את המשיכה העזה לשמיים, לכוכבים, הרגיש ד"ר אליעד פרץ, הישראלי הבכיר ביותר בנאס"א, כבר כשהיה ילד קטן. "זה קרה במושב גדיש אצל סבתא וסבא”, הוא נזכר, “כשכל הילדים פורסים מחצלת על הדשא ומסתכלים לשמיים, שם מתחילה המשיכה שלי. 35 שנה אחר כך אני מוצא את עצמי חלק ממשימות החלל השאפתניות ביותר של האנושות".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הוא בן 40 בסך הכול, אבל התחושה היא שפרץ כבר מחזיק את היקום, או לפחות את השאלות הגדולות בנוגע ליקום, בתוך הראש שלו. ואיזה ראש, יא אללה - אחרי כמה שעות שם בפנים לא רציתי לצאת. נראה שאין אתגר, חידה או סוגיה מהותית בחקר היקום שפרץ לא עוסק בה - ממזג האוויר על מאדים, דרך מה נמצא בתוך חורים שחורים, מחיים על כוכבים אחרים ועד סופות סולריות על פני השמש, מנחיתה על הירח ועד להיווצרות גלקסיות, מטיסה במהירות הקרובה למהירות האור ועד לפיתוח משימות חלל חדשות, מקרני לייזר ועד לקרינה אולטרה־סגולה, מחלליות זעירות ועד לטלסקופים ענקיים. אנשים אוהבים לומר מטאור, אבל מטאורים הם כוכבים נופלים ופרץ רק מתחיל להמריא. ידו בכל.
אתה תמנון קוסמי.
"כשיש בך עניין אמיתי, איך אפשר לומר שחקר חורים שחורים פחות מעניין מאקסו-פלנטות (כוכבי לכת מחוץ למערכת השמש שלנו - ד"פ) או שאקסו-פלנטות פחות מעניינות מחקר היסודות של הכוכבים? אי-אפשר. אם אתה באמת מתעניין - הכול מעניין".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
זה נכון - הכול באמת נורא מעניין. פרץ הוא לא רק הישראלי הבכיר ביותר בסוכנות החלל אלא גם המעוטר ביותר בתולדותיה: לפני כשלושה שבועות קיבל את מדליית סוכנות החלל על הישגים יוצאי דופן (NASA Exceptional Achievement Medal), מדליה שזכו בה אגדות כמו קרל סייגן הגדול, אלן שפרד ואחרים. גם האסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון ז"ל, זכה בה לאחר מותו.
בעשר השנים ועוד קצת שהוא בנאס"א, מילא פרץ שורה ארוכה של תפקידים. כיום הוא מדען משימות ומכשירים ראשי בחטיבה לחקר השמש וחוקר ראשי למשימות חלל חדשות לצד זוכה פרס נובל לפיזיקה ב-2006, האסטרופיזיקאי הגדול ד"ר ג'ון מאת'ר.
מאת'ר ופרץ עובדים כתף אל כתף בכמה מהפרויקטים החשובים ביותר של נאס"א היום. התפקיד מעניק לפרץ אחריות על הגדרת היעדים המדעיים של משימות החלל הבאות של הסוכנות, מתכנון מסלול הטיסה, הרכבת הצוות, פיתוח המכשור המדעי ועוד. "אני וג'ון מאת'ר נפגשים כל בוקר בשמונה כבר חמש שנים והוא תמיד אומר: 'כל דבר שאפשר לדמיין אותו והוא לא בלתי אפשרי - יקרה'. ככה אני חי".
את המדליה - לא הראשונה שלו - קיבל ד"ר פרץ על הצלת שורה של משימות חלליות שכמעט ולא יצאו לפועל בגלל הקורונה. מדובר בשיגור של חמש חלליות (שם הפרויקט: GTO) אל תוך חגורות הקרינה המקיפות את כדור הארץ במטרה למדוד ולמפות אותן - ולא פחות מכך על פיתוח (יחד עם מאת'ר) ענף חדש לגמרי של משימות חלל שלא היה קיים קודם: משימות חלל היברידיות. בפשטות, מדובר בשילוב של טלסקופים על כדור הארץ עם טלסקופים הממוקמים בחלל. דבר שכבר היום הניב את צילומי החלל החדים ביותר אי פעם, חדים בהרבה מהצילומים של ג'יימס ווב. "זה דבר משנה מציאות", אומר ד"ר פרץ.
