באוגוסט האחרון הגיעה משאית עם מנוף לביתו של גיא גרובר מרחובות. המנופאים אספו פריט יוצא דופן: סרקופג - ארון קבורה גדול ומרשים מהתקופה הרומית, מהמאה השנייה או השלישית לספירה. זמן קצר קודם לכן דיווח גרובר ליחידה למניעת שוד ברשות העתיקות על הימצאות הפריט. התברר כי הארון נמכר בשנות ה-80 לאחד מעשירי ישראל והיה בביתו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הארון הגיע אל גרובר לאחר שהאספן נפטר, והוא דאג ליצור קשר עם רשות העתיקות ולהחזיר אותו לאוצרות המדינה. גרובר קיבל תעודת הוקרה על אזרחות טובה מטעם אלי אסקוזידו, מנהל רשות העתיקות. ביחידה למניעת שוד ציינו לשבח את גרובר, שהשיב את הארון העתיק לידי המדינה. ברשות משערים כי ארון הקבורה נחפר ונגנב בעבר מאתר עתיקות שמיקומו לא ידוע. כעת מתכוונים הארכיאולוגים למצות את המידע הארכיאולוגי שניתן לקבל מהסרקופג עצמו - פיסה של היסטוריה עתיקה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
זו דרכו של סרקופג אחד, אבל הוא ממש לא היחיד. בערים רבות בישראל, בתוך בתים, מאופסנים עמוק בארונות, בעליות-גג ובמחסנים או מוצגים לראווה בסלון או בגינה, ישנם פריטים ארכיאולוגיים יקרי ערך. לא מדובר רק בערך כלכלי, שכן ערכו של האוצר הגנוז הוא את הסיפור של כולנו, של מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. הפריטים האלה הם חלק משרשרת שמאפשרת לספר את סיפור ההיסטוריה האנושית, וחסרונם יוצר פער בסיפור הזה במקרה הטוב, וטעות בהבנה שלנו אותו במקרה הרע.
שטחה של מדינת ישראל הוא חוליה חשובה בשרשרת הזאת. רק בתוך הקו הירוק קיימים עשרות אלפי אתרים ארכיאולוגיים. לשם הפרופורציה, העיר ירושלים כולה נחשבת רק לאתר אחד מהם. לכן, לפי ההערכות, גם האוצרות שנמצאים בידיים פרטיות של אזרחים ישראלים הם רבים מספור.
זה מתחיל ממטבע קטנטן אך נדיר שנמצא בתוך אוסף מטבעות בשקית סופר, ויכול להגיע עד לסרקופג - כמו במקרה של עופר - או לעמודים מעוטרים מבתי מרזח עתיקים שמקשטים חצר וילה רחבת ידיים בקיסריה. כיצד הגיעו הפריטים האלה לידיים פרטיות, מדוע הם מוחזקים שם ומה עולה בגורלם, בסופו של דבר? זהו הסיפור של העתיקות הנעלמות.
אמיר גנור לא בחר את המקצוע שלו בהשראת דמותו הקולנועית המיתולוגית של אינדיאנה ג'ונס. הוא התאהב בתחום העתיקות כבר בגיל 14, ומאז 1998 הוא נאבק בשודדים. גנור הוא ראש היחידה למניעת שוד עתיקות כבר יותר משני עשורים, ולדבריו יש לו הרבה עבודה. "שוד עתיקות זאת תופעה שקורית כמעט מדי לילה", הוא אומר. "מתחילת מגפת הקורונה זה רק התגבר, כי אנשים מחפשים עוד מקורות פרנסה. בשנה שעברה תפסנו 63 חוליות שודדים. כל חוליה מונה בין שניים ל-12 איש".
למה אין שמירה על האתרים?
"רוב אתרי החפירות נמצאים בשטחים פתוחים, מצפון ועד דרום, ללא שומרים, בלי גדר, כשכל אחד יכול לגשת אליהם. אי אפשר לשים בייביסיטר על כל אתר, כמו שאי אפשר לשים שוטר בכל פינת רחוב. אי אפשר לגדר. אנחנו לא בעלי הבית של הקרקע. גם אם מגדרים - באים בדואים וגונבים את הגדר".
