הספינה אנדיורנס (Endurance, כושר עמידה) של החוקר ארנסט שקלטון, שנתקעה בקרח ביבשת אנטארקטיקה לפני יותר מ-100 שנה ולאחר מכן שקעה, נמצאה על ידי חוקרים. כך הודיעו היום (ד') חברי המשלחת שיצאה לפני כמה שבועות לחפש את הספינה של החוקר הנודע.
שרידי הספינה של שקלטון
(צילום: רויטרס)
תוכניתו של שקלטון ב-1914 הייתה לחצות את אנטארקטיקה רגלית מאזור ים ודל עד מיצר מקמורדו שבים רוס, מרחק של כ-2,900 ק"מ, שחציו היה עדיין בבחינת ארץ לא נודעת. למשלחת הוקצו שתי ספינות: האחת, "אנדיורנס", להסעת צוות החצייה וצוותים מדעיים לים וודל, והשנייה, "אורורה", להורדת צוות סיוע בנקודת הסיום, שיטמין אספקה עבור צוות החצייה לאורך המחצית השנייה של מסלולו.
ה"אנדיורנס" לא הגיעה ליעדה מעולם. ב-19 בינואר 1915 נלכדה הספינה בשכבת הקרח הצף בים וודל. במשך עשרה חודשים, ביניהם חודשי החורף הקרים והחשוכים, התגורר צוות המשלחת באונייה הלכודה ובמחנה אוהלים שהוקם בצדה. כדי לשמור על מורל הצוות, אורגנו משחקי ספורט, תחרויות מזחלות כלבים ואירועי תרבות. בסוף אוקטובר, לאחר שלחץ הקרח על הספינה הלך וגבר, הורה שקלטון על נטישתה והקמת מחנה על גוש קרח סמוך. ב-21 בנובמבר שקעה ה"אנדיורנס" מתחת למעטה הקרח.
ניסיונות קודמים לאתר את ספינת העץ, שאורכה כ-45 מטרים, ומיקומה נרשם על ידי הקפטן שלה פרנק וורסלי, כשלו עד לניסיון זה בשל התנאים העוינים של ים וודל מכוסה הקרח, תחתיו שוכנת הספינה.
אולם, משימת Endurance22 (אנדיורנס 22), שאורגנה על ידי הקרן הימית של Falklands Maritime Heritage Trust ומשתמשת בכלי רכב תת-מימיים מתקדמים בשם Sabertooths, המצוידים במצלמות וסורקים בחדות גבוהה, איתרה את שרידי כלי השיט.
הצילומים מתחת לשכבת הקרח הראו את הספינה במצב טוב להפליא, כששמה נראה בבירור בירכתיה. "אנחנו המומים מהמזל הטוב שלנו...", אמר הארכיאולוג הימי מנסון באונד, מנהל החקר של המשלחת. "זו ללא ספק ספינת העץ המשובחת ביותר שראיתי אי פעם. היא שלמה, ובמצב שימור מדהים".
הצוות של שקלטון הצליח לשרוד
ובחזרה לעבר. במהלך החודשים שאחרי שקיעת הספינה נאלצו חברי הצוות להעתיק מספר פעמים את המחנה לאחר שגושי הקרח הצפים נסדקו, וניסו להתקדם לעבר יבשה בעזרת מזחלות, ניזונים מבשר כלבי ים ופינגווינים שצדו. ב-9 באפריל 1916 נאלצו לעזוב במהירות את מחנה הקרח האחרון לאחר שהקרח נשבר תחת רגליהם, ויצאו בשלוש סירות הצלה אל הים הפתוח. אחרי מאבק קשה בגלים במשך ימים ספורים, הגיעו סוף סוף אל אדמה יציבה – האי השומם אלפנט, מאיי שטלנד הדרומיים.
שקלטון וחמישה מאנשיו יצאו בסירה "ג'יימס קיירד" מהאי אלפנט אל האי ג'ורג'יה הדרומית, מרחק של 1,300 ק"מ באחד מאזורי הים הסוערים בעולם, כדי להזעיק עזרה. בשל מזג האוויר הקשה והים הסוער, נאלצו לעגון בצדו הדרומי של האי, ולא בצדו הצפוני והמיושב. שקלטון ושניים מעמיתיו הצליחו לחצות את האי רגלית תוך 36 שעות בלבד דרך צוקים וקרחונים שלא מופו עד אותה עת.
לאחר שהגיעו אל תחנת ציידי הלווייתנים סטרומנס בג'ורג'יה הדרומית, הוביל שקלטון ארבעה ניסיונות לחילוץ יתרת אנשיו מהאי אלפנט. ב-30 באוגוסט 1916 הצליח לבסוף לצלוח את ים הקרח ולחלץ את כל אנשיו.
צוות ה"אורורה" מילא את משימתו להטמין מצבורי מזון למשלחתו של שקלטון, אך שלושה מאנשי המשלחת נהרגו, ביניהם רב החובל. בהגיעו לניו זילנד גילה שקלטון כי ה"אורורה" ניתקה ממעגנה והותירה אחדים מאנשיה ביבשת. שקלטון חזר וחילץ גם אותם.
לאחר שובו לאירופה שקע בחובות, ובריאותו התדרדרה, כנראה בשל מחלת לב. שקלטון הביע רצון לשוב עוד פעם אחת לאנטארקטיקה. בספטמבר 1921 הוביל משלחת מחקר ימי אל האיים הסאב-אנטארקטיים, ולצדו פרנק וויילד, רב החובל של ה"אנדיורנס". ב-4 בינואר 1922 התמלאה בקשתו כשהגיעו אל ג'ורג'יה הדרומית. למחרת מת שקלטון מהתקף לב. על פי בקשתה של אשתו, נקבר באי שאהב.
