שיגורו של ספוטניק, הלוויין המלאכותי הראשון בהיסטוריה באוקטובר 1957, פתח את עידן החלל, וגם את המירוץ בין המעצמות – ארצות הברית וברית המועצות - לשיגור האדם הראשון לחלל. בניגוד לתוכנית החלל הרוסית, שהייתה צבאית וחשאית, ארצות הברית הקימה סוכנות חלל אזרחית, נאס"א. נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר סבר שטייסי החלל יוכלו להיות אזרחים בעלי השכלה במדעים או בהנדסה, עם רקע במגוון עיסוקים מאתגרים כמו טייסים, נווטים, צוללנים, אנשי צוות של צוללות, צנחנים, מטיסי כדורים פורחים ועוד.
הרעיון היה יפה, אבל מכיוון שנאס"א הייתה במירוץ נגד הסובייטים, והזמן דחק, החליט ראש הסוכנות הראשון, קית גלנן (Glennan), לדחות בנימוס את ההצעה הנשיאותית ולהשתמש בכישוריה של קבוצה מובחרת שכבר עמדה במבחנים קשים: טייסי ניסוי צבאיים. הטייסים האלה אומנו להתמודד בקור רוח עם תקלות ומשברים ולתפקד היטב גם במצבי קיצון מסכני חיים. ולא פחות חשוב - הם כבר עברו הליכי מיון והכשרה ממושכים. כל מה שנשאר הוא לבחור את המתאימים ביותר מביניהם, לעשות להם סינון רפואי נוסף, ואת הנבחרים להכשיר לטיסת חלל.
כבר במסמך שהנשיא אישר נאמר שטייסי החלל יהיו גברים בלבד, והבחירה בטייסי ניסוי מנעה כל אפשרות מעשית לשנות את הגזרה הזו. שני בתי הספר לטייסי ניסוי, של חיל האוויר ושל הצי, קיבלו רק טייסי קרב, ואלה - בהגדרה - יכלו להיות אז רק גברים.
13 צפייה בגלריה
הרופא שרצה לשלוח נשים לחלל. רנדי לאבלייס (מימין) מקבל את עיטור התעופה על תרומתו לבטיחות טייסים במלחמת העולם השנייה
(מקור: חיל האוויר של ארה"ב)
סינון רפואי
בסוף שנות החמישים אף אחד לא ידע עדיין איך תשפיע טיסה לחלל על גוף האדם. לכן גם לא ידעו אילו בדיקות רפואיות צריך לעשות כדי לבחור את האסטרונאוטים. את המשימה הטילה סוכנות החלל הצעירה על כתפיו רנדי לאבלייס, רופא תעופתי ששירת בחיל האוויר של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. לאבלייס חקר השפעות של טיסה בגובה רב, פיתח את מסכת החמצן של טייסים וציוד שאִפשר להם לצנוח מגובה רב. הוא גם בדק אותו על עצמו בצניחה מגובה 13 קילומטר שכמעט עלתה לו בחייו וזיכתה אותו בעיטור גבורה. אחרי המלחמה הוא ניהל מרפאה משפחתית ומכון מחקר באלבוקירקי שבניו מקסיקו, המשיך לעסוק בנושאי תעופה וחלל עם חיל האוויר, ומונה ליועץ של סוכנות החלל הצעירה.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
למה ברקים הם בצורת ברק?
עולם חדש של טורפים זעירים
מחלות ללא גבולות: התפרצות צרעת בברזיל
לאבלייס וצוותו הרכיבו עבור המועמדים מערך מתיש של בדיקות רפואיות שנמשכו שבוע שלם. הן כללו בדיקות מעבדה מקיפות, צילומי רנטגן של כל הגוף, בדיקות ראייה בתנאים מגוונים, בדיקות שיווי משקל, בדיקות מאמץ ועוד. כשג'ון גלן (Glenn), שנבחר להיות אחד משבעה טייסי החלל הראשונים, נשאל במסיבת עיתונאים על הבדיקות הרפואיות, הוא הגדיר זאת כך: "אם אתה יודע כמה פתחים יש בגוף האדם, וכמה עמוק אפשר להגיע בכל אחד מהם, אתה יכול לענות על השאלה איזו בדיקה הכי קשה עבורך".
טייסי הניסוי שעברו את הסינון הרפואי הופנו להערכה פסיכיאטרית ופסיכולוגית, שכללה בין השאר שהות ממושכת בחדר חשוך לגמרי ואטום לקול. השלב הבא היה מבחנים ייעודיים לאסטרונאוטים במעבדות חיל האוויר, והן כללו הדמייה של כוחות ג'י עזים בצנטריפוגה, תפקוד בהדמיה של חוסר כבידה, ויכולת התמצאות ותפקוד בתנאים קשים ובמצבים מורכבים ולא מוכרים.
13 צפייה בגלריה
שבעת המופלאים. הטייסים שנבחרו לתוכנית מרקורי. בשורה העליונה, מימין: גורדון קופר, גאס גריסום ואלן שפרד. למטה מימין: סקוט קרפנטר, ג'ון גלן, דיק סלייטון, וולי שירה
(מקור: נאס"א)
מבין 32 טייסי הניסוי שעמדו בתנאי הסף מבחינת גיל, גובה, משקל, רמת השכלה וניסיון בטיסה, בחרה סוכנות החלל ב-1959 שבעה אסטרונאוטים לתוכנית הראשונה של טיסות חלל מאוישות, תוכנית מרקורי.
