בגיל 11, המורה לברידג' של לוטן פישר בישר להוריו שהילד שלהם עומד להיות אלוף העולם. בגיל 12 וחצי פישר זכה באליפות אירופה בברידג' לבתי ספר. בגיל 15 הוא שיחק נגד עומר שריף (והביס אותו). בגיל 21 הוא היה אלוף העולם בברידג', שיחק מול ביל גייטס (והביס אותו), מול וורן באפט (והביס אותו), והצליח לזכור ולדקלם בעל פה רצפים של 150 מספרים אחרי שהציץ בהם לכמה שניות. היה לו זיכרון פנומנלי, הוא היה ילד פלא ונער פלא, הוא היה הברידג'יסט המבריק ביותר בעולם ללא תחרות או עם – זה לא שינה לו – והוא היה גאווה ישראלית. והוא בעיקר היה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בגיל 32 (“ושבוע”), לוטן פישר הוא סטודנט לכלכלה וניהול במכללת רמת גן, ויושב מולי ליד שולחן קק”ל מלוכלך על מדשאה סינטתית בנווה צדק יחד עם קשיש סיעודי בכסא גלגלים שהוא מטפל בו. אנחנו שותים קפה בכוסות חד-פעמיות ומשתדלים להימלט מהמעריצים - כולם זבובים - ולאף אחד, כולל פישר עצמו, אין מושג מיהו בדיוק. שום דבר בהופעתו לא מזמין תשומת לב, להוציא שעון-יד מוזהב ויפהפה של פאניירי - זה כל מה שנשאר לו, כמו נעל זכוכית סינדרלית, כהוכחה מוחשית למה שהיה פעם, לרגע קסום בזמן. “מעבר לזה יש לי פג’ו 107”, הוא מצהיר.
השמועות על שישה מיליון דולר שעשה, בשנים הטובות, עם שותפו לברידג' דאז, רון שוורץ, היו לדבריו מוגזמות לחלוטין, והכסף שבכל זאת צבר לאורך השנים ההן נשרף מזמן. "כל הכסף - מאות אלפי שקלים - הלך על עורכי דין ופסיכולוגים", הוא אומר. "נשארתי בלי שקל".
ב־2016 הודיעה ללוטן ההתאחדות האירופית לברידג' שהוא מושעה מהמשחק לחמש שנים בעקבות רמאויות שביצע עם שותפו שוורץ במשחקים הגורליים. ב־2017 בישרה לו ההתאחדות הישראלית שהוא מורחק מהמשחק לכל החיים – דגש על כל – כי רימה.
"אני זוכר את היום שבו הם נתנו את ההחלטה. עבדתי אז במכירות, וקיבלתי טלפון מיו"ר ההתאחדות לברידג' שהתקבלה אצלם החלטה ושהם העבירו לי אותה במייל. ואני פותח את זה, ומסתיר את המסך עם היד וקורא שורה אחרי שורה מרוב חרדה. ולא האמנתי. כמה שידעתי ששונאים אותי ומחפשים אותי, לא חשבתי שזה יכול להיות עד כדי כך קיצוני. הלכתי הביתה, ולא חזרתי לעבודה הזאת".
לוטן פישר היה גמור. הוא הסתגר בחדרו שבבית הוריו בראשל"צ, אמא שלו פחדה שהוא עוד עלול לעשות לעצמו משהו, "אבל פחדנים לא יכולים להתאבד, ומי שאוהב את עצמו לא יכול להתאבד, ונראה לי שאני שניהם", הוא כמעט מחייך. משך שנה וחצי הוא לא הזיל דמעה, רק ישן הרבה וקרא עוד ועוד טוקבקים מקוממים. "הרגשתי כל כך מרוקן, כאילו אין לי כבר דם בגוף, רק שנאה ואכזבה מאנשים – עד כדי כך שלא הרגשתי כלום. התחלתי טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי".
אחר כך באו גם הדמעות. "אני בכיין גדול", הוא מעיד על עצמו כיום. "רואה מישהי שרה יפה ב'אקס פקטור' ומתחיל לבכות".