איך בעצם?
"משימות חלל הן יקרות ומורכבות מאוד. יש מוגבלות במסה ובקוטר שאפשר לשגר. ווב לדוגמה, הוא בקוטר של שישה וחצי מטרים. מצד שני, טלסקופים על האדמה הולכים ונהיים גדולים יותר - עד לקוטר של 40 מטרים, ולא יהיו טלסקופים בגודל הזה בחלל ב-60 השנים הקרובות. הבעיה היא שהאטמוספרה מעוותת את האור ואת התמונה. אמרנו: בואו נשחק משחק אחר, שבו נכס בחלל ונכס על כדור הארץ משתפים פעולה ומייצרים יכולות שהן יותר גדולות מהיכולות של כל אחד מהצדדים.
5 צפייה בגלריה
''צריך להעריך מחדש את כל ההנחות היסודיות שלנו על איך ומתי נוצרו הגלקסיות והכוכבים''. תמונה שצילם טלסקופ החלל ג'יימס ווב
(צילום: צילום מסך)
"ב-2018 התחלנו לעבוד על המערכת שמטרתה לתקן באמצעות קרן לייזר את העיוות של האטמוספרה. בהתחלה חשבו שאנחנו משוגעים. אחרי שנתיים של התנצחויות על גבי מאמרים עברנו לבנייה של המערכת הראשונה. הדבר הבא שקרה היה הפתעה עצומה: המטרה הייתה גלקסיה בשם UGC 4729 (במרחק של כ-60 שנות אור מכדור הארץ - או 530 טריליון, מיליארד מיליארדים, ק"מ) - והופתענו לראות שזו לא גלקסיה אחת כמו שחשבנו, אלא שתי גלקסיות, עם עדויות לחורים שחורים במרכזן - דבר שאי־אפשר היה לראות בתצפיות הרגילות.
"אנחנו מתחילים להבין שאם במטרה הראשונה שאנחנו מסתכלים עליה מה שחשבנו הוא לא מה שקיים, אז מה זה יכול לומר על המבנה של היקום, ההיקף שלו? וכבר בשבוע האחרון התחלנו בסקר של 100 מטרות חדשות".
איך גילוי כזה תורם להבנה שלנו את היקום?
"היכולת לראות בצורה בהירה את היקום סביבנו עוזרת לנו להעריך מחדש את ההנחות שלנו. הרבה אנשים מספרים שהם יודעים כמה גלקסיות יש ביקום ולפי זה מנסים להבין את כמות המסה ביקום. אבל אם במבט ראשון היה משהו שנראה לנו כמו מבנה אחד שנמתח, ובמציאות זו אינטראקציה בין שתי גלקסיות, אז יש יותר מסה וזה משפיע על מבנה היקום".
נדמה שבזמן האחרון, בטח מאז שיגור טלסקופ החלל ג'יימס ווב - נוצר הרושם שצריך לכתוב מחדש את כל הספרים על היווצרות היקום. הרבה דברים שהיינו בטוחים שהם נכונים התבררו כלא מדויקים.
"לגמרי ככה. צריך להעריך מחדש את כל ההנחות היסודיות שלנו על איך ומתי נוצרו הגלקסיות והכוכבים בראשית היקום. כמו תמיד בדיסציפלינה המדעית - כשמגיע עוד מידע ותצפיות אנחנו מוצאים את עצמנו מחויבים לעצור ולשאול שאלות. אנחנו לא סגורים בקופסה ואומרים 'תמיד צדקנו'. ככל שרואים יותר, מבינים יותר".
ככל שהכלים שלנו הולכים ומשתכללים - ובחלק גדול מהכלים האלה אפשר למצוא את טביעת היד של אליעד פרץ - אנחנו מגלים כמה מעט ומטושטש ראינו. חשבנו שיש לנו תשובות, אבל מה שיש לנו עכשיו זה המון שאלות חדשות. וזה, אם שואלים את אליעד פרץ, מצב נהדר להיות בו. בזכות כמה מהפיתוחים שלו אנחנו כבר רואים את היקום כפי שמעולם לא ראינו אותו קודם.
