תופעה מדאיגה בעולם: למדע יש בדרך כלל תדמית סטרילית - אנחנו אוהבים לדמיין את המדענים שלנו שקועים כל כולם בפענוח צפונות הטבע. אם תחפשו "מדען" באחד ממאגרי התמונות הגדולים, סביר להניח שתקבלו בעיקר תמונות של אישה צעירה או גבר צעיר בחלוק לבן, רכונים על מיקרוסקופ או בוחנים בעניין מבחנה מלאה בנוזל שקוף או כחול. הכול נקי, מסודר: האדם הבודד מול הטבע.
התמונה האידילית הזאת יפה, אך לפעמים רחוקה מהמציאות. בפועל, מעבדות מחקר רבות הן סביבות עבודה צפופות, לחוצות, בירוקרטיות והיררכיות. וכמו מערכות היררכיות אחרות, הן עלולות לפעמים להיות מאוד לא נעימות - במיוחד עבור מי שנמצאים בתחתית המדרג.
ואכן, לאחרונה הולך ומתרחב הדיון בעולם המדע על סביבת העבודה הרעילה שחווים תלמידי מחקר לתארים מתקדמים במכוני מחקר ובאוניברסיטאות. הנושא עלה בתחילה ברשת החברתית טוויטר, שם תגובות ההזדהות הרבות עם הסיפורים הקשים חשפו שמדובר בפצע פתוח.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
פחות, אבל מזהם
כשהגוף תוקף את הנגיף - וגם את עצמו
כשהאנשים מסתגרים - החיות יוצאות
עד מהרה התפשט הדיון גם לתוך המוסדות האקדמיים עצמם, ובחודש מאי השנה אף הגיע למדור החדשות של Nature - מכתבי העת היוקרתיים והנפוצים ביותר בעולם המדע. מתברר שגם המדע אינו חסין להתנהגויות אנושיות כמו אפליה, גזענות, הטרדה מינית ויחסי עבודה מתעללים. זה לא מפתיע, כשלוקחים בחשבון שאת המחקר המדעי עושים בני אדם.
לחצים בלתי סבירים
תרבות מחקר רעילה היא כל סביבת עבודה לא בריאה בתחום המחקר או האקדמיה. היא מאופיינת במגוון של התנהגויות, נהלים ותפיסות שליליות שעלולות לפגוע ברווחתם של החוקרים ובפוריות המדעית שלהם. חלק מהתפיסות האלה, כמו תחרותיות והישגיות גבוהה, נטועות עמוק בתחום המחקר ונתפסות ככלי מועיל להעלאת מוטיבציה. אולם, יש מקרים שבהם התחרותיות מידרדרת לשיסוי של חוקרים זה בזה, יוצרת יחסי אי-אמון בין חוקרים ובוודאי שאינה תורמת לשיתוף פעולה ולסביבת עבודה נעימה.
חוקרים אינם פועלים לבד. הם תמיד חלק מקהילה מדעית רחבה, שמאורגנת במוסדות בירוקרטיים והיררכיים. בראש הפירמידה עומדים מדענים בכירים ובעלי שם, שעומדים לפעמים בראש מעבדות גדולות ועתירות תקציב. הרחק בתחתית נמצאים תלמידי מחקר לתואר שני ושלישי. במקרים לא מעטים, הסטודנטים תלויים במנחים שלהם בכול: תלות כלכלית, שכן ראש המעבדה משלם את משכורתם ושולט במלגות שיקבלו; תלות מקצועית, שכן התלמידים זקוקים לחונכות ולתמיכה, שלא תמיד ניתנות ברצון או במידה הרצויה; ואפילו עתידם התעסוקתי תלוי במידה רבה בהמלצה שיקבלו מהמנחה ובהשפעתו על קבלתם למשרות נחשקות.
כמו חברות היררכיות אחרות, גם כאן יש כר פורה לניצול לרעה של סמכות מצד בעלי הכוח במעבדה, ואף הטרדה, אפליה או התנהגות בלתי הולמת על בסיס מגדר, מין או נטייה מינית. האופי ההיררכי של המערכת מוביל במקרים רבים לתת-דיווח עקב חשש מהתנכלות או השלכות שליליות. ולפעמים פשוט אין אף אחד שיכול להתערב למען קורבנות של יחס מתעלל במעבדה.