ואז הוא ניסה להמשיך בחייו, כלומר להתחיל בהם מחדש. "ניסיתי הכל. עזבתי את הארץ כדי לעבוד כמתכנת בגיאורגיה. אחר כך עברתי לרומניה להתעסק בשוק המטבעות הקריפטוגרפיים. ואז חזרתי לארץ והתחלתי להתעסק בשוק ההון דרך מישהו שעבדתי איתו ברומניה, אבל הראש שלי לא היה שם. עברתי למכירות, ניהלתי מסעדה בראשל"צ משך שנה, ואז התחילה הקורונה, וזו הייתה ההזדמנות לחזור".
"קלף מלוכלך" - טריילר
לא, הוא לא יכול לחזור. הוא עדיין מורחק לכל החיים. אבל פישר חזר לשחק ברידג' באליפויות בינלאומיות שעברו, מחמת הקורונה, לאינטרנט. הוא נרשם תחת שם של חבר, ותנחשו מה; הוא שוב הביס את כולם. "היה לי מצחיק לשחק נגד אותם אנשים שהאשימו אותי ברמאות בלי שהם יידעו שזה אני שמשחק נגדם. אם הם היו יודעים הם בטח היו מפוצצים את מסך המחשב. בשבילי זו הייתה סאטירה".
אז מיהו לוטן פישר? שחקן הברידג' המבריק ביותר בהיסטוריה של ישראל, שקרן מחונן, שילוב בין השניים או שכל התשובות אינן נכונות? מה באמת עובר בראש הזה כשהוא לא משמיע את המונולוגים הרהוטים, המחושבים, שבהם הוא מסביר שנעשה לו עוול?
משהו בו נותר בלתי מפוענח גם לאחר שעות של שיחה איתו, גם לאחר צפייה ב"קלף מלוכלך", הסרט התיעודי המצוין שעשה דניאל סיון על הפרשה (ויעלה כסדרה בשבוע הבא בערוץ yes דוקו וב-STINGTV (זמין כבר ב-VOD), וכבר נרכש לשידור ברשת "שואוטיים").
בתור התחלה, פישר הוא האיש אשר תמיד לא חוזר, כי אין לו איך ולאן; בעולם הברידג' אף אחד לא מוכן לשמוע ממנו יותר. אפילו אם יתוודה מחר על הרמאויות שלדבריו מעולם לא ביצע, הוא חושש שימשיכו להחרים אותו, ואיש בעולם הברידג' המקצועני לא יסכים לשחק מולו. בגיל 32, לוטן פישר מוכרח פשוט להשאיר את הברידג' מאחוריו. להניח לזה. לשכוח מזה.
זה הדבר האחרון שהוא מתכוון לעשות. "כל יום אני אומר לעצמי: איך אתה רוצה לחזור לעולם שבו אתה כל כך שנוא ולא רצוי? איך אתה לא משחרר מזה? אבל זה חזק ממני. אני כל כך אוהב את המשחק הזה, הוא נוגע בי בכל כך הרבה מקומות מבחינה מקצועית ורגשית, ואני גם רוצה לעשות תיקון".
זה אפשרי?
"הכל הפיך. זו המלחמה של החיים שלי".
תשכחו מברידג'. תשכחו ממשהו שנשים קמוטות וכחולות שיער מכלות בו את ימיהן בלובי הדיור המוגן. בואו נדבר על ברידג'; אחד ממשחקי הקלפים החכמים, המסעירים וחסרי הרחמים ביותר בעולם, ששחקני-העל שלו הם צעירים מבריקים, רובם בגילי 20 עד 40, שנרכשים על ידי ספונסרים מיליארדרים לקבוצות שהקימו וטסים בין תחרויות יוקרתיות בעולם. משחק שדורש לא מוח אחד, אלא שניים – ברידג' משחקים בזוגות, זוג מול זוג, כשכל זוג נדרש להתחייב מראש בכמה סיבובים הוא עומד לנצח, ולעמוד במילה שלו כדי, אכן, לנצח, ללא שום יכולת לתקשורת בין שני בני הזוג במהלך המשחק.
אה, וישנו הסקס כמובן.