מהמספרה לשמיים
אחרי שהושלמה בחירת האסטרונאוטים, לאבלייס היה סקרן מאוד לבחון גם נשים ולראות את התאמתן לטיסות חלל. הוא וכמה מעמיתיו חשבו שנשים יכולות להתאים יותר מגברים לטיסת חלל, בין השאר בגלל שממדי גופן קטנים יותר והן צורכות פחות חמצן. הם ביקשו מחיל האוויר ומנאס"א לבדוק גם נשים, אבל נתקלו בסירוב מוחלט. הדעה הרווחת הייתה שנשים אינן חזקות מספיק פיזית, לא עמידות בתנאים קיצוניים, ודעתן חלשה מכדי לתפקד כנדרש ולקבל החלטות בתנאי לחץ.
לאבלייס, שלא הסכים עם הדעות האלה, המשיך לחפש דרכים לעשות את הבדיקות לנשים גם בלי תמיכה של נאס"א. הישועה באה ממכרה ותיקה שלו, הטייסת האגדית ג'קי קוקרן (Cochran).
קוקרן נולדה ב-1906 למשפחה קשת יום בפלורידה. היא התחתנה בגיל 14 בלבד וילדה בן, אך הוא מת בגיל חמש ונישואיה התפרקו. היא עבדה כספרית, ואחרי כמה שנים עברה לניו יורק, שינתה את שמה הפרטי מבֶּסִי לג'קלין וגם מזלה השתנה. היא נישאה למיליונר פלויד אודלם (Odlum), והקימה בכספו חברת קוסמטיקה מצליחה.
אבל עד מהרה נדבקה קוקרן בחיידק הטיסה והפסיקה להתעניין בקוסמטיקה. היא הוציאה רישיון טיס והייתה אחת הטייסות הבולטות והמצליחות בארצות הברית. היא השתתפה בהצלחה בתחרויות תעופה, שברה שיאים וקטפה פרסים. במהלך מלחמת העולם השנייה היא גייסה עשרות נשים טייסות ליחידת עזר של חיל האוויר, למשימות לא קרביות. הטייסות של ה-WASP (טייסות שירות העזר) הובילו חיילים ומטענים, העבירו מטוסים ממקום למקום, והטיסו מטוסי מטרה באימונים של הטייסים הגברים.
13 צפייה בגלריה
הספרית שהפכה לטייסת ומימנה את בדיקות הכשירות לחלל של הטייסות. ג'קי קוקרן
(מקור: San Diego Air & Space Museum)
קוקרן חלמה לטוס בעצמה לחלל, אף שהייתה כבר בשנות ה-50 לחייה כשלאבלייס פיתח את המיונים הרפואיים לאסטרונאוטים. כששמעה על תוכניתו לבחון נשים לטיסת חלל, הסכימה לממן מכספה את הבדיקות הרפואיות לנשים שיוכלו להיות אסטרונאוטיות.
לאבלייס וקוקרן הרכיבו רשימת דרישות שהייתה מחמירה אפילו יותר מזאת שהוצבה לאסטרונאוטים הגברים. הן חיפשו טייסות בנות פחות מ-35, עם כושר גופני מצוין וניסיון עשיר בטיסה.
המועמדת האידיאלית
ג'רלדין קוב (Cobb) שהעדיפה את השם ג'רי, נולדה באוקלהומה במרץ 1931. אביה היה איש צבא וטייס, וכשהייתה בת 12 לקח אותה לסיבוב במטוס שלו. מאז היא רק רצתה לטוס. בגיל 17 כבר היה לה רישיון טיס פרטי, וביום הולדתה ה-18 קיבלה רישיון טיס מסחרי. בגיל 19 כבר הייתה מדריכת טיסה, וחיפשה עבודה בתחום.
בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה המשק האמריקני הוצף בטייסים שחזרו מהמלחמה, ונשים התקשו למצוא עבודה בתחום. קוב הסכימה לקבל כל תפקיד שקשור בטיסה, כולל טיסות ריסוס או סיורים מוטסים לאורך צינורות נפט. היא הייתה צעירה סגורה ומתבודדת, ואחרי כמה שנים הגיעה לפלורידה, שם מצאה את עבודת חלומותיה בחברה שקנתה מטוסים צבאיים ישנים שנותרו מהמלחמה, ומכרה אותם לחילות אוויר זרים.
התפקיד של קוב היה להביא את המטוסים האלה ליעדם, מפרו ועד הודו, ואז למצוא דרך לחזור לארצות הברית, ולצאת עם מטוס נוסף. העבודה הזו דרשה ממנה מיומנות גבוהה בהטסת עשרות סוגי מטוסים, יכולות ניווט מעולות, כושר תיקון תקלות, התמודדות עם טיסות ארוכות מאוד לבדה, וגם יכולת להיחלץ ממצבים בלתי צפויים – למשל היא מצאה עצמה במעצר באקוודור כשהייתה בדרכה להביא מטוס לחיל האוויר של פרו, בעת עימות צבאי בין שתי המדינות.
במקביל לעבודות האלה השתתפה קוב בתחרויות טיסה, ושברה כמה וכמה שיאי גובה, מרחק ומהירות. היא הייתה אחת הטייסות המפורסמות בארצות הברית, וכשלאבלייס הציע לה להיבחן לטיסה לחלל, היא נענתה בהתלהבות.