אם לא די בזה, זוהי סביבת עבודה המאופיינת לא פעם בעומס עבודה ולחץ מוגזמים, וציפייה לעבוד שעות ארוכות ולספק תוצאות במהירות. הלחץ עלול להוביל לשחיקה מהירה ובוודאי אינו משפיע לטובה על הנפש. שעות העבודה הארוכות בחלק מהמעבדות מפירות את חוקי העבודה ואת האיזון הרצוי בין הבית לעבודה, עד כדי ציפייה שתלמיד המחקר יפגין זמינות מתמדת ומסירות מוחלטת לעבודה, גם על חשבון החיים האישיים. בטוויטר התלוננו סטודנטים לשעבר שהתייחסו אליהם כאל משאב בר החלפה, מעין "השתמש וזרוק", ואם לא יעבדו כנדרש ימצאו מישהו אחר במקומם.
"הבכיר הלבן… החליט שאני לא אמינה, ממש כך, רק כי חליתי ונאלצתי להאט את הקצב", שיקפה לאחרונה את המצב תלמידת מחקר ממוצא לא אמריקני בציוץ שפרסמה בטוויטר. "דרשו שאפרוש משני הפרויקטים שהייתי שותפה להם בנוסף לפרויקט שלי. ואז ביקשו שאוותר גם עליו. הם אמרו במפורש שמצפים ממנו לעשות מעל ומעבר!"
הזר והשונה
ואכן, סטודנטים לתואר שני או שלישי לומדים על בשרם שאף על פי שהמדע כרעיון מתיימר להיות מערכת שבה כל דבר נשפט אך ורק על פי איכותו, לא כך כל העוסקים בו. סקר שנערך בשנה שעברה בקרב סטודנטים לתארים מתקדמים ברחבי העולם מצא, לדוגמה, כי בני קבוצות מיעוט אתניות מתמודדים עם אפליה גבוהה באופן משמעותי מאשר סטודנטים מקבוצות אחרות.
במאמר ב-Nature נטען בין השאר שהמערכת מעודדת חוקרים לראות בעבודתם ייעוד ושליחות. לצד ההתלהבות והמסירות שהגישה הזאת מעוררת בקרב העוסקים במדע, היא גם מדרבנת חוקרים לאמץ את עבודתם כחלק בלתי נפרד מזהותם. מבחינתם זו לא עבודה או קריירה = זו דרך חיים. כשמתרחשים כשלים וכישלונות שמעוררים בהם את ההבנה, או התחושה, שהם אינם מסוגלים לממש את ייעודם, הם עלולים לחוש מצוקה נפשית לא פרופורציונית לכל שינוי נתיב אחר בקריירה המקצועית של אדם.
במקרה אחד לפחות היו למציאות הזאת תוצאות הרות אסון, כשסטודנט מאוניברסיטת פלורידה התאבד בעקבות התעמרות מצד המנחה שלו לדוקטורט, פרופ' טאו לי (Li). בעקבות חקירה שפתחה האוניברסיטה בנושא, נאלץ לי, פרופסור להנדסת מחשבים, להתפטר. הסטודנט, הוישיאנג צ'ן (Chen), שהגיע לארצות הברית מסין ללימודי דוקטורט, והשאיר אחריו מכתב גדוש בהאשמות כלפי לי. הוא טען כי יש ליקויים מהותיים בעבודתו המחקרית של המנחה שלו, והביע חשש שזה יפגע באופן חסר תקנה באפשרויות התעסוקה העתידית שלו.
היבט נוסף בטרגדיה האישית של צ'ן הוא היותו אזרח סיני הנמצא במדינה זרה ובתרבות לא מוכרת. מחקרים מצאו כי סטודנטים שאינם בני המקום שבו הם לומדים, ואין להם רשת מקומית של קשרים אישיים ותמיכה, נוטים יותר לסבול מניצול כלכלי, אפליה וגזענות.