"מצחיק, כי כשרק התחלתי לשחק כנער, עשיתי את זה במקביל לכדוריד, ששיחקתי והפכתי בו לשופט, וכשהייתי מכיר בחורה הייתי אומר לה שאני בכדוריד, והייתי מאוד מפודח בכלל להזכיר את הברידג', כי זה נתפס כמשהו משעמם לזקנים", פישר נזכר. "אבל כשזה תפס תאוצה – פתאום אליפויות עולם, ומסקרים אותך, ופתאום החברים שפעם היית הבדיחה שלהם עם 'לך תשחק ברידג'', אומרים, 'בוא תלמד אותנו ברידג'', הביטחון מתגבר – וזה כבר הפך ל'כן, אני שחקן ברידג', תגגלי אותי'. זה כבר היה סוג של התרברבות".
וגיגלו אותך?
"לא הייתה מישהי שאמרה, 'וואי, זה השחקן ברידג' הזה ובא לי להיות איתו', אבל הביטחון שזה צובר לך, זה מה שעובד בסוף. בחורות אוהבות ביטחון".
"לא רימינו. אין בכלל ספק. אני חושב שהייתי מבריק יותר משאר השחקנים, אבל צריך לדעת לעשות את זה במינון, ואצלי זה נעשה בצורה באמת מוגזמת וגרם לאנטגוניזם כלפיי. לא פעם אמרו לי: תפסיד תחרות או שתיים בכוונה"
ומכירים בנות זוג בעולם הברידג'?
"היו תקופות שהיינו נפגשים כמה פעמים בשנה עם בנות בגילי מנבחרות אחרות לתחרויות, וניהלנו גם קשר מיני במהלך התחרות. לא בזמן המשחק, כמובן – למרות שכשהיינו משחקים אחד נגד השני היו ניסיונות לטיזינג מתחת לשולחן, בעיקר כדי להוציא מריכוז, אבל אחרי המשחקים. ואגב, זה מקובל לא רק בגילים הצעירים, יש המון מקרים של מין גם באוכלוסייה הבוגרת והמבוגרת יותר".
כאילו, מה שבברידג' נשאר בברידג'?
"כן. תשמע, אתה שחקן ברידג', אתה מייצר איזשהו קשר – זה כמו לעבוד עם מישהי, ויש איזו משיכה והתלהבות וסקס אפיל מהמעמד וההצלחה של הבן אדם, ואם אני רואה שחקנית ברידג' טובה זה מושך אותי, אני נמשך מאוד לאינטליגנציה. הנעורים שלי בעולם הזה של הברידג' היו נורא נעימים. זה כיף שאתה נוסע לתחרויות ומכיר אנשים מסביב לעולם, ויש גם יחסים".
אבל יש יותר גברים מנשים, לא?
"לצערי, בתחרות הפתוחה רוב המשתתפים הם גברים, כי יש הבדל ברמה הברידג'יסטית בין גברים לנשים. אין אישה אחת בעולם שנכנסת לטופ־50 המובילים בעולם, ואין לי הסבר מוכח לזה. ההשערה שלי היא שגברים נורא תחרותיים. נורא. גברים גם לרוב יותר מרוכזים במשחק. נשים, מבחינת הלך המחשבה שלהן, קורה שהן פחות מרוכזות בתחרות, למרות שמבחינת הכמויות, יותר נשים משחקות ברידג'".
פישר יודע. הוא בעסק הזה מאז גיל 11 כמעט במקרה; בבית הספר שבו למד בראשל"צ התקיים שיעור ברידג' שבועי כחלק מתוכנית של משרד החינוך, משם הוא עבר לקניון השכונתי ("ילדה שממש מצאה חן בעיניי הלכה לשם לשיעור") ואז התגלה על ידי המורה המקומי, שהכריז עליו כדבר הגדול הבא. המורה ההוא לא טעה, גם אם פישר – בנם של אמא שהייתה שחקנית כדורסל ואבא שהיה שוער כדורגל מקצועי – לא בדיוק הכיר בזה בזמן אמיתי. הוא בכלל שיחק כדוריד וטיפח לעצמו חלומות על קריירה כספורטאי מקצועי.
"אבל אתה מתחיל את הברידג' כחוג, ופתאום מזמינים אותך במסגרת החוג למשחקי מבחן לקביעת מקום בנבחרת ישראל, ופתאום אתה מתקבל ונוסע עם הנבחרת לייצג את ישראל ואתה רק בן 12 וחצי, ופתאום הקבוצה זוכה באליפות אירופה באנגליה, ואתה השחקן הכי צעיר שאי פעם השתתף במשחקים, ובגיל 16־17 אתה מתחיל להרוויח גם כסף".