כדי להילחם בתופעה, וגם בסחר בלתי חוקי בעתיקות, רשות העתיקות מפעילה את היחידה למניעת שוד בראשותו של גנור. היחידה מתפקדת כמעין משטרה בפני עצמה, עם סמכויות כמו מעצר, חיפוש, חקירה וכן הגשת כתבי אישום בעבירות שהעונש עליהן הוא עד חמש שנות מאסר. כל אנשי היחידה הם קציני צבא או משטרה לשעבר. לצורך עבודתם הם נעזרים בסייענים, מפעילים מקורות מודיעין ומבצעים תצפיות, מעקבים, מארבים ופיקוח טכנולוגי. אקשן לא חסר.
הנה דוגמה: אגדה על הימצאות זהב טורקי מהתקופה העות'מאנית, שקבור באתרים עתיקים באזור הדרום, מסעירה את דמיונם של תושבים בנגב שמגיעים לשם כדי לחפור. לעיתים מתלווים אליהם שיח'ים, שמפעילים לחשים לגירוש השדים ששומרים על הזהב. מטמון הם לא מוצאים, אבל בדרך האתרים שמכילים עתיקות נפגעים.
בעקבות מידע מודיעיני שהגיע ליחידה למניעת שוד עתיקות באוקטובר האחרון ערכו פקחיה תצפית באזור באר כלך. מדובר באתר עתיקות שבו קיימים שרידי באר ובורות מים עתיקים, מערות קולומבריום, קברים קדומים ומחצבה לאבני בנייה. על פי עדויות ארכיאולוגיות, החיים באתר התקיימו לאורך תקופות רבות - החל בתקופת הברונזה ועד לתקופה העות'מאנית.
אנשי היחידה זיהו שמונה שודדי עתיקות - שישה שחפרו בבאר הקדומה ושני תצפיתנים. הם התקרבו אל הבאר, הפתיעו את חברי החוליה ותפסו אותם מתחת לאדמה. חלק מהחשודים נלכדו כאשר יצאו ממחילה עמוקה שהייתה בקרקעית הבור. בחקירה אמרו החשודים, תושבי תל שבע ויישובים נוספים בפזורה הבדואית, כי הגיעו למקום במטרה לטייל, נכנסו לבור ובחרו לבלות בתוכו.
"אנחנו מחלקים את האתרים לשלוש דרגות סיכון, לפי ניסיון מצטבר ומידע על מה שהשודדים אוהבים לגנוב בכל תקופה", מסביר גנור. "על האתרים החמים אנחנו מפקחים בכמה שיטות. יש לנו את השיטות הקונבנציונליות כמו פיקוח שוטף, תצפיות, מארבים ושימוש באמצעים טכנולוגיים, שלא אפרט כאן כדי לא לחשוף אותם. אומר רק שכשחוליה מגיעה לאתר עתיקות כזה, אנחנו יודעים שהיא שם. אנחנו מפעילים גם סוכנים שמדווחים לנו מהשטח. חלק לא קטן מהמידע מגיע מאזרחים עם מודעות שרואים דברים חשודים ומדווחים - וגם מה'גזלן' שיושב בכניסה לאתר, ורואה מי נכנס ומי יוצא".
מיהם בדרך כלל חברי החוליות האלה?
"עד 2006, מרבית השודדים היו פלסטינים מהשטחים. מאז שהוקמה גדר ההפרדה יש ירידה בנתון הזה. רוב השודדים כיום הם אזרחי ישראל. יש לנו מבדואים בדרום, דרך יהודים במרכז ועד לערביי ישראל ולדרוזים בגליל. יש לנו מכל וכול".
כמה כסף הסחר הבלתי חוקי הזה מגלגל?
"בשנת 2015, כשארגון דאעש ביצע שוד והרס של אתרי עתיקות, האינטרפול פרסם נתוני פשיעה - והסתבר ששוד עתיקות בלתי חוקי הגיע למקום השלישי מבחינת היקף כלכלי. זה נתון בלתי נתפס".
לאילו מחירים יכולים להגיע פריטים ארכיאולוגיים?
