על מה אתם חושבים כשאתם חושבים על נשיקות?
אולי אתם חושבים על נשיקה לוהטת בין אוהבים; אולי על "נשיקות האוויר" ליד לחייהן של נשים מאופרות, מעמידות פנים שהן נרגשות לראות זו את זו; או על נשיקה רכה של אמא על ברך שרוטה של ילד, מבטיחה להעביר את הכאב. נשיקות, על כל סוגיהן, הן חלק מהחיים של כולנו, ונפוצות בכל התרבויות האנושיות. קשה, עם זאת, למצוא אותן אצל חיות. מהיכן אם כך הגיעה הנשיקה, במובן האבולוציוני?
במהלך השנים הוצעו לא מעט השערות בקשר למוצא האבולוציוני של הנשיקה. היו כאלו שהציעו שהיא התפתחה מרחרוח, כמו שנראה אצל כלבים למשל. אחרים שיערו שמקורה ביניקת חלב, או אולי בהעברה של אוכל מפה לפה, כפי שעושים לא מעט בעלי חיים עם צאצאיהם.
הפסיכולוג האבולוציוני אדריאנו למיירה (Lameira) מבריטניה סבור שההשערות האלו לא יכולות להסביר את התפתחותה של הנשיקה. "כדי שמשהו ייחשב להתנהגות שממנה התפתחה הנשיקה, הוא צריך לעמוד באותם תנאים של צורה, תפקיד, והקשר כמו נשיקה", אמר למיירה בראיון לאתר כתב העת המדעי Science. נתחיל בצורה: נשיקה כוללת שרבוב של השפתיים, ותנועת יניקה. "אני יכול להריח בלי להבליט את השפתיים ולינוק, נכון?" העיר למיירה. "אם אני מעביר אוכל מהפה שלי, אני מבליט את השפתיים, אז הצורה דומה יותר, אבל אני דוחף משהו החוצה, לא יונק פנימה".
יניקת חלב לעומת זאת כן דומה למדי לנשיקה בצורה, אבל לאו דווקא בתפקיד ובהקשר. למיירה מציין שנשיקות אצל בני אדם מתרחשות בין חברים ובני משפחה, בכל הגילאים והמגדרים, ומשמשות להעברת מסר של חיבה וקרבה. אם נשיקות התפתחו מיניקת חלב, הוא אומר, "עדיין צריך להסביר למה, כבוגר, התנהגות היניקה הופכת למשהו שמערב חלקים אחרים של הגוף, ומפסיק להיות קשור לאוכל".
במאמר שפורסם לאחרונה, למיירה מציע השערה משלו למוצא הנשיקה: גרומינג. זהו אותו ניקוי של הפרווה, בעזרת הידיים והפה, שקופים וקופי אדם עושים לעתים קרובות. רק הגרומינג, טוען למיירה, דומה מספיק לנשיקה בצורה, בתפקיד ובהקשר, כדי שיוכל להיחשב להתנהגות ממנו היא התפתחה.
חבר מנקה חבר
גרומינג נפוץ מאוד אצל קרובי משפחתנו, הקופים וקופי האדם, ומשמש ליותר מרק שמירה על היגיינה. ניקוי של הפרווה עם הידיים והפה הוא הדרך בה בעלי החיים הללו מפגינים קרבה ויחסי חברות, מחזקים קשרים חברתיים ויוצרים בריתות. כמו אצל בני אדם, גם אצל קופים וקופי אדם המגע הרך משחרר אנדורפינים, שמורידים לחץ ותורמים להרגשה טובה. לצד היתרונות של ניקוי והסרת טפילים, אם כך, יש לגרומינג יתרונות חברתיים ונפשיים.