בפברואר 1960 הגיעה קוֹבּ למרפאה של לאבלייס, לשבוע מפרך של בדיקות רפואיות, בדיוק כמו אלה של האסטרונאוטים הגברים, כולל בדיקות התפקוד במאמץ. התוצאות שלה היו לא פחות טובות מאלה של הגברים, ואף עלו על רובם. לאבלייס הציג את התוצאות בכינוס מדעי בשבדיה, ומיד עם הפרסום הכתירו עיתונאים את קובּ לאסטרונאוטית האמריקנית הראשונה, ושמחו לצלם אותה עם דגם של חללית מרקורי.
13 צפייה בגלריה
תוצאות טובות יותר מהאסטרונאוטים הגברים. קוֹבּ בתא הטייס ועם דגם של חללית מרקורי
(מקור: National Air and Space Museum, NASA, Public Domain)
עם זאת, לאבלייס ידע כי אין די באישה אחת כדי להמחיש את טענתו שנשים כשירות לפחות כמו גברים לטיסת חלל. הוא הרכיב בעזרת קוב רשימה של טייסות נוספות, והזמין גם אותן לבדיקות. בסך הכול הוא בדק עוד 19 טייסות, ו-12 מהן נמצאו כשירות לטיסת חלל, אחרי שתוצאות המבדקים שלהן היו דומות לאסטרונאוטים הגברים או טובות יותר.
עם הנתונים האלה פנה לאבלייס לעמיתיו בחיל האוויר, וניסה לשכנע אותם לאפשר לנשים "שלו" לעבור את בדיקות הטיסה של אסטרונאוטים. בחיל סירבו בתוקף, ואמרו, ללא בסיס אך בנחישות רבה, שנשים לא מתאימות לטיסת חלל. גם בנאס"א אמרו שאין מספיק ידע על הפיזיולוגיה של נשים, ואין טעם לבזבז עכשיו זמן על בדיקתה.
קוב החליטה בינתיים להתקדם בעצמה. היא יצרה קשר עם פסיכיאטר מאוקלהומה, ג'יי שורלי (Shurley), שפיתח כלי הערכה משלו לאסטרונאוטים, ובין השאר החליף את החדר החשוך במכל מים אטום ומבודד, שבו הנבדקים צפים בחשיכה מוחלטת. קוב ניגשה למבחן שלו, ונמצאה מתאימה נפשית לטיסת חלל. במבחן הציפה, כל תוצאה מעל שש שעות הייתה מצוינת. בסופו של דבר צוות המרפאה הפסיק את הבדיקה שלה אחרי יותר מתשע שעות, אף שהיא יכלה להמשיך ולא הראתה שום סימני מתח או מצוקה.
מ-13 הנשים שעברו את הבדיקות של לאבלייס, רק עוד שתיים מצאו את הזמן והמשאבים לטוס לאוקלהומה לבדיקה הפסיכיאטרית. שתיהן, וולי פאנק (Funk) וריאה הרל (Hurrle) עברו בהצטיינות, והחזיקו מעמד יותר מעשר שעות במכל הבידוד.
ואז הגיעה ג'קי
בסופו של דבר מצא לאבלייס דרך לעקוף את הסירוב של חיל האוויר, והגיע להסכם עם מעבדת הרפואה התעופתית של הצי האמריקני. הצי הסכים לעשות את מיוני האסטרונאוטים לג'רי קוֹבּ, והתחייב שאם היא תעמוד בהם יבדקו גם את הנשים האחרות.
באפריל 1961 הדהימו הרוסים את האמריקנים, ושיגרו אדם ראשון לחלל. הטיסה של יורי גגרין הנחיתה מכה קשה על נאס"א ועל הגאווה האמריקאית. בצל האירוע הזה הגיעה קוב למעבדות התעופה של הצי לעשרה ימים של בדיקות מפרכות. המבחנים כללו בין השאר תפקוד בחוסר כבידה, התמצאות וטיסה עם פגיעה בשיווי משקל, עמידה בג'י גבוה, היחלצות ממטוס שטבע במים, ועוד. בסיום המבחנים התברר שקוב עמדה בהם בהצלחה רבה. הציונים שלה היו בשני האחוזים העליונים של האסטרונאוטים הגברים.
לאור ההצלחה, היה הצי אמור לבחון את 12 הנשים האחרות של לאבלייס. התאריך נקבע, והנשים עשו מאמצים אדירים לפנות לעצמן עוד שבוע וחצי, מצאו סידורים למשפחה ולעבודה, ושתיים מהן אפילו התפטרו מעבודתן כדי לגשת לבחינות.
13 צפייה בגלריה
הצטיינה גם במבחני האסטרונאוטים. ג'רי קוֹבּ במתקן הבוחן את יכולת הטייסים להתמודד עם סחרור בשלושה צירים
(מקור: נאס"א)
כאן התערבה ג'קי קוקרן, שמימנה בשעתה את הבדיקות הרפואיות לנשים המועמדות לטוס לחלל. קוקרן הרגישה שקוֹבּ, המנהיגה הטבעית של הקבוצה, מאפילה עליה, ושהיא לא זוכה להילה התקשורתית הראויה לה. קוקרן דיווחה לקצין בכיר בצי שתוכנית הבדיקות לא נעשית על דעתה של נאס"א. הקצין ביקש הבהרות מסוכנות החלל, וכשנאמר לו שאין תוכנית לשלב בקרוב נשים בטיסות חלל, ביטל את הבדיקות המתוכננות ל-12 הנשים.