"מטבע נדיר אחד מימי מרד בר כוכבא או המרד הגדול של היהודים ברומאים יכול להגיע ל-400-300 אלף דולר, אבל זה לא הפריט הכי יקר שיש. פיסה קטנה של מגילה גנוזה יכולה להגיע ל-2 מיליון דולר. בשוק העתיקות יש את מה שאני מכנה 'העגבניות והמלפפונים' ויש את 'הגודיז'. הביקוש של 'הירקות' הוא בדרך כלל בתיירות. יש תיירים שטיילו בארץ, ולפני שיעזבו מבקשים לקחת איתם נר שמן מתקופת ישו או מטבע עם סמל נוצרי קדוש. רוב הסחר הזה מתבצע באינטרנט. 'הגודיז' הם מגילה גנוזה או כתובת מונומנטלית או פריט יוצא דופן".
מה לגבי המחיר שאי אפשר למדוד בכסף?
"כשאני מדבר על שוד עתיקות אני לא מדבר על כסף. אני מדבר על ערכים. העתיקות מלמדות אותנו על ההיסטוריה שלנו, על התרבות, על הפוליטיקה ועל הערכים הכי בסיסיים של האדם בארצו. ברגע ששודד עתיקות חופר האתר נהרס, והוא מפריע לשכבות הארכיאולוגיות. לפעמים 10 ס"מ של אדמה יכולים לשקף 500 שנה של הצטברות עדויות היסטוריות. אם ארכיאולוג מוצא מטבע על רצפת בית, הוא יכול להגיד שהבית הזה היה בשימוש בתקופה מסוימת כי יש על המטבע תאריך. אם הוא מוצא אותו מתחת לרצפה, הוא יכול להגיד שהבית נבנה אחרי אותה תקופה. אם שודד מגיע לבית הזה קודם - המידע הזה אובד לנצח".
יש לכם "גביע קדוש"? פריט שאתם מחפשים אחריו הרבה זמן?
"יש דברים שפספסנו והיינו רוצים לקבל בחזרה. יש מטבע נדיר של רבע שקל מהשנה הרביעית למרד הגדול. מטבע קטן בקוטר סנטימטר. הוא נשדד ב-2002 מעמק האלה. לא הצלחנו לסכל את החוליה ולא הצלחנו למנוע את ההברחה שלו לחו"ל. פרסמנו אותו ברשימה אדומה של התרעות על פריטים ארכיאולוגיים שנשדדו וחיכינו שיצוץ. לפריטים מיוחדים כאלה יש באזז. אי אפשר להסתיר אותם לאורך זמן. אחרי 20 שנה נודע לנו שהוא נמצא בארצות הברית ומועמד למכירה פומבית, ונמכר ב-220 אלף דולר. פנינו לרשויות ואחרי הליך משפטי, אנחנו מקווים שבקרוב הוא יחזור לארץ".
מה בעצם עונה להגדרה של עתיקות ארכיאולוגיות ולמי הן שייכות? התשובה לשאלה הראשונה פשוטה. על פי חוק העתיקות, מדובר בכל פריט שנעשה בידי אדם לפני שנת 1700 לספירה. התשובה לשאלה השנייה מעט מורכבת יותר. עד שחוקק חוק העתיקות, בשנת 1978, היה פה מעין מערב פרוע בתחום, והשריף הבלתי מוכרז היה לא אחר מאשר הרמטכ"ל המיתולוגי, משה דיין.
חיבתו העזה של דיין לארכיאולוגיה, לצד התחושה הרווחת אז שהכול מותר, הביאו אותו לבצע חפירות מושקעות באתרים שונים, ויש הטוענים שאף עשה שימוש בכוח אדם ובציוד צה"ליים. ב-1978 נפל דבר: הכנסת קבעה שכל מה שנמצא באדמת המדינה שייך למדינה. ב-2002 הסדיר החוק גם את הסחר בעתיקות. רק מי שיש בידיו רישיון שניתן מרשות העתיקות יכול לסחור בפריטים ארכיאולוגיים. 55 סוחרים מורשים בלבד פועלים כיום בישראל. על פי הערכות, בידיהם כמאה אלף פריטים.