אה, כן; בגיל 13 הייתה לו פרשה קטנה שבמסגרתה פישר נתפס כשהוא לוקח לפני משחק פתקית שהייתה על אחת מערימות הקלפים ופירטה אילו קלפים יש בערימה. "הפתק הזה נופל ממש בקלות, ואחד הפתקים האלה נפל, ובטעות – שהיא כנראה הכי מטומטמת שעשיתי בחיים שלי, כי לימים זה מה שיוביל לכל השנאה נגדי ולמחשבה שרמאי נשאר רמאי – לקחתי את הפתק. ובמקום לקרוא לשופט ולהסביר לו שאחד הפתקים נפל, התיישבתי עליו, ויריב שלי ראה את זה ומיד עשה סצנה".
פישר הורחק אז לשנתיים מהמשחק על ידי ההתאגדות הישראלית לברידג', "ומשם נשאר הכתם שאי-אפשר היה להסיר".
אבל הוא הסיר. די בקלות אפילו. בגיל 15, כשחזר לזירה, פישר בא כדי להרוג. הזמן שהפסיד עלה לו: "כשהכירו אותי בברידג' העולמי הייתי ילדון חמוד בן 12, ומאוד טיפחו אותי ודאגו לי והתלהבו ממני, הייתי כמו חיית מחמד שטובה בברידג'. וכשהפסקתי להגיע לתחרויות אחרי שהושעיתי בגיל 13, אנשים שאלו 'איפה החמוד?' וחברים שהיו איתי בקבוצה אמרו להם: אה, הוא רמאי, הוא ככה וככה. וזה הושרש בשנים האלה".
פישר סיים שירות צבאי במסגרתו הוכר כספורטאי (בברידג'. כן), ובגיל 20 כבר שיחק, דיבר ונשם ברידג' כל שעות היממה. בגיל 23 קיבל עם השותף שלו, רון שוורץ – לשעבר מבכירי הטניס שולחן בישראל לנוער – חוזה מקצועני ראשון בארה"ב, בקבוצה של המיליארדר ג'ימי קאיין. הזכיות זרמו כמו שמפניה, ופישר הפך למושך האש הגדול של הענף. הוא נהג לצעוק לאורך המשחקים על שוורץ, שהיה תמיד השחקן החלש יותר מביניהם באופן ניכר, "וישבתי בתחרויות עם משקפי שמש וקפוצ'ון על הראש כדי להתרכז – שזה יותר מתאים לשחקני פוקר או להאקרים – והייתי זז המון במקום ועושה קליקים בידיים".
אה, וכשניצח – והוא כמעט תמיד ניצח – פישר לא היה מאופק בקשר לזה; הוא זינק באוויר, צרח, החליק כיפים, "הייתי מאוד-מאוד יהיר", הוא מודה. "כשזכיתי בתחרות הייתי משתולל מרוב שמחה עם צרחות וצעקות והתרברבויות בלובי המלון מול כל השחקנים האחרים ואנשים היו מסתכלים על זה בצורה של: רגע, אם הוא כל כך טוב, איך זה שהוא מופתע מזה שהוא זכה?"
טענת לא פעם שאתה פשוט מבריק יותר מהשאר.
"אני חושב שהייתי מבריק יותר, אבל צריך לדעת לעשות את זה במינון, ואצלי זה נעשה בצורה באמת מוגזמת וגרם לאנטגוניזם כלפיי. כשאתה זוכה בתחרויות בצורה רציפה, ספונסרים שמממנים שחקנים אחרים יודעים שאין להם סיכוי לזכות כי הישראלים הם פייבוריטים, והם מנמיכים פעילות וזה פוגע כלכלית בשחקנים אחרים ויש המון שחקנים שאיבדו את מקום העבודה שלהם במהלך התקופה שלי".
אז פשוט הצלחת מדי?
"כן, הצלחתי מדי. לא פעם אמרו לי: תפסידו תחרות או שתיים בכוונה, ולא הבנתי מה כל כך רע בזה שאני זוכה כל הזמן. לגיטימי לחלוטין. ומדי פעם חשבתי להפסיד בכוונה, אבל זה לא אני. לא אני".