35 אחוז מהמשיבים בסקר של כתב העת Nature דיווחו כי חוו אפליה או הטרדה על רקע שייכותם לקבוצות מיעוט. מביניהם, 40 אחוז אמרו שחוו התנהגות מטרידה מהמנחה שלהם, ו-39 אחוז נתקלו בהטרדות מאנשי סגל אחרים. 41 אחוז דיווחו על הטרדה או הערות פוגעניות מצד סטודנטים אחרים, ואחרים התלוננו על טיפול לקוי או מזלזל מצד המוסד שבו הם לומדים. מטבע הדברים, התאבדות, כמו במקרה של צ'ן, היא תגובה קיצונית ונדירה מאוד, אך סטודנטים וחוקרים צעירים רבים נאלצים לקטוע את לימודיהם כדי לשים קץ להתעמרות בהם, ורבים סובלים נזק נפשי מתמשך, בדומה לזה שחווים ספורטאים מקצוענים ממאמניהם.
ניתוח של התשובות לסקר מעורר חששות להשפעה שלילית שיש לתופעה הזאת על שלושה תחומים נפרדים – על החוקרים עצמם, על המחקר המדעי ועל החברה כולה. מבחינת האנשים העוסקים במחקר, תרבות מחקר לקויה מעוררת לחץ נפשי וחרדה, מכבידה על מערכות יחסים אישיות ויוצרת תחושות של בידוד ובדידות בעבודה. הלחץ הנפשי הנובע מהשהות בסביבת מחקר רעילה, משפיע לרעה על יכולתם של חוקרים לעבוד באופן מיטבי, ועלול לפגוע בבריאותם הגופנית ובנכונותם להמשיך לעבוד בתחום.
במה שנוגע לשדה המדע כולו, מתעורר חשש מפגיעה באיכות העשייה המדעית עקב בריחת מוחות, עיגול פינות וירידה בתפוקה. משיבים לסקר ציינו כי תרבות העבודה שלהם נמצאת במיטבה כשהיא שיתופית, מכילה, תומכת ויצירתית, כשיש לחוקרים זמן לפעול בהתאם לסדרי העדיפויות המחקריים שלהם, וכשהם חשים ביטחון. עבודה מתמשכת באווירה רעילה פוגמת באיכות תוצרי המחקר, פוגעת במוטיבציה של חוקרים צעירים ומובילה את חלקם לוותר על חלומם ולחפש לעצמם מקצוע אחר. אם נצרף לזה דיווחים על חוסר ביטחון תעסוקתי, שכר נמוך ושעות עבודה ארוכות, קל להבין מדוע רבים לא מוצאים את עתידם במדע.
עבור החברה, ההשלכות של תרבות המחקר הרעילה כוללות פגיעה בחדשנות המדעית והטכנולוגית ואובדן האמון הציבורי בעשייה המדעית. התלות של האקדמיה ומכוני המחקר במימון חיצוני, שמצפה לקבל עדכונים שוטפים שמעידים על התקדמות המחקר, יוצרת לחץ לפרסם מהר וכמה שיותר, ולהתמקד בהישגים קצרי טווח. התמקדות זו עלולה לערער את האיכות והיושרה של המחקרים שנעשים, ובעקיפין לפגוע באמון הציבורי במדע. בנוסף, חוקרים ייטו לבחור בנושאים שבהם קל יותר לקבל מימון ולא לפי צורך מחקרי או תפיסות מרחיקות ראות.
הכוח לשנות
"עלינו לזנוח את האמונה חסרת היסוד על כך שסביבת מחקר רעילה היא המחיר שעלינו לשלם על גאונות מדעית", כתבה בטוויטר הביולוגית המולקולרית ד"ר רבקה בורדיין (Burdine), שהיא כיום בין מובילות הדיון בנושא ברשתות החברתיות. "האם שקלנו את האפשרות שסביבת עבודה חיובית ותומכת תוביל לתוצאות חיוביות יותר? לשם כך, היא טוענת, בכירי החוקרים צריכים לוותר על השאיפה שכולם יעברו את אותה דרך חתחתים שהם עצמם צלחו.
ואכן, נראה כי חלק מהבעיה נובע מתנאי העבודה הירודים במעבדות מחקר רבות, שכוללים שכר נמוך, שעות עבודה ארוכות, היעדר הפרדה בין שעות עבודה ופנאי ועומס משימות גבוה. מאחר שהתנאים האלה נובעים פעמים רבות ממאפיינים שמובנים בעצם העיסוק המדעי, חוקרים בכירים נוטים לטעון כי גם כשהם היו תלמידי מחקר נהגו בהם כפי שהם מתייחסים כיום לכפופים להם, וזה דווקא חישל אותם ועזר להם להגיע להישגיהם.