קוב וחברותיה עשו כל שביכולתן כדי לשנות את ההחלטה של נאס"א. לאחר שראש הסוכנות, ג'יימס וב, סירב לשקול שיגור נשים לחלל, הן הצליחו ליזום פגישה עם סגן נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון, אך הוא סירב להתערב בסדרי העבודה של סוכנות החלל. הן אפילו הצליחו להביא להקמת ועדת משנה מיוחדת בבית הנבחרים לשמיעת הטענות על אפליית נשים בנאס"א, אבל אז הגיעה ג'קי קוקרן, שלא הוזמנה, ואמרה שאין באמת צורך בנשים אסטרונאוטיות, וששילוב נשים כעת בנאס"א רק יעכב את תוכנית החלל של הגברים. בעקבות דבריה אלה, בצד עדותו של האסטרונאוט ג'ון גלן, שהצדיק את האפליה באמרו שזה פשוט הסדר החברתי, סיימה הוועדה את דיוניה וקבעה שאין בעיה בהליכי קבלת האסטרונאוטים לנאס"א. נשים אמריקניות לא יטוסו לחלל בינתיים.
נערת פוסטר קומוניסטית
בינתיים, בעוד תוכנית מרקורי, מתקדמת בעצלתיים, תוכנית ווסטוק של הסובייטים דהרה קדימה. אחרי ההצלחה הגדולה של גגרין במשימת ווסטוק 1, השלים גרמן טיטוב שהות של יממה שלמה בחלל במשימת ווסטוק 2. במשימת ווסטוק 3 שוב הפתיעו הרוסים את העולם, כששיגרו במקביל גם את החללית הבאה, ובפעם הראשונה היו שתי חלליות מאוישות במסלול סביב כדור הארץ. ביוני 1963 שיגרו הרוסים שוב שתי חלליות בהפרש של יומיים זו מזו. בחללית השנייה, ווסטוק 6, טסה האישה הראשונה בחלל.
ולנטינה טרשקובה נולדה ב-1937 בכפר קטן, כמה מאות קילומטרים ממוסקבה. אמה הייתה פועלת במפעל טקסטיל ואביה נהג טרקטור. האב ולדימיר גם שירת כמפקד טנק בצבא האדום, ונפל בקרב במלחמת העולם השנייה, כשהיא הייתה בת שנתיים.
כבר בנעוריה היא יצאה לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה: היא עבדה במפעל לצמיגים, והשלימה את השכלתה התיכונית בלימודי ערב. לאחר מכן עברה למפעל הטקסטיל שבו עבדו אמה ואחותה הבכורה. בשעות הפנאי היא הרחיבה את השכלתה בקורסים בהתכתבות, בשאיפה להיות מהנדסת. במקביל הייתה פעילה בתנועת הנוער הקומוניסטית וניהלה את פעילויותיה במפעל. בתוך כך טרשקובה מצאה זמן גם לתחביב יוצא דופן: צניחה חופשית. היא הצטרפה למועדון צניחה מקומי ועד מהרה צברה כמאה צניחות.
בעקבות טיסות החלל המוצלחות של גגרין וטיטוב, טרשקובה – כמו לא מעט צעירים וצעירות מרחבי ברית המועצות – שלחה מכתב להנהגה במוסקבה והציעה את שירותיה כקוסמונאוטית.
בלי ידיעתה, הרוסים כבר התחילו לתכנן שיגור של אישה לחלל. הדיווחים בתקשורת על הבדיקות שלאבלייס עושה למועמדות לטיסת חלל עוררו בהם את הרושם שיריביהם האמריקנים מתכוונים לשגר אישה והחליטו להקדים אותם גם בזה. איש בהנהגה הסובייטית לא חשב לרגע לשתף נשים באופן שוויוני בתוכנית החלל שלהם, כמו בחזון של לאבלייס. מבחינתם זאת הייתה הזדמנות לתעמולה פוליטית, שתציג לעולם את החזון השוויוני של ברית המועצות, שבה כל אחד יכול לטוס לחלל, אפילו אם הוא רק אישה ממעמד הפועלים.
בחלליות ווסטוק הרוסים לא סמכו לגמרי על המצנחים, לכן לקראת הנחיתה הופעל כיסא מפלט שהעיף את הקוסמונאוט מהחללית והוא צנח בנפרד ממנה, ליתר ביטחון. מכיוון שלחללית הייתה מערכת הטסה אוטומטית, הם לא חיפשו דווקא טייסות מנוסות, אלא היה להם חשוב יותר למצוא נשים עם ניסיון עשיר בצניחה.
טרשקובה נבחרה עם עוד חמש נשים צעירות, מבין יותר מ-400 מועמדות, לתוכנית ההכשרה של הקוסמונאוטיות הראשונות. במרץ 1962 גויסו הנשים לשירות צבאי, ועברו הכשרה דומה לזו של עמיתיהן הקוסמונאוטים הגברים. תוכנית האימונים הייתה דומה למדי למבחנים האמריקניים: התמודדות עם טמפרטורות קיצוניות, בידוד ממושך בחדר חשוך ואטום, תפקוד בחוסר כבידה במטוס צולל, אימוני צניחה ביבשה ובים, ואימוני טיסה. חמש מתוך שש הנשים סיימו בהצלחה את ההכשרה.