פרץ חושב מהר ומדבר מהר, צוהל בהתלהבות אמיתית מול כל צילום של גלקסיה, חור שחור או מערכת כוכבים. אני בתל-אביב והוא במשרדו הביתי שבוושינגטון די-סי, אבל שנינו באותו יקום. מאחוריו אני רואה ארון גדול, בירכתי הארון מונחת המדליה. את זמנו מחלק פרץ בין וושינגטון למרכז החלל גודארד בבולטימור. ההתלהבות שלו מהיקום מידבקת - ואני שמח להידבק. הוא פותח ועוד ועוד מסכים. "בוא אתן לך כמה טעימות ממה שאני עושה". אני מסכים בשמחה.
"בשבוע שעבר הייתי בקליפורניה ועבדתי עם מצפה השמש הלאומי של ארה"ב על טכניקה של תיקון ההשפעות של העיוות שיוצרת האטמוספרה, כך שנוכל להסתכל על הקורונה של השמש ולחקור את ההתפרצויות הסולריות ברזולוציה גבוהה. בשבוע הבא אני בבוסטון בשביל טלסקופ אופק האירועים (מערך עצום של טלסקופים על פני כדור הארץ, בעזרתן צולם לראשונה החור השחור - ד"פ). אני שותף בפיתוח טכנולוגיה למשימה שנקראת ORCAS, שכלל פיתוח של מערכת לייזר חדשה שחלקים ממנה הומרו לשימוש לפיתוח מכ"מי LIDAR (מכ"ם, רק שבמקום גלי קול משתמש באור - ד"פ) בשביל רוברים שמיועדים לנחות על הירח. העבודה עם ג'ון מאת'ר מאפשרת לי לעשות דברים שהם לא טיפוסיים בסוכנות".
זה לא נגמר. "תן לי לזרוק אותך למקום אחר לגמרי שתבין כמה כיף לי בעבודה", הוא אומר. "תוך כדי המשימה ההיא אני מוצא את עצמי במשימה אחרת: יש לנו רצון עז לנסות ולהבין איך נראית האטמוספרה בחלל החיצון, מה שנקרא מזג האוויר החללי. צריך לפתח מערכת לניטור מזג האוויר ליד מאדים, להתכונן לנחיתת האסטרונאוטים. אז אני מתכנן משימת חלל שמטרתה לנטר את מזג האוויר בשביל האסטרונאוטים ב-30 השנים הקרובות. אני גם אחראי לפיתוח מכ"ם לייזר לחלליות שמיועדות לנחות על הירח. מקווה שזה נתן לך הרגשה של מה עובר עליי ביומיום".
הרבה מעברים.
"הקריירה המקצועית שלי מאוד לא שגרתית גם בתוך הסוכנות. תוך שנים ספורות זזתי מהר, אולי מהר מדי… החיים מתגלגלים, כמעט כמו היקום, הם מציעים לך שביל ללכת בו. העשייה בונה את השביל".
אצלנו בזֶן אומרים שהשביל חכם מההולך בו.
"לגמרי. אבל אל תבין אותי לא נכון - כמה שאתה רואה אותי טובע בשאלות המדעיות, יש לי לא פחות אהבה לאתגרים הטכנולוגיים. חייתי חמש שנים בחדר נקי ובניתי חיישנים, משם עברתי למעבדה ובניתי לוויינים. החיבור בין החומרה לבין המחקר זה חלק מהמזל שלי".
מזל? לא הייתי קורא לזה ככה.
"סבא שלי היה אומר שלהיות מוכן זה חצי מלהיות בר מזל. תיכננתי את הקריירה שלי בצורה כזו שהתארים שלי תמיד התחלקו בין התחומים. לא לגמרי נתתי לשביל לקחת אותי או להחליט עליי. כבר בהתחלה כשגייסו אותי לנאס"א לפני יותר מעשור דאגתי שיגייסו אותי לחטיבה אינטרדיסציפלינרית, בין ההנדסה למדע".
פרץ מזכיר בשיחה את סבו יותר מפעם. לדבריו, הסבא משה פרץ ז"ל היה המודל שלו לחיים והאישיות שעיצבה אותו יותר מכל. החיים של אליעד פרץ, אם מסתכלים עליהם דרך הנתונים היבשים, לא בדיוק ניבאו את ההצלחה שלו. הגיע מהפריפריה של הפריפריה, בן בכור לשישה אחים ואחיות. נולד בבית החולים העמק בעפולה, בכיתה א' שלחה אותו המשפחה לבית ספר חרדי. לא לימודי ליבה ולא נעליים.
