הבנת הטכנולוגיות הימיות שבהן תרבויות נאוליתיות עשו שימוש הינה הכרחית, שכן הייתה להן השפעה על ההסתגלות לסביבה ימית, כמו למשל בסקנדינביה. חשיפת סירות שלמות מאותה תקופה היא על הגבול הבלתי אפשרית. אך במחקר שפורסם בכתב העת Journal of Maritime Archaeology, התגלו ראיות עקיפות לפיהן נעשה שימוש בסירות עור, שהיו בשימוש נרחב על ידי תרבות של ציידים-לקטים, שהיגרו ממזרח במהלך התקופה הנאוליתית העליונה והתיכונה (3500-2300 לפנה"ס), והתיישבו בסקנדינביה של ימינו.
תרבות ציידים-לקטים זו, שנקראה "תרבות הכלים המחורצים" (Pitted Ware Culture), קיבלה את שמה על בסיס כלי החרס שאנשיה ייצרו. כלי החרס עוטרו באופן ייחודי בחורים וחריצים. תרבות זו הייתה יוצאת דופן בקרב קבוצות ציידים-לקטים מאירופה עם התמחות ימית. בעוד שקבוצות אחרות שילבו בהדרגה מוצרים מהצומח עם התפשטות החקלאות, תרבות הכלים המחורצים המשיכו להתמקד בציד כלבי ים ובדיג, למרות שחקלאות הייתה נהוגה באירופה במשך יותר מ-500 שנים.
4 צפייה בגלריה
הדמיה של סירת העור בה השתמשו בסקנדינביה בתקופה הנאוליתית
(איור: Mikael Fauvelle, Christian Horn, Jacob Alvå, Magnus Artursson )
למעשה, לא רק שאנשי תרבות זו המשיכו לצוד כלבי ים ודגים, אלא גם הפליגו למרחקים ארוכים על פני הים הבלטי ומצרי סקאגרק (Skagerrak) וקטגט (Kattegat). החוקרים, ד"ר מיקאל פאובל מאוניברסיטת לונד בשבדיה ושלושת עמיתיו מאוניברסיטת גטבורג השבדית, הגיעו למסקנה בהתבסס על כלי אבן, שרידי בעלי חיים ובחמר, שמקורם בשבדיה, דנמרק ופינלנד.
כדי להצליח לנהל פעילויות סחר ימיות, לדוג ובכלל לשוט ממקום למקום על פני מרחקים גדולים, על התרבות הנאוליתית מסקנדינביה היה להשתמש בסירות בעלות כשירות ימית גבוהה. אלא שעדויות לסירות שכאלה הן נדירות. ברחבי העולם, תרבויות נאוליתיות רבות השתמשו בסירות קאנו או סירות מבולי עץ (שהיו ברובם חלולים). אלא שגודלן הקטן, באורך של מטרים ספורים בלבד, הפך אותן לבלתי מתאימות לשיט בים הפתוח, שם סביר היה להניח שהן יתהפכו.
על כן, ד"ר פאובל ועמיתיו סברו כי סירות עור הותאמו טוב יותר לתנועה על פני מרחקים ארוכים בים הפתוח, מה שהאיץ לדבריהם את הסחר הימי בתקופת הנאוליתית. יחד עם זאת, השתמרותן של סירות העור נחשבת גרועה אף יותר, כך שצוות המחקר הסתמך על עדויות עקיפות, כולל מסגרות עצם פוטנציאליות של סירות, אמנות סלע, שמן כלבי ים, כלים שונים ושרידי בעלי חיים.
4 צפייה בגלריה
אמנות סלע של סירת עור המובילה שני איילים צפוניים
(צילום: Martin Kristoffer Hykkerud, Verdensarvsenter for Bergkunst - Alta Museum)
4 צפייה בגלריה
מפת האתרים שהכילו עדויות עקיפות לשימוש בסירות עור בתקופה הנאוליתית בסקנדינביה
(איור: Journal of Maritime Archaeology)
הן בגרמניה והן בשבדיה, נמצאו מסגרות סירות מקרני אייל הצפון, שעליהן נתפרו העורות. באופן דומה, תמונות אמנות הסלע בצפון סקנדינביה עשויות להעיד על קיומן של סירות העור. אמנות הסלע הסקנדינבית מתארת שלל פעילויות ימיות, החל מדיג ועד ציד לווייתנים וכלבי ים, כמו גם סירות בעלות דמיון בולט לסירות עור בשם אומיאק (Umiak) ששימשו את האינואיטים החיים בחוג הארקטי, דבר שמצביע על כך שהסירות הנאוליתית הסקנדינביות המתוארות באמנות הסלע, עשויות גם הן מעור.
בנוסף, בעל החיים הנפוצים באזור, נשלט על ידי כלבי ים ודגים, דוגמת דג הבקלה האטלנטית (Gadus morhua). כלבי ים היו מתאספים בדרך כלל על איים קטנים וקרח צף, מה שחייב את בני תרבות הכלים המחורצים להגיע אליהם באמצעות סירות המסוגלות לשוט במים פתוחים. באופן דומה, דג בקלה אטלנטית, שחי בעומקים של 200-150 מטר, חייב את הדייגים להגיע אליו באמצעות אותן סירות עור.
4 צפייה בגלריה
כלי חרס של תרבות הכלים המחורצים, אשר התגלה בחבל אופלנד שבשבדיה
(צילום: Nordisk familjebok)
כלבי הים נתפסו והשתמשו בהם בשפע, אך עצמותיהם שימשו רק לעתים רחוקות לייצור כלים. הם ניצודו במספרים כה גדולים לצורך עיבוד העורות שלהם, לייצור ביגוד, אוהלים וסירות עור, כאשר הכלים שהתגלו בשטח שימשו את המתיישבים להפשטת העור או לתפירה.
ייצור סירות מעור דרש בנוסף גם כמויות גדולות של שמן כלבי ים, שנמצא בשפע באתרי תרבות הכלים המחורצים, כמרכיב חיוני לאיטום סירות העור, מה שהבטיח את עמידותן לשהייה ממושכת במים. שמן כלבי ים היה נפוץ בתקופת הנאוליתית, מה שהומר לאחר מכן בזפת, כחומר שאטם סירות שהוכנו מקורות עץ, בטכניקה שתחילה נקשרת למצרים, אך לדבריו של ד"ר פאובל מגיעה במקור מבריטניה.