באותה תקופה שיחקת מול ביל גייטס.
"ניצחתי אותו שלוש פעמים. אתה מנסה לא לקטלג אותו כביל גייטס, אבל זה מישהו שאתה מעריץ, ואתה מבין שאתה רואה מולך את ביל גייטס! חושב! והוא משחק נגדך וגם יודע שזה לא יהיה קל. וממש מסקרן אותי להבין מה הוא חושב. ואני מסתכל עליו ופחות מתרכז במשחק, רק מנסה להבין את הבן אדם. זו חוויה. הוא בן אדם מאוד מיוחד".
דיברת איתו מחוץ למשחק?
"אחרי אחת התחרויות ניגשתי אליו בחוץ ונתתי לו המלצה ברידג'יסטית, וראיתי שהוא מכבד את מה שאמרתי. וזהו".
לא קצת פדיחה?
"כן, יש פדיחה. וגם הייתי ביישן. אבל אתה כאילו אומר – סליחה על הביטוי – פאק איט. יש לך את ההזדמנויות האלה שאין לאף אחד. פתאום אתה יושב באותו שולחן עם אנשים בסדר גודל כזה, וזאת הזדמנות".
אבל מגדל הקלפים של פישר – שבשנים מסוימות נדמה היה בלתי מובס – התחיל להתמוטט ברבע גמר אליפות העולם בשיקגו, כשפישר ושוורץ התמודדו מול הנורווגי בויה בורגלנד, שבעבר דווקא שיחקו איתו באותה קבוצה וגם הפכו לחבריו. בשיקגו הם הפסידו לו בנקודה אחת. בויה כבר סיים לחגוג את ניצחונו, כשקצת אחרי חצות פישר עירער על הזכייה. ועדת הערעורים הוסיפה לו ולשוורץ עוד שתי נקודות, ובכך העניקה להם את הניצחון במשחק וגרמה להם לפרוץ החוצה בשאגות ניצחון "ששמעו בכל רחבי שיקגו", פישר נזכר.
בויה זעם. הוא בחן בקפידה את כל מהלכי המשחק, והגיע למסקנה שפישר ושוורץ רימו. עוד באותו לילה שיכנע את אלוף העולם דאז, בובי לוין, שהשניים מרמים על בסיס קבוע באמצעות תקשורת אסורה שהם מקיימים ביניהם דרך סימנים מוסכמים לאורך המשחק. "הוא רימה את בויה בצורה כל כך בוטה, שזה היה לא ייאמן", מעיד לוין המשוכנע בסרט.
בויה לא התכוון לוותר. הוא יצא לקמפיין נרחב, השיק אתר אינטרנט שהוקדש לרמאויות של הישראלים, שיכנע בשיחות אישיות את כל בכירי הענף והוביל ונדטה בלתי מתפשרת. "הוא נכנס לאובססיה ולקח את זה מאוד קיצוני", פישר זוכר, "וזה הלך לו כי צברתי לא מעט אנשים בתחום שלא אהבו אותי על רקע אישי. למשל הצרפתי תומא בסיס, שהיינו חברים טובים משך שנים, ובאליפות אירופה ב־2009 הוא שיחק בקטגוריה של עד גיל 25 ואני בקטגוריה של עד גיל 20, והוא זכה במדליית זהב ואנחנו בכסף, וכשהוא הגיע לאפטר פארטי עם המדליה, אמרתי לו כהלצה: 'תומא, הסיבה היחידה שאתה עם הזהב היא שאני שיחקתי בקטגוריה השנייה'. והוא אמר לי: 'בוא נראה אותך בשנה הבאה באליפות העולם'. אמרתי לו: 'אין בעיה, אני בא לקחת לך את המדליה'. וזה הפך אישי. ובאליפות העולם באמת הגענו לגמר נגדו ונגד השותף שלו, ופשוט קרענו אותם. וכמובן, עם האופי החרא שלי, הזכרתי לו את זה ואחרי שזכינו אמרתי לו: 'אתה רואה את המדליה? תגיד לה ביי-ביי, כי אתה סיימת את החלק שלך'. ומאותו רגע הוא נכנס בראבק שלנו והתלונן גם הוא שאנחנו רמאים. ובסרט הוא אומר בפירוש שהיום שבו השעו אותנו היה היום הכי מאושר בחיים שלו".