"לא רציתי ללמוד בבית ספר חרדי, אז סבא שלי היה לוקח אותי כל בוקר לשדות לעבוד איתו על העצים במושב גדיש שבחבל התענכים. ביליתי חלק גדול מכיתה ג'-ד' בעבודה על העצים. למשפחה היה מטע זיתים לשמן. בכל קיץ, תשעה חודשים לפני שאתה יכול לקצור את הפירות, אתה צריך לנקות את התחתיות ואת מרכזי הפרי. ביד. 625 עצים. אי-אפשר לעשות את זה עם מכונה. שם למדתי את המשמעות של נחישות דרך הידיים, מה זה אומר לא לוותר. בקור, בגשם, ברוח, לא משנה - אתה ממשיך. אין תחליף לעבודה דרך הידיים, שם אתה לא יכול לרמות, בחקלאות אתה רואה את התועלת או את התמורה רק שנה אחר כך. ככה למדתי את היתרונות של תכנון קדימה".
בתור ילד למדת את האדמה, בתור מבוגר אתה לומד את השמיים.
"ויש קשר הדוק. אני מרגיש אותו, חוקר את העולם דרך העיניים והידיים והמוח".
למה בית ספר חרדי בעצם?
"המשפחה לא חרדית, אבל לא היו בתי ספר טובים בפריפריה ורצו לשלוח אותי לבית ספר שקוראים בו הרבה, וזה מה שהוחלט. לא למדתי שם מתמטיקה ואנגלית. את עיקר הזמן ביליתי עם סבא. התקופה הזו בנתה אותי".
כשהיה בכיתה ה' עברה המשפחה לאילת, בעקבות השירות הצבאי של האב, נפתלי. האם, דיאנה הייתה מתנדבת בקיבוץ, מבריטניה, והשניים נפגשו בפלאפל גולני המיתולוגי בעפולה. בכיתה ה', כאמור, עבר אליעד לבית ספר ממלכתי, שם גילה את המתמטיקה ונדלק.
בגיל 16 וחצי פרץ סיים את בחינות הבגרות עם חמש יחידות במתמטיקה, פיזיקה ואנגלית. לצבא התגייס לקורס טיס, אבל נשר אחרי שנה. כשהשתחרר החל ללמוד בטכניון והשלים שם תואר ראשון בהנדסת אווירונאוטיקה וחלל. בטכניון פגש את מי שהיום היא אשתו, אֵבִּי גולדמן, שהגיעה לישראל במסגרת תוכנית “פולברייט” של מחלקת המדינה האמריקנית. כיום ד”ר גולדמן היא יועצת לבית הלבן בענייני מדיניות מדעית וטכנולוגית. "אשתי לא פחות רצינית ממני", הוא אומר. הם הורים לשלוש בנות: שושנה בת החמש רות בת השלוש ואפרת בת שמונת החודשים. אחרי הטכניון עזב הזוג לאוניברסיטת קורנל בניו-יורק, שם עשה דוקטורט בהנדסת תעופה וחלל ובפיזיקה יישומית. "כשהייתי לקראת סיום דוקטורט, סבתא שלי התקשרה ואמרה לי: 'אם אתה רציני בנוגע להתחתן עם אֵבִּי, זה הזמן. תוך יומיים היינו בארץ והתחתנו בחצר של הבית, כמו פעם. אחרי 48 שעות סבא שלי נפטר".
בקורנל קיבל פרץ מלגת לימודים מסוכנות החלל ומשם הדרך לעבודה בנאס"א הייתה די סלולה. בנאס"א ניסה להגשים את החלום עד הסוף וניגש למיונים כדי להיות אסטרונאוט, אבל לא עבר. זה כמובן לא אומר שהוא ויתר על החלום לגמרי. זה גם לא אומר שלא הלך לו מצוין על האדמה, כן? דרכו רצופה בפרסים והכרה: פרס על מצוינות בשלבים מוקדמים של הקריירה בנאס"א (2018) פרס הכבוד של גודארד (2019), מדליית "הישגים מוקדמים בקריירה" של נאס"א (2020), חתן הקרן הלאומית למדע ופרסי טכנולוגיית החלל של נאס"א (2015). כמו כן, הוא נבחר לאחד מ־50 המדענים המבטיחים בארה"ב ועוד.
עילוי.
