רשימת היעדים הבאה היא בהחלט מפגן קיצוני של נאיביות: 1. מיגור העוני. 2. הבטחת אפס רעב. 3. הבטחת בריאות טובה. 4. יצירת חינוך איכותי. 5. הנחלת שוויון מגדרי. 6. אספקת מים נקיים. 7. שימוש באנרגיה נקייה ובת השגה. 8. יישום הוגנות תעסוקתית והנעת צמיחה כלכלית. 9. פיתוח תעשיה, חדשנות ותשתיות. 10. צמצום אי השוויון. 11. יצירת ערים וקהילות מקיימות. 12. עידוד צריכה וייצור אחראיים. 13. שינוי כיוון שינוי האקלים. 14. טיפוח החיים שמתחת למים. 15 שיפור החיים שעל פני האדמה. 16. הבטחת שלום, צדק וביטחון במוסדות. 17. הגעה לכל היעדים האלה בשותפות.
פירוט חולמני שכזה אפשר אולי לשמוע בנאום הכתרה של מלכת יופי או לקרוא בחיבור "אלה משאלותיי" שכתב ילד אידאליסט במיוחד. כל סעיף בנפרד ראוי כמובן להערכה. ביחד הם הופכים לאוסף קלישאות מוגזם ואקלקטי שאין לו ערך מעשי בשום מקום. חוץ ממקום אחד: האו"ם.
הישראלי הממוצע לא ממש סופר את האו"ם. בני ה-80 שמעו את "או"ם שמום" מפי דוד בן גוריון והדור הבא זוכר את האו"מניק נטול ההשפעה שפגש בסיני, בגולן ובלבנון. בתודעת ההווה המונח נקשר בעיקר להיכל, שבו ראש ממשלתנו מרביץ הופעה פעם בשנה. את הפוקוס מושכת מועצת הביטחון אבל ההחלטות החשובות באמת, אלה שמכוונות את ספינת האנושות לעתיד טוב יותר, מתקבלות בחדרים האחרים. באו"ם, גם אוסף נאיבי של שאיפות הוא תוכנית עבודה.
17 היעדים האמורים הם עמודי התווך של התוכנית שנוצרה באו"ם וקיבלה את השם "אג'נדה 2030", לציון השנה שנקבעה כיעד לבדיקת שיעור הגשמתם. הסעיפים עצמם גובשו קודם לכן וקיבלו את השם Sustainable Developments Goal (SDG). כל 193 המדינות החברות באו"ם החליטו להפוך את SDG לסדר יום רשמי ולהגדירו כ"רשימת מטלות לביצוע". תוכנית "אג'נדה 2030" הוגדרה כסרגל מדידה להשוואת התקדמות מדינות העולם בהגשמת היעדים. כל 193 המדינות התחייבו לגבש תוכניות ודרכי פעולה ליישום הסעיפים עד תאריך היעד.
ב-2018 עשתה ישראל את הצעד הראשון, והקימה צוות בין-משרדי בממשלה לתיאום הפעולות בנושא. ב-2019 התקבלה החלטת ממשלה להטמיע את מדדי SDG בתוכניותיה תוך היוועצות בארגוני חברה אזרחיים. במקביל, דיווחה ישראל לאו"ם על התקדמותה ביישום התוכנית והצוות הבין-משרדי צמח לוועדת מעקב אחר היישום במשרדי הממשלה השונים. כמעט בצמוד הוקמה קהילת SDG, שאליה הצטרפו מאז כ-70 ארגונים ויזמים מהמגזר העסקי, החברתי-סביבתי, החינוכי, הממשלתי והאקדמי.
אולימפיאדה חברתית-סביבתית
אף שלא קיבל מינוי רשמי, השגריר בפועל של התוכנית בישראל הוא "מרכז השל לקיימות" השוכן בתל אביב. למרכז יש באו"ם מעמד של "ארגון משקיף", אך מכיוון שכל פעולותיו ממילא וולונטריות – גם את התפקיד הזה קיבל על עצמו בהתנדבות. המנכ"לית המשותפת רוני ארז (לצד תמרה שרון רוס) מובילה את התוכנית בארץ והיא גם הייתה הכתובת הטבעית לשאלותינו.
- יעדי "אפס רעב" ו"מים נקיים" מתייחסים כמובן למדינות מתפתחות, מה שקראו פעם "העולם השלישי". יש בישראל כיסים נסתרים של מצוקות כאלה? או שאפשר בשקט למחוק סעיפים אלה מה-TO DO LIST שלנו?