למיירה התמקד במיוחד בחלק מסוים של הגרומינג, השלב האחרון שבו הפרט שמנקה את הפרווה מסיר את מה שמצא בה באמצעות פיו. "המנקה מתקרב לבעל החיים שהוא מנקה עם שפתיים בולטות החוצה ומבצע תנועת יניקה כדי לאסוף את הטפיל או הלכלוך שהוא מצא בפרווה", הוא תיאר בראיון ל-Science. "לפתע פתאום מצאתי את עצמי פנים אל פנים עם מה שככל הנראה מייצג את הצורה הקדומה של הנשיקה".
אותו "שלב אחרון של הגרומינג", אומר למיירה, הוא היחיד שדומה מספיק לנשיקה האנושית בשביל להיחשב גרסה קדומה שלה. כפי שראינו, הוא דומה לה מאוד בצורה; בנוסף הוא גם ממלא תפקיד דומה – הפגנת חיבה וחיזוק קשרים חברתיים – ומופיע באותם הקשרים. גרומינג נעשה במגוון חלקי גוף, ובין פרטים שיש ביניהם סוגי קשר שונים: אמא ובן, חברים, בעלי ברית, בני זוג. ממש כמו נשיקות.
הנשיקה בסוף הגרומינג
אנחנו בני האדם, בניגוד לקרובי משפחתנו, כמעט ולא עושים גרומינג. לאחר שאיבדנו את רוב השיער על גופינו הוא היה הרבה פחות נחוץ, והשפה שלנו איפשרה לנו ליצור ולשמר חברויות בצורה שונה. ואכן, חוקרים רבים סבורים ששיחות חולין ורכילות הן החלופה האנושית לגרומינג. למיירה מוסיף לכך גם את הנשיקות, ומתאר מסלול אפשרי להפיכתן משלב בניקוי הפרווה למנהג שעומד בפני עצמו. כשאבותינו החלו לאבד את הפרווה, הוא משער, משך הגרומינג התקצר בהתאם, והוא החל לאבד מחשיבותו בשמירה על היגיינה. עם זאת, "בלי קשר למהירות של הגרומינג, קוף האדם עדיין צריך לסיים אותו על ידי הצמדת השפתיים לטפיל או ללכלוך", הדגיש למיירה. "אותה 'נשיקה אחרונה של המנקה' הייתה החלק היחיד של הגרומינג שנשאר ללא שינוי לאורך מיליוני שנים, עד שלבסוף גרסה שלו הפכה לטקס חברתי מרכזי".
3 צפייה בגלריה
בני אדם כמעט ולא עושים גרומינג, אבל כן מתנשקים. ליצניות בדרך להתנשק
(צילום: shutterstock)
כדי לבדוק את ההשערה שלו, למיירה מציע לבחון קופי אדם בגני חיות שמסיבה זו או אחרת איבדו את רוב או את כל פרוותם. זה עלול לקרות בשל מחלה, או גם בעקבות ניקוי נמרץ מדי של הפרווה, שמתרחש לעתים כאשר בעלי החיים חווים לחץ ומצוקה. אם ההשערה של למיירה נכונה, נצפה לראות שהגרומינג של קופי אדם "ערומים" אלו יהיה קצר יותר, אך התנועה של הסרת הלכלוכים מעורם לא תשתנה. "משך הניקוי יתכווץ, אבל 'הנשיקה האחרונה' תישמר", סיכם.
תצפיות כאלו יחזקו את ההשערה של למיירה, אך לא בטוח שיספיקו בשביל שהיא תקבל מעמד של קונצנזוס מדעי. הבעיה עם השערות אבולוציוניות שמנסות להתחקות אחר מוצא של התנהגות, שגם כאשר הן נשמעות הגיוניות מאוד, קשה מאוד למצוא ראיות חזקות בזכותן – או, לצורך העניין, גם ראיות שיפריכו אותן. כנראה שלעולם לא נדע בוודאות מהו מקור הנשיקה, אבל ההשערה החדשה מצטרפת כעוד אפשרות, לא מאוד רומנטית, למוצא של אחת ההתנהגויות האנושיות הנחמדות ביותר.
ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