13 צפייה בגלריה
בלי כוונה לתת לנשים הזדמנות שווה בטיסת חלל. טרשקובה (רביעית משמאל) עם הקוסמונאוטיות שלא טסו
(מקור: נאס"א)
התוכנית המקורית הייתה לשגר בהפרש קצר שתי חלליות עם אישה בכל אחת מהן, אבל בסופו של דבר החליטו הרוסים להסתפק באישה אחת. לטרשקובה לא היו ההישגים הטובים ביותר במבחנים, וברבים מהתחומים היא דורגה אחרונה בין החמש. אבל כאן נכנסו לפעולה שיקולים פוליטיים: הרקע שלה התאים מאוד למסר שהסובייטים רצו להעביר: צעירה מבית עני, ממעמד הפועלים, עם מעט השכלה פורמלית והרבה רצון ללמוד, קומוניסטית נאמנה שאיבדה את אביה במלחמה.
שיקול נוסף היה היכולת של המועמדת לדבר מול קהל ולהציג לעולם את המסרים הקומוניסטיים. גם כאן היה לה יתרון גדול, והיא גברה על מועמדות שהתאימו כנראה יותר ממנה לטיסת חלל. כך נבחרה טרשקובה להיות האישה הראשונה בחלל. לקוסמונאוטית הגיבוי נבחרה אירינה סולוביובה (Solovyova).
קשיים בחלל
ב-14 ביוני 1963 שוגרה חללית ווסטוק 5, ויומיים לאחר מכן, ב-16 ביוני, שוגרה טרשקובה בווסטוק 6, והייתה לאישה הראשונה בחלל. לכבוד הטיסה קידם אותה צבא ברית המועצות מדרגת טוראית לסגן, ובמהלך טיסתה גם לסרן.
טרשקובה הרגישה לא טוב בחלל - היא סבלה מכאבים, וכשניסתה לאכול - הקיאה. לדבריה הסיבה לא הייתה מצבה הגופני אלא הטעם של האוכל. אם לא די בזה, הצוות שארז לה את הציוד שכח לצרף מברשת שיניים, כך שמצבה לא היה נעים במיוחד. למרות חוסר הנוחות היא ביצעה לא מעט מטלות, מצילומים של כדור הארץ מהחלל ועד שיחה בקשר עם מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב. כשנדרשה לנסות הטסה ידנית של החללית, גילתה תקלה במערכת הכיוון ודיווחה עליה למרכז הבקרה. אלמלא ערנותה, טרשקובה הייתה עלולה למות בחלל, או להתמודד עם נחיתה הרבה יותר מסוכנת. בסופו של דבר היא צנחה כמתוכנן בערבות קזחסטן, אחרי כמעט שלוש יממות בחלל.
על התקלה שסיכנה את חייה טרשקובה התבקשה שלא לדבר, ואכן שמרה את הדבר בסוד. הוא התפרסם רק שנים רבות אחר כך, כשברית המועצות התפרקה.
בעקבות שיגורה לחלל הפכה טרשקובה לכוכבת, וייצגה את ברית המועצות ברחבי העולם. היא נשארה בתוכנית החלל כמדריכה, השלימה את הלימודים האקדמיים, התקדמה בסולם הדרגות הצבא ובהמשך גם נבחרה לדוּמָה – הבית התחתון של הפרלמנט הרוסי. אבל ההצלחה שלה לא הביאה לקידום מעמדן של הנשים בתוכנית החלל. היא לא טסה שוב לחלל, ואף אחת מארבע הקוסמונאוטיות שהוכשרו עימה לא טסה לחלל מעולם.
חמישה חודשים לאחר טיסת החלל שלה נישאה טרשקובה לקוסמונאוט אחר, אנדריאן ניקולאייב, שטס במשימת ווסטוק 3. ביוני 1964, כשנה אחרי שובה מהחלל, נולדה בתם ילנה – האדם הראשון בהיסטוריה ששני הוריו טסו בחלל. התינוקת הבריאה הפריכה את אחד התירוצים של המתנגדים לטיסת נשים לחלל – החשש מפגיעה בפוריותן.
הטייסת לפני הנוסעת
בשנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 התמקדה פעילות המעצמות בחלל במירוץ לירח ובפיתוחן של תחנות חלל. באמצע שנות ה-70 החלו האמריקנים לפתח את מעבורת החלל, שהייתה גדולה בהרבה מהחלליות הקודמות ומסוגלת לשאת שבעה אנשי צוות, לעומת שלושה בלבד בחלליות אפולו או סויוז. בנוסף, את המעבורת הטיסו רק שני טייסים, והיה בה מקום לחמישה אסטרונאוטים שלא היו צריכים להטיס אותה ויכלו להתמקד רק בניסויים ובמחקר.
לקראת הפעלת המעבורות גייסה נאס"א ב-1978 מחזור חדש של אסטרונאוטים, והפעם הוא היה פתוח לא רק לטייסים, לא רק לבעלי צבע עור לבן ולא רק לגברים. מתוך יותר מ-8,000 פונים נבחרו 35 מועמדים – בהם שש נשים: אנה פישר (Fisher), שאנון לוסיד (Lucid), ג'ודית רזניק (Resnik), סאלי רייד (Ride), ריאה סדון (Seddon) וקתרין סאליבן (Sullivan). השלמת המעבורות התעכבה, וטיסות המבחן החלו רק ב-1981. שנה לאחר מכן שובצה אמריקנית ראשונה לטיסת חלל, שנועדה לשיגור ביוני 1983, בדיוק 20 שנה אחרי הטיסה של טרשקובה.