"לפני שמוחקים מטלות מהרשימה כדאי להסתכל על המספרים: דו"ח הלמ"ס שפורסם לפני כחודש מלמד שישראל השיגה או קרובה להשיג רק 31 מתוך 72 המדדים שבודק האו"ם. באלה שלא הושגו אפשר למצוא גם את הסעיף 'חוסר ביטחון תזונתי', בינוני או חמור באוכלוסייה הבוגרת. גם היעד של שיעור ההשמנה טרם הושג, וזו אינדיקציה לתזונה לקויה במדינה מפותחת. לפי הדו"ח אנחנו אמנם השגנו, או קרובים להשיג, יעדים של זמינות מים ושירותי תברואה, אבל עדיין יש מה לשפר ביעילות השימוש במים. אסור לשכוח גם שאנחנו מסתמכים יותר ויותר על מים מותפלים לשתייה, מה שידרוש יותר ויותר אנרגיה לביצוע ההתפלה".
- בישראל, שאלת "מיגור העוני" היא הרבה יותר פוליטית מאשר כלכלית. איך אתם מתמודדים עם הסוגייה הזו?
"בתוך היעד שנקרא מיגור העוני יש מטרה ספציפית של הפחתה בחצי של שיעור החיים בעוני, על כל ממדיו לפי ההגדרות הלאומיות. לפי דו"ח הלמ"ס אנחנו ממש לא שם. מעבר לזה - התפיסה של התוכנית מתכתבת עם הרב-ממדיות של העוני. לא מספיק להסתכל על המדד של הכנסה לנפש. צריך להתייחס לרמת אי השוויון בחברה, לנגישות למזון בריא, לדיור, לחינוך, לשירותי בריאות, לתעסוקה, לאנרגיה בת השגה ועוד. עוני הוא גם מגדיר חברתי של בריאות - אנשים עניים יותר חולים יותר.
"עוד ממד שחייבים להוסיף למשוואה הוא האופן שבו משבר האקלים מחריף בעיות קיימות. דוגמה טובה היא מה שאנחנו קוראים לו 'עוני אנרגטי': היכולת של אנשים לקרר את הבתים שלהם בימים חמים ולחמם בימים קרים. זו תופעה שאין עליה נתונים רשמיים והיא בהחלט שאלה פוליטית. כי מדיניות, או היעדרה, משפיעה על חיים של אנשים".
- מכל הסעיפים בתוכנית – איזה קרוב ללבך במיוחד?
"התפיסה ההוליסטית שלה. לא ניתן להתמודד עם בעיות כמו עוני וביטחון תזונתי בלי להתמודד עם סוגיות של אי שוויון ומשבר האקלים. זה החידוש האמיתי והחשיבות של המהלך. יש גם עיקרון שלא מופיע כסעיף, אבל הוא מספק השראה לכל התוכנית: לא משאירים אף אחד ואחת מאחור. זה צריך להיות העקרון המנחה של כל מדיניות לשינוי חברתי, כלכלי וסביבתי".
- נדמה את התוכנית לאולימפיאדה של 17 ענפים לפי 17 הסעיפים: באילו מהם מסתמנת ישראל כהבטחה לשיפור יוצא דופן? היכן את חוששת שנסיים בין האחרונים?
"יש דו"ח שעושה את זה בסדרת מדדים שמתכתבים עם היעדים ומאפשרים השוואה בין מדינות. בדירוג שלהם לשנת 2021 ישראל נמצאת במקום ה-38 מתוך 165 מדינות. אני בטוחה שהיינו רוצים לראות את עצמנו מדורגים הרבה יותר גבוה. ברוח השאלה שלך, אין לנו בתחרות הזו נוכחות מכובדת כמו שיש לנו בג'ודו ובהתעמלות האמנותית. אם אנחנו רוצים להגיע להישגים באולימפיאדה הזו, הסיכויים שלנו טובים בענפי החדשנות והצמיחה הכלכלית. באלה יש לנו סיכוי להגיע לגמר, אבל גם כאן יש בעיה. המשבר האקולוגי מאותת לנו שלחברה האנושית כבר אין לאן לצמוח כלכלית. היא צריכה להישאר ברמת הפעילות הכלכלית הקיימת. בוודאי במדינות המתועשות, אחרת היא מכחידה את היכולת של החברה האנושית להתקיים".
- אותה שאלה מזווית אחרת: באיזה ענף נקודת הפתיחה של ישראל טובה במיוחד והצורך בשיפור מצומצם יותר? ובאיזה גרועה במיוחד?
"בתחום החדשנות ישראל נמצאת בנקודת פתיחה טובה. גם במקומות שבהם היא מפגרת, כמו תשתיות לתחבורה ציבורית ותשתית מתקדמת לאינטרנט, יש כלים לעשות קפיצה ולהגיע למצב משופר בהרבה. זה כמובן מותנה בהחלטה פוליטית על הפחתת ההשקעה בתשתיות לרכבים פרטיים. גרועות במיוחד התוצאות שלנו במדדי שמירת הטבע: כל מה שקשור בשמירה על שטחים פתוחים ומגוון ביולוגי ובהשקעה בפתרונות מבוססי טבע".
