הקיץ מביא עימו לא רק פירות עסיסיים וחופשות מהנות, אלא מוציא גם את התיקנים (שידועים גם כמקקים או ג'וקים) ממקומות המסתור שלהם. לתיקנים תפוצה כלל-עולמית, אבל השכיח ביותר מבחינת האדם הוא התיקן הגרמני (Blattella germanica): מתוך כ-4,500 מיני תיקנים, המין הזה נחשב לנפוץ ביותר בבתים.
יתרה מזאת, עד כה לא נצפה תיקן מהמין הזה בטבע. אך שאלות כמו מהו אזור המחיה המקורי של המזיק, איך הוא התפשט ברחבי העולם, ומדוע קבע את מושבו בקרבת האדם דווקא, לא נחקרו לעומק עד כה.
התיקן הגרמני תואר לראשונה במרכז אירופה לפני כ-250 שנה, וזהו מקור שמו. לפי התיעוד המוקדם נראָה שהחרק התפשט מאירופה אל יתר העולם, אולם מחקרים חדשים יותר הבהירו שתיקנים קרובים גנטית לתיקן הגרמני כלל לא חיים באירופה, אלא שוכנים באסיה ובאפריקה.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
הנדסה גנטית להשבת הראייה
החמצה שקולעת בול
קדחות ושפעות: מחלות ללא גבולות
התיקן האסייתי (Blattella asahinai) נחשב אב קדמון פוטנציאלי של התיקן הגרמני, שכן השניים כמעט זהים זה לזה חיצונית. לצד זאת, הם נבדלים בתכונותיהם: התיקן האסייתי נמשך לאור, יכול לעוף, ואינו נפוץ בבתים בישראל, לפחות נכון למועד פרסום הכתבה.
המעבר מהודו
במחקר חדש בחנו החוקרים דגימות DNA של 281 תיקנים גרמניים מ-17 מדינות בעולם, כדי לבחון את ההבדלים הגנטיים ביניהם, ומתוך כך להתחקות אחר מוצאם המקורי. כאשר השוו בין התיקן הגרמני לתיקן האסייתי, הם הסיקו שהתיקן הגרמני התפתח מהתיקן האסייתי לפני כ-2,000 שנה, ושהשינוי האבולוציוני התרחש בהודו או במיאנמר (בורמה). נראה שהתיקנים האסייתיים, שחיו אז בקרבת אזורי ההתיישבות האנושית, התרגלו לצרוך יבולים חקלאיים, ואלה פיתו אותם להיכנס לתוך הבתים.
באשר להתפשטות של התיקן הגרמני ברחבי העולם, החוקרים משערים שלתהליך היו שני גלים. בשלב הראשון התיקנים הגיעו למזרח התיכון לפני כ-1,200 שנה, כשהסתתרו בסלי הלחם של חיילים שהגיעו לאזור. בשלב השני הם נדדו לכיוון אירופה לפני כ-270 שנה, ככל הנראה על אוניות משא שהיו חלק מהמסחר בין אירופה לאסיה.
אם כן, עד המאה ה-18 היו התיקנים האסייתיים והגרמניים מרוכזים בעיקר באסיה. המסחר הבינלאומי של המאות האחרונות הוביל אותם כמעט לכל מקום בעולם, ושיפורים טכנולוגיים בסביבות המחיה של האדם, כמו מערכות צנרת פנימית וחימום, רק סייעו להם לשגשג. היות שבתי המגורים שלנו מספקים להם חום, לחות ואוכל בקביעות – נראה שאין להם סיבה לעזוב.
סהר צדקה, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