עכשיו לך תוכיח. רוב עולם הברידג' היה משוכנע שפישר ושוורץ מרמים ומתקשרים ביניהם איכשהו במהלך המשחקים, אבל עדיין נדרשה הוכחה. טענו נגדם שהם מבצעים מהלכים משונים ולא מקובלים במשחק, כאלה ש־99 אחוז משחקני הברידג' המקצועיים בעולם לא היו מבצעים בסיטואציה נתונה, אבל פישר טען שמדובר ב"אינטואיציה" ומכחיש גם היום: "לא היה ולא נברא. כשהגעתי לוועדות וניסו להוכיח נגדנו איזה דפוס של שיטת מרמה אמרתי להם: אני לא רוצה שתביאו לי דפוס של כמה משחקים. תביאו לי משחק אחד – אחד! – שיש בו מהלך או קלף פתיחה שאין לו הסבר ברידג'יסטי הגיוני, ואני תולה את הנעליים. אבל אין מהלך כזה. לכל המהלכים שעשינו יש הסבר. ובמאמר מוסגר אני אגיד שבחלק מהמצבים אני באמת מסתכל על ברידג' בצורה שונה מרוב האנשים בתחום, שהם נורא מקובעים וחושבים שיש רק דרך אחת לשחק. וברגע שמישהו משחק בצורה שונה, ייתכן שהתוצאות שלו יהיו קיצוניות לכאן ולכאן, ואנשים לא יקבלו את זה, בטח אם זה מצליח. אז אני יודע שפרצתי דרך בברידג', אבל אין ספק שבלי קשר, יש בי משהו לא אהוב. האישיות שלי, ההקצנה שלי, האש שהייתי מושך, היהירות – המון דברים שהיום אני מתחרט עליהם".
אולי גם העובדה שכתבת לבויה, בשיאה של הפרשה, "תתכונן לפגישה עם השטן".
"זה היה פוסט בפייסבוק. אני בן אדם אימפולסיבי, ואני שמח שהוא לא היה לידי באותו רגע, כי מהעצבים הייתי עושה משהו שהייתי מצטער עליו. אי־אפשר בכלל להבין את העצבים, הדיכאון, האכזבה שעוברת לך בגוף. הרגשתי שהעולם שלי חרב ושאני יוצא למלחמה על החיים שלי".
המלחמה הסתיימה בכישלון, למרות שפישר ושוורץ עברו מיוזמתם פוליגרף שבו העידו שלא רימו במשחקים ויצאו דוברי אמת. הוועדה האירופית, ואז הישראלית כאמור, קבעו שהייתה רמאות – וגם שיטת הסימונים בין פישר לשוורץ אותרה לבסוף לכאורה: השניים נהגו להזיז על השולחן באגביות את לוח המשחק, שמשמש את כל השחקנים, ולהניח אותו בזוויות מסוימות, שלטענת המרשיעים אותתו על קלפים מסוימים.
פישר מוכן, עד היום, להתפלץ לנוכח המחשבה הזו, גם אם הוא "מכבד את המחשבה של שחקני הברידג' שמאמינים שאני רמאי, ויכול להבין איך זה נראה מהצד בסרטונים של המשחקים".
אחת ולתמיד: רימית או לא?
"לא רימינו. אין בכלל ספק. שום דבר".
כלום?
"אין כלום כי לא היה כלום".
אולי לא רימיתם אבל עשיתם דברים שהם בתחום האפור של המשחק?
"לא היה שום תחום אפור או חוסר אתיקה. שום דבר".
אז למה הזזתם את לוח המשחק בצורה מסוימת?