רוני ארזרייצ'ל ברינק - שמות יעדי התוכנית משדרים רוח חזקה של פרוגרסיביות וחלק מהם - "שוויון מגדרי", "שלום וצדק" ו"הוגנות תעסוקתית" - נשמעים כמו סעיפים במצע מרצ. מה הסיכוי שלה במדינה כמו ישראל, שדעת הקהל בה נוטה בבירור לימין?
"בוא נשאל כך: האם לדעתך רוב הציבור בישראל רוצה לחיות בחברה שבה מתייחסים לנשים כאזרחיות סוג ב', שאפשר לשלם להן שכר נמוך יותר ולגיטימי שהן לא יהיו בטוחות מאלימות? האם רוב הציבור רוצה לחיות בחברה שחלק ניכר מהאוכלוסייה שלה לא מרוויח שכר מחיה? בחברה שבה אין הגנה על זכויות העובדים? סקרים שבדקו את עמדות הציבור הראו שרוב מוחלט, יותר מ-70%, תומכים בסולידריות חברתית וכלכלית, בצמצום פערים ובדאגה לאוכלוסיות מוחלשות.
"זה לא מתורגם לדפוסי הצבעה וזיהוי פוליטי בגלל שני גורמים: גופי תקשורת שמחזיקים בעמדות ימניות כלכלית, ופוליטיקאים שמחזיקים בעמדות כאלה לצד דרגים מקצועיים בשלטון הארצי והמקומי. שיתוף הפעולה של התקשורת עם המדיניות הזו מסווה את הפער בין עמדות הציבור למדיניות שננקטת בפועל. דוגמה לעמדות האמיתיות של הציבור אפשר למצוא בסקרים של קרן ברל כצנלסון והמכון הישראלי לדמוקרטיה".
זיכרונות מאפריקה
אחד המשתתפים הבולטים בתוכנית הוא יוסף אברמוביץ', יזם בתחום האנרגיה הסולארית ודמות מרתקת שאת סיפורה אפשר ומומלץ לקרוא בכתבה שהתפרסמה כאן ביום העצמאות. כאחראי מרכזי להקמת מתקנים לייצור אנרגיה מתחדשת באפריקה, תרומתו ל"אג'נדה 2030" אפקטיבית כמעט בכל הסעיפים.
- לאיזו מדינה באפריקה יש לדעתך את הסיכוי הגבוה ביותר להראות שיפור במדדי SDG עד 2030 ומדוע?
אברמוביץ': "מנקודת המבט שלי, רואנדה היא אחת המדינות המנוהלות בצורה הטובה ביותר בעולם המתפתח. יש שם שרים מקצועיים, נשיא שמחויב לסביבה ויכולת לקבל וליישם החלטות אמיצות. זו גם הסיבה שהיא המקום הראשון באפריקה שמדרום לסהרה שבו החלטנו לממן ולהקים שדה סולארי-פונקציונלי (הכוונה לכזה שמייצר אנרגיה בהיקף מספיק משמעותי כדי שניתן יהיה לחברו לרשת החשמל, ש"ז). כיום מספק המתקן שישה אחוז מתצרוכת החשמל של רואנדה".
- מעבר לשיקולים הומניטריים ורצון טוב – מה האינטרס של המדינות המפותחות לסייע למדינות באפריקה?
"עד שהגיעה הקורונה, 11 מתוך 20 הכלכלות הצומחות ביותר בעולם היו באפריקה. אם אפריקה תשגשג, מדינות היבשת תהיינה פחות תלויות בסיוע חוץ ותייצרנה פחות פליטים. ובעיקר – המשמעות תהיה יצירת שווקי ענק חדשים. תחשוב מה זה אומר על ישראל, שפוטנציאל הייצוא שלה גדול במיוחד בידע ובמוצרים של אנרגיה ירוקה, מים, חקלאות ובריאות".
- נניח שמונית לתפקיד ראש ממשלת ישראל ברוב מוחץ – לאן תוביל את משק האנרגיה שלנו?
"לפני 11 שנים חיברתי לרשת החשמל של ישראל את השדה הסולארי הראשון, בקיבוץ קטורה. אם הייתי מתמנה אז לתפקיד ראש הממשלה – עכשיו כל החשמל שלנו כבר היה מגיע מהשמש. אם אני נכנס מחר לתפקיד, הדבר הראשון שאעשה הוא לאמץ את מדיניות הנשיא ג'ו ביידן, שקובעת לארה"ב יעד של 50% ייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות עד 2030 ו-100% עד 2035. יישום מדיניות כזו אצלנו יגרום מיד להעלאת הצמיחה הכלכלית, במיוחד בפריפריה וביישובים הערבים.
"אבל אני לא ראש הממשלה והמדיניות הקיימת מבטיחה שגם בדור הבא יהיה כאן לגז המזהם מונופול. זה טוב לאינטרסים של תאגידי אנרגיה, אבל לא לאלה של הציבור הישראלי והילדים שלו. אפשר לומר שאנחנו חונקים את עתיד הילדים שלנו בגז".