אבל לברית המועצות לא הייתה לה שום כוונה לאפשר לאמריקנים לצבור הישגים בתחום החלל בלי להזכיר לעולם שגם הם שם. בעקבות גיוס הנשים לקבוצת האסטרונאוטים של 1978, גייסו גם הרוסים בחשאי קבוצת קוסמונאוטיות, חמש רופאות וחמש מהנדסות. תשע מהן השלימו את ההכשרה הרשמית אך לא שובצו לטיסת חלל, והמשיכו לעבוד במשרותיהן הרגילות.
עם ההכרזה על שיבוץ אמריקנית ראשונה לטיסת חלל הודיעו הרוסים כי ישגרו אישה נוספת עוד לפני כן, למשימה לתחנת החלל סליוט 7. עקב קוצר הזמן בחרו הרוסים במהנדסת המוכשרת ביותר בתחום הטיסה, נושא שבו לא היו מתחרות לסבטלנה סביצקאיה, מהנדסת אווירונאוטיקה בת 33.
13 צפייה בגלריה
לא הסכימה לקבל את הסינור. סביצקאיה עם עמיתיה למשימת סויוז T7 בהכנות לשיגור
(צילום: סוכנות החלל הרוסית)
סביצקאיה, בתו של קצין בכיר בחיל האוויר הרוסי, גילתה בגיל 16 את הצניחה החופשית ועשתה מאות צניחות, בין השאר מגובה של 13 ו-14 קילומטרים. היא למדה הנדסה במכון התעופה במוסקבה, הוציאה רישיון טיס, ובהמשך הוסמכה למדריכת טיסה ולטייסת ניסוי, ועבדה בחברת המטוסים יקובלב. היא גם הייתה חברה בנבחרת האווירובטיקה של ברית המועצות, וניצחה עימה בתחרויות ברחבי העולם.
באוגוסט 1982 שוגרו סביצקאיה ושני עמיתים גברים למשימת סויוז T7, שמונה ימים בתחנת החלל סליוט 7. לימים היא סיפרה בריאיון שכאשר נכנסה לתחנה, שני הקוסמונאוטים שכבר שהו בה הושיטו לה סינור מטבח ואמרו לה, "לעבודה". עם זאת, די מהר היא הצליחה לבסס איתם יחסי עבודה מקצועיים.
סביצקאיה עשתה ניסויים רבים בחלל. חלק גדול מהם על עצמה, מכיוון שפרט למידע המצומצם שנצבר בטיסה של טרשקובה לא היו שום נתונים רפואיים על הפיזיולוגיה והתפקוד של הגוף הנשי בחלל. הפעם גם הייתה אפשרות להשוות נתונים של גברים ואישה ששהו באותם תנאים ובאותו זמן. היא תפקדה היטב בחלל, לא פחות טוב מעמיתיה הגברים, אבל לא הצטיינה אחרי כן בהתמודדות עם כלי התקשורת ואירועים ציבוריים, והשתדלה להימנע מחשיפה פומבית.
לא בוכה בחלל
כשהאמריקנים נדרשו לבחור מי מבין שש הנשים תטוס ראשונה לחלל, הבחירה נפלה על סאלי רייד. היא הייתה אחת המיומנות ביותר בהפעלת הזרוע הרובוטית של המעבורת, שהיא גם השתתפה בפיתוחה, והצטיינה בעבודת צוות ובתפקידה במרכז הבקרה כאשת קשר עם אסטרונאוטים בחלל. כמו כן, בנאס"א הרגישו שהאופי החזק שלה יאפשר לה להתמודד עם הלחץ התקשורתי. "האם את בוכה כשיש לך תקלות בסימולטור? איזה סוג של איפור תקחי איתך לחלל? איך תתמודדי עם וֶסֶת במהלך משימת חלל? האם את מתכוונת ללדת ילדים?" אלה היו רק חלק מהשאלות שהופנו אליה בראיונות לקראת המשימה.
רייד נולדה ב-1951 בלוס אנג'לס, ומגיל צעיר בלטה כתלמידה טובה במדעים וכספורטאית מצטיינת. אחרי התיכון למדה לתואר ראשון כפול, בפיזיקה ובספרות אנגלית, ובשלב מסוים הפסיקה את הלימודים כדי לפתח קריירה מקצוענית בטניס. לאחר שובה לאוניברסיטה היא המשיכה לתואר שני ואז לדוקטורט באסטרופיזיקה. לקראת סיום הדוקטורט ראתה מודעה של נאס"א, הגישה מועמדות, וכך הגיעה להיות האמריקנית הראשונה בחלל.
רייד השתתפה במשימה השביעית של מעבורת חלל, הסתדרה מצוין עם הצוות והם השלימו יחד את כל מטרות המשימה ונחתו בשלום לאחר שישה ימים בחלל. "אני בטוחה שזה היה הדבר הכיפי ביותר שאי פעם אעשה בחיי", אמרה בשובה לכדור הארץ.
מהר מאוד התברר שהיא עומדת לחזור שוב על הכיף הזה, כששובצה לטיסה נוספת של המעבורת צ'לנג'ר באוקטובר 1984, הפעם עם עוד אישה בצוות - קתרין סאליבן, שנועדה להיות האישה הראשונה בהיסטוריה שתבצע "הליכת חלל" - כלומר תצא מהמעבורת בחליפת חלל לעבודה בחוץ.
