בעבר היו נתונים הפינגווינים המלכותיים בסכנת הכחדה בשל ניסיונות צייד. כעת, עומד הפינגווין השני בגודלו במשפחת הפינגוויניים בפני איום חמור: שינויי האקלים.
הפינגווינים המלכותיים מבלים את רוב חייהם בים, אך בזמן הרבייה בחודשים אוקטובר-דצמבר, מחצית מאוכלוסיית העולם נוהרת לאיי ארכיפלג קרוזה (Crozet) שבדרום האוקיינוס ההודי, כ-3,000 ק"מ דרום-מזרחית לקייפטאון, בערך באמצע הדרך בין אנטארקטיקה לקצה הדרום-מזרחי של אפריקה, שם מתקיים בית גידול חשוב ביותר לעופות ים וליונקים ימיים.
"המין הזה לא היה רחוק מאוד מהכחדה לאחר שנטבח על ידי ציידי כלבי ים מסוף המאה ה-19 ועד המחצית הראשונה של המאה ה-20. כשמספר כלבי הים נגמר, סימנו הציידים את הפינגווין המלכותי כמטרה, כדי להשתמש בו כחומר בעירה בהמסת שומן גופותיהם של כלבי הים", אמר ל-AFP רובין כריסטופרי, מומחה לפינגווינים מאוניברסיטת טורקו בפינלנד, שהוסיף כי לפרק זמן קצר ניסו הציידים לייצר שמן פינגווינים, אך הוא לא היה באיכות טובה.
אוכלוסיית הפינגווין המלכותי אמנם התאוששה במחצית השנייה של המאה ה-20, אך מספרם של הפינגווינים הללו, שמזכירים חזותית את הפינגווין הקיסרי (שנחשב לגדול הפינגווינים), ירד לפני כ-20 שנים. "אחרי המכשול הראשון שניצב בדרכו, המין הזה עומד כעת בפני מכשול שני: שינויי אקלים", הסביר כריסטופרי, שהיה המחבר הראשי של מחקר משנת 2018, שמצא כי התחממות כדור הארץ בדרך לחסל 70% מהאוכלוסייה העולמית של הפינגווין המלכותי עד סוף המאה.
הפינגווין המלכותי מתנשא לגובה של קצת פחות ממטר, שוקל בין 11 ל-16 ק"ג ומתהדר בגוף שחור-לבן ובצוואר ומקור כתומים. הם חוזרים לשטח היבשתי רק כדי להתרבות, ומתאפיינים בבררנות רבה לגבי המיקום שבו הם עושים זאת, שכן זה חייב להיות מקום יבש, ללא קרח ים חורפי מסביב לאי ובעל משטח חלק של חול או חלוקי נחל, כמו גם מקורות מזון נגישים ושופעים. המשמעות היא שנקודות הרבייה צריכות להיות קרובות לרכס האנטארקטי, שם מים קרים מהדרום מתכנסים באמצעות זרימות צפוניות חמות יותר, כדי ליצור אזור שופע דגים, דיונונים ומזון ימי אחר.
בחודש ינואר אזור זה נמצא בדרך כלל 350 ק"מ דרומית לארכיפלג קרוזה, אבל במהלך שנים חמות הוא יכול להיות במרחק של עד 750 ק"מ - רחוק מכדי שהפינגווינים יאספו מזון ויחזרו במהירות להאכיל את האפרוחים הרעבים. "הצלחה הרבייה קשורה ישירות למרחק מהרכס האנטארקטי", אמר כריסטופרי, שלא הסתיר את חששו בשל העובדה ששינויי האקלים המונעים על ידי האדם מחממים את העולם, עד כדי כך שאיי קרוזה עלולים להפוך בקרוב לבלתי ראויים למגורים עבור הפינגווין המלכותי, מה שישאיר לעופות הימיים חסרי המעוף רק קומץ של איים בדרום, שם רבים מהם לא יכולים לקיים מושבות רבייה גדולות. "אנחנו לא מודאגים לגבי המין, שכן האוכלוסייה לא תיעלם ב-50 השנים הבאות", הודה כריסטופרי, אך הבהיר שאורח חייהם עלול להשתבש באופן חמור בשל השינויים הסביבתיים.
הפינגווין המלכותי חי כ-25 שנים, מגיע לבגרות מינית בגיל 3 שנים, אם כי רוב הפרטים מתרבים החל מגיל 6. מתוך יותר ממיליון זוגות שמתרבים ברחבי העולם, כמחציתם עושים זאת בארכיפלג קרוזה. בדרך כלל הם מגיעים לשם בתחילת נובמבר, בוחרים מיקום ומזדווגים עם מי שלו יישמרו אמונים, זאת עקב היותם מונוגמיים. הפינגווינים צריכים להטיל את ביציהם בין אמצע נובמבר לתחילת ינואר וכך הם מבטיחים שלגוזלים תהיה מספיק אנרגיה לשרוד את הצום בחורף.
כמו כן, ההורים חולקים אחריות שווה במהלך תקופת הדגירה שנמשכת כ-50 ימים וכן בחודש הראשון לאחר בקיעת האפרוח, שמקבל עצמאות בגיל 16-14 חודשים. למעשה, מדובר באחד משני מיני הפינגווינים שאינם בונים קנים, אלא דוגרים על הביצים בין רגליהם, כשהנקבה מטילה ביצה אחת בלבד, אותה מחמם הזוג בתורות, כשההורה שלא דואג לחימום הביצה או לגוזל, יוצא לים בחיפוש אחר מזון. האפרוחים מוזנים היטב עד מאי ואז צמים במהלך החורף של חצי הכדור הדרומי, כשהוריהם חוזרים להאכיל אותם מדי פעם עד האביב. "המחזור מתוזמן כדי להקל ככל האפשר על התהליך בו האפרוח מתחיל לגלות עצמאות בכל הנוגע לתזונה, מה שקורה באופן אידיאלי במהלך שיא הקיץ", הסביר כריסטופרי את מה שמתרחש שנה שלמה לאחר הבקיעה, אז הפינגווינים הרעבים נכנסים למים כדי לתפוס את מזונם בפעם הראשונה.