"עזוב עילוי, אני חושב שזה נחישות ותכנון מוקדם, אין לזה תחליף. אם אתה לא עוזב ולא מוותר, המזל בסופו של דבר יגיע, זה רק עניין של זמן - והכול יתחבר. אומנם עבר קצת יותר מעשור מאז שאני בנאס"א, אבל כל יום אני מתעורר לחלום. כשאני אומר לאנשים הם חושבים שאני צוחק אבל אני לגמרי מתכוון לזה".
שבוע העבודה שלו הוא בן 80-70 שעות. "זה לא משאיר הרבה זמן לדברים אחרים, אפילו לא לישון. ההורים של אשתי תמיד אומרים לי, לאן אתה ממהר, יש זמן, תנשום. גם כשאני עושה דברים בבית כמו לעבוד בגינה - אבל אני חי במוד של אין זמן. הזמן קצוב והמלאכה מרובה. ככה אני חי. הסיפור שלי מתחיל הרבה יותר עמוק, הוא מתחיל במקום שאני מגיע ממנו, מקום שבו אין הזדמנויות".
אכן. עפולה, אילת, חבל התענכים - הכי פריפריה.
"המשפחה עד היום באילת ובעמק. זה הקשר שלי לפריפריה ואתה מבין כמה הוא עמוק".
"יש לי דעות מוצקות ביותר בנוגע למה שקורה בישראל, דעות שלא כולם יאהבו לשמוע, אבל אני בוחר לא לומר אותן. דרושות הזדמנויות לפריפריה, משאבים. עזוב את הסיבות ואת הסיפור ומה קרה - זה ויכוח בתוך המשפחה. השאלה היא מה עושים עכשיו"
בין כל עיסוקיו הרבים, לא שוכח פרץ את המקום ממנו בא. הוא הקים חברה העוסקת ביזמות לחינוך מדעי בפריפריה, שמתמקדת בהגברת תחושת המסוגלות והשייכות לתחומי הטכנולוגיה, המדעים והחלל דרך חוויות מעצבות, ולא חינוך מקצועי. "ככה נוגעים באנשים", הוא אומר ומראה לי צילום של קבוצת תלמידים חרדים מתלמוד תורה בביקור במצפה במעלה-אדומים. "אלה רגעים שאתה מבין שההשקעה שלך משתלמת".
"מבחינתי", הוא אומר, "אני לא רואה בזה 'מתן הזדמנות' - אני רואה בזה מיצוי פוטנציאל. יש פוטנציאל בפריפריה וצריך - חובה - למצות אותו. אני לא אוהב לדבר את השפה שמקובלת היום, על פריבילגיה ואפליה, אבל הפריפריה צריכה יותר הזדמנויות והשקעות. זה יעזור לכולם. לא משנה מי צודק, משנה מה עושים כדי לשנות את המצב. אני באמת מרגיש שליחות. הרי זה לא רק אני, זה לא רק הסיפור שלי".
וכשאתה מביט על המציאות בישראל של היום מה אתה חושב?
"תן לי לקחת אותך בחזרה ליקום. ביקום יש הרבה כוכבים וכולם שונים אחד מהשני, כולם מאירים ומלאים - ועדיין יש מקום לכולם. זה הסוד. לתת מקום. אל תבין אותי לא נכון, יש לי דעות מוצקות ביותר בנוגע למה שקורה בישראל ומה המקורות לזה, דעות שלא כולם יאהבו לשמוע, אבל אני בוחר לא לומר אותן. דרושות הזדמנויות לפריפריה, משאבים. עזוב את הסיבות ואת הסיפור ומה קרה - זה ויכוח בתוך המשפחה. השאלה היא מה עושים עכשיו, לא מה היה. והדרך היחידה להתקדם למקום שיש לו פתרון היא באמצעות השקעה מסיבית בהון האנושי של מדינת ישראל, במיוחד בפריפריה ובמיוחד בקרב האוכלוסיות שהכי קשה להן והכי צריכות את ההשקעה. אחרת תייצר תחושה של חוסר שייכות".
אנחנו כבר שם.
"צריך מחויבות לייצר תחושת שייכות לבית הזה שכולנו חיים בו יחד. כמה מהמרצים היום במוסדות להשכלה גבוה הם מזרחים? האם זה בגלל שהם פחות טובים? או בגלל חוסר בהזדמנויות? התשובה שצריך יותר. איך עושים את זה? חינוך, או כמו שאני מנסה לעשות - חוויות מעצבות מציאות, להראות להם שהם יכולים, לגלות, לגעת בעולם המדע. שהראש שלהם יוכל לראות את עצמם במקומות כאלה. לייצר מציאות. זה לא מגיע ממקום של בואו נדון בטרגדיות העבר, זה מגיע ממקום של בואו נדאג שיהיה מיצוי מלא של הפוטנציאל בחברה שלנו, זה הכול.