רייד הייתה צפויה להיות האישה הראשונה שתטוס לחלל פעמיים, אבל השיבוץ שלה שוב העיר את הרוסים. ביולי 1984 סביצקאיה שוגרה שוב לתחנת סליוט 7, גם הפעם עם שני גברים, למשימה שנמשכה 12 יום. במהלכה היא שהתה 3.5 שעות מחוץ לתחנה, וביצעה בהצלחה רבה עבודות ריתוך מסוכנות. כך הקדימה גם את רייד, כשהפכה לאישה הראשונה שטסה פעמיים לחלל, וגם את סאליבן כשהייתה לאישה הראשונה שמבצעת הליכת חלל. כשרייד וסליבן שוגרו באוקטובר 1984, זו הייתה הטיסה הראשונה עם שתי נשים בחלל.
בשנה הבאה מונתה סביצקאיה למפקדת המשימה הכלל נשית הראשונה. גם זו נועדה להיות טיסה לתחנת החלל סליוט 7, אבל שורת תקלות בתחנה הובילה לדחיית המשימה ולבסוף לביטולה. מתשע הנשים שהוסמכו לקוסמונאוטיות ב-1980, סביצקאיה הייתה בסופו של דבר היחידה שטסה לחלל.
13 צפייה בגלריה
הנשים הראשונות שנספו במשימת חלל. רזניק (מימין) ומק'אוליף עם עמיתיהן לצוות משימת STS-51, שנהרגו באסון המעבורת צ'לנג'ר
(מקור: נאס"א)
בנאס"א חיפשו בשנים ההן בלי הרף פרויקטים שיעוררו עניין ציבורי. אחד מהם היה הרעיון לשגר מורה לחלל, שתעביר משם שיעורים במטרה לעורר את העניין של בני נוער בתוכנית החלל. מתוך יותר מ-10,000 מועמדות ומועמדים נבחרה בסופו של דבר כריסטה מק'אוליף, ששובצה למשימה של מעבורת החלל צ'לנג'ר. אישה נוספת בצוות הייתה ג'ודי רזניק, שכבר טסה לחלל פעם אחת, והייתה האישה היהודייה הראשונה בחלל. אבל מיד לאחר השיגור התפוצצה המעבורת צ'לנג'ר, ורזניק ומק'אוליף נכנסו להיסטוריה מהצד הלא נכון, כשהיו לנשים הראשונות שנספו במשימת חלל, עם חמשת עמיתיהן לצוות.
הטייסת הראשונה
בשנות ה-90 היה לנשים לכאורה מעמד שווה בנאס"א. אסטרונאוטיות השתתפו בכל משימה של מעבורת החלל, אבל כנוסעות, לא כטייסות. גם זה עמד להשתנות.
איילין קולינס (Collins) נולדה ב-1956 בעיירה קטנה במדינת ניו יורק, ובגיל 22 כבר סיימה תואר שני במתמטיקה ובכלכלה. בשלב הזה היא החליטה לשנות כיוון בחיים, והתגייסה לקורס טיס של חיל האוויר, שנפתח לנשים חמש שנים קודם לכן. לאחר שסיימה הייתה למדריכת טיסה על מטוסי סילון, ובהמשך טייסת ניסוי בחיל האוויר. ב-1990 היא נבחרה לאסטרונאוטית, וב-1995 סוף זכתה לטוס לחלל, ונכנסה להיסטוריה כאישה הראשונה שלא רק טסה במעבורת חלל אלא מטיסה אותה.
המשימה כללה תמרון סביב תחנת החלל הרוסית, מיר, עד מרחק של 11 מטרים בלבד מתחנת החלל, והטייסים ביצעו באופן מושלם את התמרון המורכב. את תשומת הלב הציבורית שעוררה המשימה הראשונה של אישה כטייסת מעבורת החלל, ניצלה קולינס למחווה יפה, כשהזמינה לשיגור את הנשים שעברו יותר משלושים שנה קודם לכן את המבדקים של לאבלייס. שבע מהן הגיעו, וזכו לראותה אותה מגשימה את חלומן הישן.
13 צפייה בגלריה
שבע מהנשים שעברו את המבדקים של לאבלייס על רקע מעבורת החלל של קולינס, 1995. מימין: ברניס סטדמן, מירטל קייגל, שרה רוטלי, ג'רי טרהיל, ג'רי קוב, וולי פאנק וג'ין ג'סן
(מקור: נאס"א)
קולינס טסה שוב לחלל ב-1997, כטייסת של המעבורת אטלנטיס, הפעם עם עגינה בתחנת החלל מיר. אחרי שתי משימות מוצלחות כטייסת הגיע תורה לעבור למושב השמאלי בתא הטייס של המעבורת, וביולי 1999 שוגרה לראשונה מעבורת חלל בפיקודה של אישה. היא עמדה בהצלחה מלאה במשימה מורכבת של הצבת טלסקופ חלל גדול, למרות תקלה בשיגור, ואף זכתה בעיטור על ההישג.
