ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת סיימה אתמול (יום ג') את העבודה על חוק האקלים. אחרי שנים שהוא התגלגל בין ממשלות ובין ועדות, אחרי ויכוחים ותיקונים, הבטחות וכישלונות, החוק בדרכו לעבור לקריאה שנייה ושלישית בכנסת בשבוע הבא. ואם נדמה לכם שזה הזמן לברך על המוגמר, הרי שטעות בידכם. כי מי שקורא את טיוטת החוק מבין שהוא רע ומר ושלמעשה עושים מאיתנו צוחק.
המטרה של חוק אקלים היא ליצור מסגרת חוקית וארגונית עם מדיניות סדורה וברורה לצד יעדים ומנגנונים, שיחייבו את כלל משרדי הממשלה והרשויות המקומיות והלאומיות לפעול לצמצום פליטות גזי חממה (מיטגציה) ולהיערכות למשבר האקלים (אדפטציה). חוק שכזה צריך גם לסמן למשק את הכיוון, ולמשוך אחריו את כלל הגופים הפרטיים לקבוע יעדים להפחתת פליטות וליישמם כדי ליישר קו עם הממשלה.
למה צריך חוק אקלים? אתם שואלים. הרי יש החלטות ממשלות שונות שקובעות יעדים להפחתת פליטות גזי חממה, והחלטות בתחום התייעלות אנרגטית ומעבר לאנרגיות מתחדשות, וגם מעבר לכלכלה דלת פחמן, קידום תחבורה נקייה ודלת פחמן ועוד. יש גם החלטות ממשלה בנוגע להיערכות ישראל להסתגלות לשינויי אקלים.
התשובה לכך פשוטה מאוד. החוק אמור לתכלל ולחבר בין התחומים השונים בצורה רוחבית ובראייה כוללת. ובכלל, רוב ההחלטות הממשלה לא ממומשות. יתרה מכך, חוק אקלים, בשונה מהחלטת ממשלה, מחייב יותר, ואף יאפשר לציבור הרחב לדרוש מהמדינה לקיים את מה שהחליטה במסגרת החוק, כאשר כל אחת ואחד מאיתנו יוכלו לתבוע את הממשלה אם לא תפעל לאורו.
אז מה הבעיה? הבעיה המרכזית היא שלחוק המוצע אין שיניים, וכל המרכיבים החשובים שצריכים להיות בחוק כמעט שלא נמצאים בו. בעניין היעדים להפחתת פליטות, החוק מציב יעד ביניים של 27% עד לשנת 2030 (יחסית לשנת 2015). זהו יעד נמוך מאוד ולא שאפתני, אבל הבעיה הגדולה יותר היא שבמתווה המצוין בחוק כמעט ברור מראש שאפילו את היעד הזה לא נשיג. לא כל שכן את היעד של אפס נטו פליטות בשנת 2050.
לא זו אף זו, הסעיף הבא בחוק, מיד אחרי היעדים, קובע כי הממשלה רשאית לשנות אותם ואת השנים הקבועות בחוק בצו פשוט, "בין השאר בשים לב לנתונים חדשים הנוגעים לעניין, להחלטות שיתקבלו מזמן לזמן בהתאם לאמנת האקלים, או על ידי המדינות אחרות החברות באמנת האקלים בהתאם לאמנה האמורה, ולנסיבות הלאומיות של ישראל". בקיצור בכל מקרה שרוצים, ולמעשה גם היעדים הללו כתובים על הקרח.
החוק גם מורה על גיבוש תוכנית לאומית להפחתת פליטות פחמן, לרבות יעדים מגזריים, אמצעים, פעולות, תקציב ועוד. אך גם מאפשר למשרד האנרגיה ולמשרד האוצר לבדוק את ההשפעות של מרכיבי התוכנית על משק האנרגיה ועל הכלכלה, ולמעשה להתנגד לתוכנית, כפי שעשו עד עכשיו. זאת ועוד, החוק לא קובע שום מנגנון של סנקציות למקרה והממשלה ומשרדיה לא יעמדו ביעדים.
החוק גם מחייב כל משרד ממשלתי, גוף ממשלתי ורשות מקומית להכין תוכנית להיערכות לשינויי האקלים, כשכל אלו ישמשו בסיס להכנת תוכנית לאומית מתאימה. אבל לא ברור בחוק מהיכן יגיע התקציב להכנת התוכניות הללו, ולכן החוק גם קובע ש"רשות מקומית רשאית שלא להכין תכנית היערכות לשינוי אקלים אם לא קיבלה סיוע ממשלתי מתקציב המדינה לשם הכנתה", ואם היא משויכת לאשכול חברתי-כלכלי 1 עד 7 או זכאית למענק איזון. המשמעות היא שדווקא רשויות חלשות ופגיעות יותר, ששינויי האקלים יכולים להכות בתושבים שלהן יותר, למרות שההשפעה שלהן על שינויי האקלים פחותה, יפגעו שוב.
סעיף נוסף בחוק האקלים הוא סעיף של "הערכת סיכון אקלימי", שמשמעו הכנת מסמך שיעריך את ההשפעות של תוכניות אלו ואחרות על פליטות גזי חממה ועל שינויי האקלים. אבל לא רק שהדרישה הזו לא חלה על כל תוכנית, אין בחוק שום אפשרות למנוע תוכנית שיש לה השפעה משמעותית על האקלים. אז מה הואילו חכמים בתקנתם?
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןאפילו מועצת האקלים, שנקבעה בחוק במטרה לייעץ לממשלה ולשרים על תוכנית הפחתת הפליטות ותוכנית ההיערכות לשינויי האקלים, היא למעשה בחזקת החתול ששומר על השמנת. מרבית הנציגים במועצה הם נציגי משרדי ממשלה וגופים ממשלתיים, שלאו דווקא מומחים בנושא אקלים על השפעותיו, ומן הסתם ייצגו אינטרסים צרים של המשרד או של הגוף שממנו באו, ולא אינטרס אקלימי לאומי.
חברי המועצה שאינם ממשרדי הממשלה, כמו נציג האקדמיה, נציג ארגוני הסביבה או נציגי הדור הצעיר נמצאים במיעוט גדול, ואפילו החלוקה בתוך הממשלה אינה שוויונית ונוטה למתכחשי האקלים. כך למשרד האוצר יש שני נציגים בנוסף למנכ"ל המשרד או נציגו, ולמשרד החינוך אפילו לא נציג אחד.
חוק האקלים, שהגישה ועדת הפנים והגנת הסביבה לכנסת, הוא לא יותר מתעלול יח"צני. ממשלת ישראל תוכל לומר לאזרחיה ולהצהיר בעולם שיש לנו חוק ויש בו יעדים, ותו לא. זהו חוק ללא תוכנית וללא תוכן. חוק שעדיף שלא יחוקק כלל. ממשלת ישראל ממשיכה להתעלם מהסיכונים האקלימיים ומהאיומים על המשק, על החברה, על הביטחון ועל החוסן הלאומי, ובטח לא תתפלאו שאף אחד בממשלה לא לוקח אחריות.
פרופ' עדי וולפסון הוא ראש המסלול לתואר שני בהנדסה ירוקה במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספרים "המשבר הגדול – עידן האדם: בין מבט מקרוסקופי למבט מיקרוסקופי" (פרדס, 2023) ו"צריך לקיים – אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