"אני הזזתי את הלוח בגלל שיש לי הפרעת קשב, ואני מוכן להסכים שהפעולה של הזזת הלוח חשודה, אבל הראינו שיש גם לא מעט זוגות אחרים שמזיזים את הלוח. לא הייתה שום כוונה להעביר איזושהי אינפורמציה דרך זה. אני בן אדם מאוד תחרותי, אבל אני כל כך מאמין בעצמי מבחינת היכולות הברידג'יסטיות שלי, שאני לא חושב שאני צריך לרמות, מה גם שהשיטה של הזזת הלוח היא כל כך – סליחה – מטומטמת ולא יעילה, הרי גם במשחקים שבהם לכאורה רימינו הפסדנו נקודות! אז להמציא עם השותף שלך שיטת רמאות לא יעילה? אם הייתי רוצה הייתי מוצא שיטת רמאות טובה, אבל אני לא רוצה כי אני לא צריך את זה".
חמש שנות ההרחקה שנקבעו לו באירופה כבר הסתיימו, אבל פישר עדיין כבול לנוכח ההחלטה הישראלית למנוע ממנו לשחק לצמיתות. "זה גזר דין מוות", הוא מבהיר, "כי זה משליך גם על אירופה. כשאתה מושעה מהפדרציה שלך אתה לא יכול לייצג ולהשתתף בשום תחרות. לא ישחקו נגדי בשום מקום. אתה צריך שותף, קבוצה, ספונסר, ואף אחד לא רוצה לגעת בך. זה עונש לגמרי לא פרופורציונלי, שמראה לי שהרדיפה היא אישית. עשיתי, לא עשיתי, זה לא רלוונטי. גם אם עשיתי, לא יכול להיות שאני מקבל עונש לכל החיים. אין דבר כזה".
אם לא רימית, למה לא תבעת דיבה בבית משפט אזרחי?
"אם אני אלך לבית משפט הם יגידו: אוקיי, הייתה בוועדה התנהלות לא תקינה, אנחנו פוסלים את הוועדה, בוא נקים ועדה חדשה. והם יצטרכו הרי למנות מומחה ברידג' – וכל מי שהם ייקחו בארץ נגוע בדבר. זו ביצה מאוד קטנה ולכולם יש אינטרס. זה שאין פרופורציות, שזה 'לכל החיים', זה רק מראה שזה בכלל לא היה רלוונטי אם הם חושבים שרימיתי או לא, הכל נבע נטו משיקולים פוליטיים וממניעים אישיים".
והנה פישר נכון להיום: דירה שכורה באזור נווה צדק בתל־אביב, חברה מזה חצי שנה, לומד כלכלה וניהול, משמש כמורה לברידג' לקבוצת נשים בסביון, משחק קצת באינטרנט, נגוע.
הסדרה, הוא מקווה, תאפשר אולי להסתכל עליו מחדש ולשקול חנינה כלשהי. "אני חושב שמגיעה לי הזדמנות, בטח אחרי שש שנים שאני לא משחק, לבוא ולהוכיח את עצמי מחדש", הוא חוזר ואומר. "גם אם אתם חושבים שרימיתי, שילמתי את חובי לחברה, ישבתי בבית שש שנים, הבנתי את הטעויות שעשיתי, אני רוצה רק את ההזדמנות לחזור ולהראות שהשתניתי. אבל בישראל, במקום שיגידו 'שילמת את חובך, ריצית את העונש, מגיע לך צ'אנס שני' – או שלישי, אם לוקחים בחשבון את מה שקרה לי בגיל 13 – לא מוכנים לזה. מנדים אותי".
לא פעם הציעו לך פשוט לבוא ולהודות שרימית. זה משהו ששקלת?
"כיום הדרך היחידה שלי לחזור ולשחק ברידג' באירופה היא להודות. אבל בשבילי לבוא ולהודות במשהו שלא עשיתי, בטח בתחום שהוא כל החיים שלי – אני לא מתכוון לעשות את זה".
גם אם זה אומר שתלמד ברידג' בסביון לנצח?
"אם זה מה שצריך לקרות אז כן, העולם דפוק. לא ייתכן שלא נותנים לבן אדם צ'אנס נוסף ומשעים אותו לכל החיים. מעבר לזה שלא עשיתי את זה, בכל זאת כיבדתי את ההחלטה שלהם, ישבתי שש שנים בבית".
יש לך איזה תחביבים אחרים?
"אני משחק טניס וכדורסל".
משהו עם קלפים?
"לא ממש. קטאן. טאקי. שיחקתי קצת פוקר, הייתי טוב בזה – יש כמה אלמנטים דומים, בעיקר סביב ניתוח מצב וסיכונים – אבל זה לא משך אותי כל כך. אני בן אדם די סולידי".
