הדור הנוכחי של ילדי ניר עם שפונו מביתם תהיה זו תקופה זמנית? האם אחריה ישובו לבנות קהילה חזקה? איזה חוויות תשארנה צרובות בהם?