בשנת 2000 ילדה קולינס את בנה, לוק, ולאחר ששבה מחופשת הלידה מונתה לפקד על משימה נוספת של מעבורת החלל. אך המשימה נדחתה כמה פעמים בגלל תקלות במעבורות. ב-1 בפברואר 2003 התרסקה מעבורת החלל קולומביה בדרכה חזרה לכדור הארץ, אסון שבו נהרגו כל שבעת אנשי הצוות, כולל האסטרונאוט הישראלי הראשון אילן רמון. טיסות המעבורת הוקפאו ליותר משנתיים. ועל קולינס הוטל לפקד על המשימה הראשונה והקשה אחרי האסון. גם הפעם היא עשתה זאת בהצלחה רבה, וגם הייתה האדם הראשון שהטיס מעבורת חלל בסיבוב של 360 מעלות סביב תחנת החלל, כדי לאפשר לצוות התחנה לצלם את גחון המעבורת ולבחון אם לא נגרם בשיגור נזק לאריחי הבידוד.
13 צפייה בגלריה
התמודדה בהצלחה עם משימות מורכבות. קולינס במושב מפקדת המעבורת במשימתה הראשונה כמפקדת, 1999
(מקור: נאס"א)
למרות השוויון לכאורה, רק עוד שתי נשים חוץ מקולינס הטיסו מעבורות: סוזן קילריין (Kilrain), שטסה רק שתי משימות, ופמלה מלרוי (Melroy) - האישה היחידה חוץ מקולינס שפיקדה על מעבורת, וכיום סגנית ראש נאס"א.
לא עוצרות בתחנה
אחת המשימות החשובות של המעבורות הייתה להרכיב את תחנת החלל הבינלאומית. התחנה מאוישת ברציפות משנת 2000, והצוותים שוהים בה בדרך כלל חצי שנה. האישה הראשונה בתחנה הייתה סוזן הלמס (Helms), מהנדסת בחיל האוויר האמריקאי שטסה ארבע פעמים במעבורות חלל ומשימתה החמישית הייתה בצוות השני שאייש את התחנה, בשנת 2001.
האישה הבאה הגיעה לתחנה שנה לאחר מכן. פגי ויטסון (Whitson) נולדה למשפחת חקלאים באיווה ב-1960. כשהייתה בת תשע, וראתה את בני האדם הראשונים צועדים על הירח, החליטה שגם היא תהיה אסטרונאוטית. היא למדה ביולוגיה וכימיה באוניברסיטה, המשיכה לדוקטורט בביוכימיה, ואז הגיעה לנאס"א כמדענית, והייתה יועצת ומפקחת על ניסויים שמדענים ביקשו לשלוח לחלל. רק אחרי שבע שנות עבודה כמדענית בנאס"א, ב-1996, היא נבחרה לאסטרונאוטית, ואז המתינה עוד שש שנים לטוס סוף סוף לחלל. ביוני 2002 היא טסה במעבורת להיות חלק מהצוות החמישי בתחנה.
13 צפייה בגלריה
אחוות נשים. המפקדת הראשונה של תחנת החלל, פגי ויטסון, מקבלת את פני המפקדת השנייה של מעבורת החלל, פאם מלרוי, 2007
(מקור: נאס"א)
באוקטובר 2007 שבה ויטסון לתחנה, הפעם כמפקדת הצוות ה-16 שלה – והייתה לאישה הראשונה שפיקדה על תחנת החלל. לאחר שובה לכדור הארץ מונתה לראש לשכת האסטרונאוטים של נאס"א – המנהלת של כל האסטרונאוטים של הסוכנות. היא הייתה האישה הראשונה בתפקיד, וגם האדם הראשון בתפקיד שלא היה טייס.
בנובמבר 2016 הגיעה בפעם השלישית לתחנת החלל, וכיום היא האישה היחידה שפיקדה עליה פעמיים, מתוך ארבע מפקדות שהיו לתחנה בסך הכול. בגיל 56 היא גם הייתה האישה המבוגרת ביותר שטסה לחלל, וכשסיימה את המשימה בספטמבר 2017, היא הייתה האמריקאי – גבר או אישה – ששהה הכי הרבה בחלל, וגם רשמה עשר הליכות חלל במשך מצטבר של 60 שעות. וזה עוד לא הכול. אחרי פרישתה מנאס"א היא הצטרפה לחברת אקסיום, שבונה את תחנת החלל הפרטית הראשונה על בסיס התחנה הבינלאומית. אם לא יהיו הפתעות לא צפויות, בעוד כמה חודשים היא תחזור לתחנה בחללית דרגון של ספייס אקס, כמפקדת המשימה הפרטית השנייה לתחנת החלל.
אוקטובר 2019. הליכת חלל של שתי אסטרונאוטיות
(צילום: נאס"א)
עד כה טסו לחלל 73 נשים, בסך הכול כ-12 אחוז מכלל האסטרונאוטים. זה הרבה פחות מחלקן באוכלוסייה, אבל הרבה יותר ממה שג'רי קוב וחברותיה חלמו בראשית הדרך. בסוף 2021 בחרה נאס"א את קבוצת האסטרונאוטים ה-23, הכוללת חמישה גברים וחמש נשים, ובסוף 2022 בחרה הסוכנות האירופית קבוצת אסטרונאוטים חדשה ובה תשעה גברים ושמונה נשים. אחרי יותר מ-60 שנות אדם בחלל, ובזכות הרבה נשים שלא ויתרו על חלומן, אפשר לקוות שאנחנו בדרך לשוויון מלא בחלל.
איתי נבו, העורך הראשי של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינכוית של מכון ויצמן למדע