"יש מטבע נדיר של רבע שקל. הוא נשדד ב-2002 מעמק האלה. לא הצלחנו לסכל את החוליה ולא הצלחנו למנוע את ההברחה שלו לחו"ל. פרסמנו אותו ברשימה אדומה של התרעות על פריטים ארכיאולוגיים שנשדדו וחיכינו שיצוץ"
אחד הסוחרים הוותיקים והמוכרים בתחום, שביקש להישאר בעילום שם, אומר כי "אין כמעט שוד עתיקות בישראל. אם יש, אלה כמה ילדים שמסתובבים עם גלאי מתכות ולא יותר. סוחרים קונים עתיקות אך ורק מסוחרים אחרים או מאספנים. אנחנו נזהרים כמו מאש לא לרכוש פריט שהמקור שלו לא מורשה, כי אחרת נסתכן באובדן רישיון. כשמגיע אלינו פריט למכירה, אנחנו קודם כל מחויבים לדווח עליו לרשות העתיקות. אני מצלם אותו ושולח. סוחרים מורשים יכולים לקנות רק כשהרשות נותנת אישור. כל מה שמוצע אצלנו למכירה הגיע לפני שנת 1978, כי עד אז זה היה מותר".
אבל גנור מתעקש. "זה כמו נס פך השמן שלא נגמר. באורח פלא, כל סוחרי העתיקות מחזיקים רק במלאי מלפני 1978. אנחנו ב-2022 - איך המלאי שלהם כל הזמן מתחדש? מפריטים שמגיעים ממקורות מפוקפקים, שעוברים הלבנה ונמכרים לאספנים".
איך נוצר הביקוש?
"מי שמייצר את הביקוש הם אספני העתיקות. אחד מהם, לדוגמה, אוסף חותמות מתקופת המקרא, אז כל מי שמצא חותם כזה יפנה לאספן, שישלם לו סכומי עתק. יש גם מוזיאונים ברחבי העולם שרוצים להחליף מדי פעם את התצוגה שלהם. כך בעצם החל שוד העתיקות - מפעילות של מוזיאונים באירופה, כמו הלובר והמוזיאון הבריטי, ששלחו נציגים לשדוד את מצרים ואת מסופוטמיה כדי לאסוף ממצאים לתצוגה".
בשנת 2009 קראה רשות העתיקות לכל מי שמחזיקים ברשותם פריטים עתיקים להירשם כאספנים. המהלך הוביל לכך שכיום רשומים 630 אספני עתיקות ברשות, אבל כאמור, מספרם של אזרחי המדינה שמחזיקים בבתיהם עתיקות הוא ככל הנראה גבוה בהרבה.
יריב אגוזי, מומחה לאמנות ובעל בית מכירות פומביות, רואה הרבה מהעתיקות האלה. "אני מקבל כל יום בין ארבע לשש פניות של אנשים שמבקשים לפנות תכולת בתים של הורים קשישים שנפטרו. באחד מארבעה יש חפצים ארכיאולוגיים. אנשים מצאו, גנבו, קנו מערבים מהשטחים. זה אצלם מתקופת דיין, כשיכולת לקנות מה שבא לך בלי בעיות כל עוד היה לך כסף. ממטבעות זהב ועד סרקופגים. הייתי בווילות בקיסריה שאת הבריכה שלהן מקיפים עמודים רומיים שאין במוזיאון ישראל".
ומה אתה אומר לאלה שפונים אליך?
"אני מסביר שאני לא יכול למכור עבורם את הפריטים כי רשות העתיקות לא מרשה לי. שילכו לשוק השחור, בדרך כלל אצל ערבים במזרח ירושלים, שם לא שואלים שאלות ומשלמים במזומן. זה מה שהם עושים, ואני יודע בוודאות שהדברים האלה מוברחים מהארץ בדרכים יצירתיות. בשנה מוברחים מכאן עשרות פריטים ארכיאולוגיים, חלקם ברמה מוזיאלית. המדינה מפסידה אוצרות שאמורים להיות חלק מהאוצר הלאומי שלנו".