"הסיטואציה הזו לא יכולה להימשך יותר, היא לא בת-קיימא, ככה אי-אפשר להמשיך ולהתקיים. אנחנו לא רוצים כל היום לריב בתוך הבית, כי אז לא יהיה כיף. צריך למצוא דרך לחיות לא רק בשלום אלא בבית אוהב. אם מישהו מציף כאב לא אומרים לו, 'לא כואב לך'. מנסים למצוא דרך להרגיש טוב יותר. אולי יש מגמת שיפור, אבל לא מספיק. צריך יותר, ובעיקר יותר מהר. להביע את העובדה שיש פער שצריך לטפל בו זה דבר טוב, לא דבר רע. אבל אנשים משני הצדדים מתבצרים כל כך בדעותיהם הפוליטיות, שנראה שהם לא מסוגלים לנהל שיחה על נושא אחד מבלי להביא עולם שלם של נושאים לצלחת".
נחזור ליקום. חלק מהמחקר של אקסו-פלנטות קשור לחיפוש של המין האנושי אחרי בית חדש. אתה שם?
"לגמרי שם. יש שני אירועים קוסמיים שמתרגשים עלינו - עדיין לא ברור מה מהם יקרה קודם - האירוע הראשון הוא השמש שמתרחבת וההשפעה שלה על כוכבי הלכת במסלול - זה מתקרב לכיווננו וזה יקרה תוך משהו כמו ארבע וחצי מיליארד שנים".
טוב, זה ממש דחוף!
פרץ צוחק: "זה באמת נשמע הרבה אבל אנחנו חלק מהשרשרת האנושית וצריך לדאוג לעתיד. אני מתכנן קדימה. האירוע השני הוא התקדמות גלקסיית אנדרומדה לכיווננו. והיא תתנגש בגלקסיה שלנו תוך פרק זמן דומה. כל בר דעת מבין שזה לא יקרה בחיינו וגם לא בחיי ילדנו ונכדינו, אבל ברור שהמין האנושי צריך להפוך למין בין-פלנטרי או בין-כוכבי בתקופת הזמן הזאת".
אם לא נהרוג את עצמנו קודם.
"בוא נניח שלא, נהיה אופטימיים. המין האנושי יצטרך לעשות קפיצת מדרגה כדי להמשיך ולהתקיים ואנחנו חלק מהשרשרת. הספקנות היא דבר בריא, אבל היצירתיות האנושית היא דבר שמובנה בנו לא פחות עמוק".
עוד פרויקט מגניב שפרץ לוקח בו חלק הוא תוכנית Breakthrough Starshot, שמטרתה לטוס את המסע אל מערכת הכוכבים הקרובה ביותר לשלנו, Alpha Centauri, הנמצאת במרחק של 4.37 שנות אור.
חוץ מלחפש בית חדש - עולה השאלה שקשורה באקסו-פלנטות והיא שאלת השאלות - האם אנחנו לבד ביקום? אתה מעורב גם בזה?
"כן. במקום שאלות כאלה בומבסטיות אנחנו מוצאים את עצמנו שואלים שאלות יותר 'מדויקות'. כמו האם אנחנו יכולים למצוא כוכבי לכת מחוץ למערכת השמש שמתקיימת בהם סביבה שיכולה לתמוך בקיום חיים?
"יש שתי אסכולות: אחת אומרת שאנחנו נורא מיוחדים והשנייה אומרת שאנחנו לא מיוחדים בכלל. האמת היא איפשהו באמצע. חשוב לא להגזים בחשיבות שאנחנו מייחסים לעצמנו, בקהילה המדעית, עד 1989 הדעה המקובלת הייתה שאין בכלל כוכבים מחוץ למערכת השמש, שאנחנו מיוחדים, והיום יש מעל ל-5,000 כוכבי לכת מאושרים. וההבנה שלנו היום היא שכמעט מסביב לכל כוכב יש כוכב לכת. ואז אפשר לשאול שאלות עמוקות יותר".
אז אנחנו מיוחדים או לא?