אז מה הלאה?
"אני מנסה עכשיו לפתוח עסק כמורה לברידג' ולפנות לאוכלוסיות של ההיי־טק, של שוק ההון, כי היכולות ששחקן ברידג' צריך הן אותן יכולות. ברידג' יחדד לאנשים כאלה את המחשבה בצורה שתועיל להם לעבודה".
איפה אתה בעוד עשר שנים?
"בעזרת השם, מנכ"ל באיזושהי חברה פיננסית, משחק ברידג' כחצי מקצוען, טס פעמיים־שלוש בשנה לתחרויות הגדולות וזהו".
אני מסתכל לפישר בעיניים, מקשיב לדיבורו המדוד, תמיד מדוד, גם כשהוא נסער. אין דרך לדעת. אתם יכולים להאמין לו או לא, שפת גופו לא תסגיר דבר. פישר הוא דג קר, גם כשהוא חם. גלגול מאוחר של הילד הביישן שהיה או הבשלה בוגרת של מוח חד שתמיד יהיה יותר מדי צעדים לפניכם, או גם וגם. קשה להכריע, ופישר בטח שלא יעזור בהכרעה. האם יש בספר כלשהו אבחנה ספציפית לגביו? "יש לא מעט שחושבים שאני פסיכי", הוא אומר. "מעולם לא אובחנתי ככזה".
מחר, הוא אומר, יש לו פגישה עם המורה המבוגר ההוא לברידג' שגילה אותו בגיל 11 בקניון בראשל"צ. לפחות הוא, אני שואל, מאמין לך? "לא", פישר אומר. "הוא מאמין שנעשו דברים כאלה או אחרים בתחום האפור, ומאמין שאני צריך לבוא ולהתוודות ולהביע חרטה, כי אני צריך להיות בענף".
ואתה שוקל את הצעתו?
"לא. כי לא עשיתי כלום, גם לא בתחום האפור".
תגיד, אתה מזהה בפוליטיקה הישראלית מישהו שיכול להיות שחקן ברידג' טוב?
"קודם כל ביבי. מבחינת המוח, החשיבה – יש לו יכולות. איי־קיו גבוה מאוד, יצירתיות, ואני מאמין שהוא פוליטיקאי טוב עם יחסי אנוש טובים, הוא טוב בלקרוא אנשים, יש לו ראש אנליטי־מתמטי טוב – אלה יכולות טובות לברידג'".
היית משחק נגדו?
"כן. הייתי גם שמח לשחק איתו. אנחנו הזוג האולטימטיבי: על אחד אומרים שהוא רמאי, על השני אומרים שהוא גנב".
מההתאגדות הישראלית לברידג' נמסר בתגובה: "ראשית יש לציין שלוטן לא היה מעורב בתקרית אחת אלא נענש במספר אירועים משמעתיים נוספים. במקרה זה, האיגוד האירופי מצא את לוטן ורון אשמים, ובנוסף להרחקה גזר עליהם החזר הוצאות הליך. למיטב ידיעתנו הוצאות אלו לא שולמו עד היום ועל כן עונש ההרחקה עודנו בתוקף. כמו כן, עוד טרם התפוצצות הפרשה לוטן ורון לא הוזמנו לתחרויות מרכזיות בחו"ל וזוגות נוספים סירבו לשחק עימם וזאת לאור החשדות שהלכו והתגברו כנגדם.
"ההתאגדות הישראלית מינתה ועדה שפסקה כי לוטן ורון לא יוכלו לשחק יחד לצמיתות וכן לא יוכלו לייצג את ישראל, אך יוכלו לבקש לחזור ולשחק בארץ בנפרד לאחר תקופת הרחקה של עשר שנים.
"חשוב מאוד לציין שאין מדובר במקרה הראשון וגם לא במקרה השני, שני השחקנים הורשעו יחד ולחוד במקרים נוספים וקיבלו אינספור הזדמנויות נוספות. הפרשה גרמה נזק בלתי נתפס למוניטין של ההתאגדות ואף למדינת ישראל ולוותה גם בהחזרת תארים ומדליות שבהם זכו הנבחרות בעבר".