מדענית המוח ההולנדית אלכסנדרה בדורה, (Badura) מבית החולים האוניברסיטאי של רוטרדם, שוללת לחלוטין את התפיסה הזאת. בחשבון הטוויטר שלה היא כתבה, "אני עדיין שומעת מחוקרים בכירים משפטים כמו 'עבדתי 80 שעות בשבוע וזה עשה לי רק טוב', או 'ישנתי במעבדה ותראו איפה אני היום'. פעם זה היה מכעיס ומתסכל אותי. היום זה רק מעציב אותי". ההטיה בדרך החשיבה הזאת היא כמובן היעדר הצד השני – כל אותם אנשים שלא הצליחו, או לא רצו, לעמוד בתהליך הארוך והמתיש בדרך למעמד בכיר בקהילה המדעית.
למרבה הצער, מנחים מתעללים מוצאים לעיתים קרובות דרכים להעלים את רוב הראיות להתנהגותם הבלתי הולמת. לא פעם הם משקרים ומציגים כלפי חוץ מראית עין של נועם הליכות ואדיבות, כדי לשמר את המוניטין הטוב שלהם בעולם המדעי. כך אף עולה בידם לגייס תקציבי מחקר גדולים בפרופיל גבוה, שמעמידים את מוסדות המחקר בעמדה לא נוחה של תלות כלכלית בחוקרים בעלי מעמד.
שינוי יחסי הכוחות
פתרון אפשרי לבעיה מציע בלוג המוקדש למאבק למען שינוי שיטת הקבלה של חוקרים בכירים ותלמידי מחקר למוסדות אקדמיים. הם מציעים לא להסתפק רק בבחינת מספר הפרסומים המדעיים של חוקרים בכתבי עת נחשבים, או לבדוק אם החוקרים מגיעים ממעבדה של מדען נודע או כלת פרס נובל, כפי שנהוג היום. המבחנים האלה חשובים, אך אליהם מציעים להוסיף גם בחינה של החוסן, הענווה ויכולת ההתמודדות של החוקר עם אתגרים. בנוסף, הכותבים ממליצים לא לקחת כמובן מאליו את הכתוב במכתבי המלצה שליליים, ולבדוק אם לחוקר הבכיר שכתב את המכתב יש היסטוריה של העסקה פוגענית או התנהגות בלתי הולמת במחקר.
פתרונות נוספים שעלו הם הנהגת קורסי הכשרה בחונכות ובניהול לאנשי סגל שמנחים סטודנטים ומתן כלים עבורם לזיהוי וסיוע במצבים של לחץ נפשי. שינוי באופן חלוקת המלגות הקיים יוכל להגדיל את התמיכה הכספית לאוכלוסיות שסובלות יותר מהתעמרות, כמו מיעוטים אתניים או מגדריים, וכן לחוקרים צעירים.
רעיון נוסף הוא לשקלל בעת קבלת החלטות על קידום אקדמי גם את ציוני החוקרים בסקרי הוראה ואת חוות הדעת של הכפופים להם, ולא להתייחס רק לכמות הפרסומים. ולבסוף הם מתייחסים לאופן הדיווח על התנהגות פוגענית, ומציעים לחפש דרכים שיאפשרו לסטודנטים לדווח על יחס בלתי הולם כלפיהם בלי לחשוש שהממונים עליהם יתנקמו בהם על כך.
הרעיון האחרון נוגע בנקודה כואבת שהעלו סטודנטים: ההשפעה של התנהגות פוגענית על הפוגע. סטודנטים טוענים שמאחר שמנחים ואנשי סגל אינם משלמים כל מחיר על התנהגותם הפוגענית, אין מה שיניע אותם לשנות את דרכם. במקרה הזה הרשתות החברתיות יכולות לסייע. בשרשורי הטוויטר בנושא הופיעו בין השאר "רשימות שחורות" של מנחים ואנשי סגל שסטודנטים לשעבר שלהם ממליצים להתרחק מהם. אומנם פרסום כזה לא ישפיע באופן ישיר על מעמדם או על התנהגותם, אבל לפחות הוא יציל את עתידם של סטודנטים שיימנעו מלכתחילה מלבחור בהם כמנחים.
אור פלג, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