"אנחנו לא יודעים את התשובה וכנראה לא נוכל לענות עליה בקרוב. לאנשים קשה לחיות עם אי-ודאות, אבל האמת שבחיים שלנו יש הרבה יותר אי-ודאות מוודאות, בכל דבר שאנחנו עושים. זה חלק מהחיים. אנחנו רק חלק קטן מהנצח. זו עוד שאלה לא פתורה שייקח לנו זמן להבין אותה אם בכלל. מצטער שאיכזבתי ולא אמרתי שיש חיים!" הוא צוחק.
בוא נדבר על המדליה. כבוד!
"המדליה מבחינתי היא ציון דרך משמעותי במסלול יוצא הדופן שזימנו לי החיים. גם מכיוון שהיא מהווה אינדיקציה מהותית לחשיבות ואיכות משימות החלל והמחקר המדעי שאני מוביל כיום, גם מכיוון שהיא מצפן המצביע לעבר ההזדמנויות העתידיות בקריירה המקצועית שלי, וגם מכיוון שזו הזדמנות חשובה לעצור, להעריך, ולעשות חשבון נפש.
"את מה שקיבלתי בחיים האלה עשיתי בשתי הידיים. הרגע שבו קיבלתי את המדליה היה רגע לחשבון נפש. פיספסתי חיים שלמים עם המשפחה. סבא וסבתא נפטרו כשהייתי רחוק מהם, ההורים מתבגרים. צריך לוודא שהקורבן לא היה סתם"
"תוך כדי עשייה לא יוצא לך הרבה לעצור ולחשוב, אתה שקוע ביומיום, במצב עבודה. כמו בקפיצת בנג'י - באמצע הדרך אתה לא עוצר לעכל את החוויה… אבל יש רגעים בחיים שאתה כן עוצר. זה קרה לפני לפני שלושה שבועות. בסופו של יום את מה שקיבלתי בחיים האלה עשיתי בשתי הידיים. זה היה רגע שאתה עוצר בו לחשבון נפש. פיספסתי חיים שלמים עם המשפחה. סבא וסבתא נפטרו כשהייתי רחוק מהם, לא הייתי בהלוויה של סבתא שלי. ההורים מתבגרים… צריך לוודא שהמחיר שאתה משלם מוביל אותך לאנשהו. שהקורבן לא היה סתם. בשבילי זה היה רגע שהעולם מדבר אליך בחזרה, אומר לך: הכול בסדר, אתה בכיוון הנכון. זה היה רגע גדול. מבחינה היסטורית יש פה אמירה, מהפריפריה של הפריפריה ועד להיות הישראלי המעוטר ביותר בתולדות נאס"א. יש משמעות לרגע הזה".
ומה הלאה?
"שאלה מעניינת. אגיד לך מה אומרים לי בתוך הסוכנות: שאני עשוי מחומרים של ראש סוכנות. אבל ראש סוכנות זה תפקיד פוליטי, לא יודע כמה זה רלוונטי לי, אני מתרחק מפוליטיקה כמו מאש".
מה אתה חושב על ישראל של עכשיו מרחוק?
"תראה, זה כמו אסטרונאוטים שמסתובבים חזרה לכדור הארץ. אני מרגיש משהו דומה. למטה, יש גבולות. אתה ברחוב שלך, במלחמות של היום־יום, הקיום הפרטי, הכלכלי, הרגשי וכך הלאה - אתה חי בתוך הדברים האלה, בתוך המיץ שלהם. כשאתה יוצא החוצה אתה מבין שכמה שהם היו נראים לך חשובים בהתחלה הם לא באמת כאלה חשובים. יש משהו גדול יותר. כולנו תקועים כאן יחד על ספינת חלל מעופפת, קצובה בזמן, שאולי נצא ממנה ואולי לא, וצריך ליהנות מהדרך - לא יכולים לריב על זה שהחמצן נגמר או שהשעון מתקתק.
"בוא נחשוב על זה אחרת: אם אסטרואיד היה מגיע לכדור הארץ והיו נשארים לך יומיים לחיות, מה היית עושה?"
מבטל את שיטת הסניוריטי!
צוחק. "היית עוצר, הולך למשפחה שלך, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות - לקחת צעד אחורה ולהבין מה באמת חשוב לנו. ויש תשובות טובות שצריך לגלות אותן מחדש".
רגע, זו דרכך לבשר לנו שאסטרואיד מגיע?
"לא, לא. אבל אם אני צריך להגיד את זה בשביל שאנשים יתאפסו על עצמם, אני יכול לארגן איזו הכרזה".
