כנהוג בדרמות, נפתח בהצגת הנפשות הפועלות. את צ'רלס דרווין אין צורך להציג. בסיפור שלנו הוא גם לא משחק תפקיד ראשי, אך הוויכוח המובא כאן נסוב על פירוש תורתו.
לצידו ניצב תומס ה' הקסלי (Huxley), שכונה גם "הבולדוג של דרווין" בשל הגנתו הנמרצת על תורת האבולוציה מול מתנגדיה המדעיים והדתיים.
השחקן השלישי בסיפורנו הוא ג'יימס נולס (Knowles), איש רב פעלים, אדריכל במקצועו ששלח ידו גם בכתיבה ספרותית. הוא ממלא כאן תפקיד משני בזכות היותו המוציא לאור של הירחון הפרוגרסיבי "המאה התשע-עשרה".
מקום מרכזי יותר ממלא המהפכן הרוסי, הנסיך פיוטר קרופוטקין (Kropotkin). הוא עסק בצעירותו במחקרי טבע בסיביר ובסקנדינביה, ובהמשך נעצר בידי משטרת הצאר בשל פעילות חתרנית, הצליח לברוח מבית הסוהר למערב אירופה, נעצר שוב בפריז והשתקע באנגליה ב-1886.
ולבסוף, הרברט ספנסר (Spencer), המכונה "אבי הדרוויניזם החברתי", אינו משתתף בפועל בסיפורנו, אך רעיונותיו משיקים למחלוקת שבלב הסיפור.
המחלוקת
המחלוקת שעתידה להוליד את האידיאולוגיה הפוליטית נסובה בעיקר סביב שתי שאלות שקשורות בתורת האבולוציה.
השאלה הראשונה היא מדעית: איך הברירה הטבעית פועלת? בזכות אילו תכונות היא תאפשר לפרט מסוים לשגשג ותדון לכליה אחרים? דרווין עצמו סיפק לשאלה כמה תשובות שהבחירה בהן תלויה בנסיבות. הקסלי, כפי שנראה מיד, היה הרבה יותר נחרץ.
השאלה השנייה היא יותר פילוסופית ויותר מורכבת: באיזו מידה, אם בכלל, חוקי האבולוציה מסבירים או מצדיקים את התנהגותם החברתית של בני אדם? בסוגייה הזאת ייתכן מנעד שלם של עמדות. בקצה האחד ניצבים אלה הטוענים שחוקי האבולוציה כלל אינם חלים על בני אדם. מייצגי העמדה הזאת הם בעיקר אנשי דת המחזיקים באמונה שהאדם נברא בצלם אלוהים, ושרק לבני האדם יש נשמה – שמטבעה לא משתנה ולא נבררת. בקצה השני טוענים חסידי הדרוויניזם החברתי כי קולוניאליזם או כלכלת שוק לא מרוסנת הם מוצדקים, בהיותם התגלמות חוק הטבע לפיו "החזק שורד".
דרוויניזם חברתי
דרווין מעולם לא אמר ש"החזק שורד", אלא דיבר על כך שיצור שמתאים בצורה הטובה ביותר לסביבה יעמיד יותר צאצאים ותכונותיו יעברו לדורות הבאים. לאור זאת טבע ספנסר את המושג "הישרדות הכשירים ביותר" (Survival of the fittest). הדרוויניזם החברתי בצורתו הקיצונית והבוטה מצדיק מעשים כמו אי הושטת עזרה לאיכרים גוועים ברעב מאחר שהם "אינם כשירים להישרדות". טיעון כזה לוקה בכשל לוגי מאחר שהוא גוזר מה ראוי שיהיה ממה שיש". הכשל הזה ידוע גם כ"גיליוטינה של יוּם" על שם הפילוסוף הסקוטי דיוויד יום (Hume) שזיהה אותו ראשון.
ספנסר, שהתואר "אבי הדרוויניזם החברתי" הודבק לו לא לגמרי בצדק, נזהר מהכשל הזה. הקסלי, לעומת זאת, התקרב אליו הרבה יותר. ב-1888 הוא פרסם בירחון היוקרתי "המאה התשע-עשרה". את המאמר "המאבק לקיום". הכותרת הייתה מטפורה שהתייחסה גם לעולם החי - בהשראת הכותרת שנתן דרווין עצמו לאחד מפרקי ספרו "מוצא המינים" – וגם לחברה האנושית. ביחס לחברה האנושית, שאב רעיון המאבק לקיום שואב את השראתו מהתחזית הפסימית שפיתח הדמוגרף והכלכלן תומס מלתוס (Malthus) בספרו "על עקרון האוכלוסייה" משנת 1798. מלתוס קבע שאוכלוסיות מתרבות באופן אקספוננציאלי ואילו אמצעי המחייה (המזון) גדלים באופן ליניארי. המסקנה המתבקשת היא שהקיום הוא מאבק של איש ברעהו על המשאבים ההולכים ומתמעטים.
מאמרו של הקסלי התאים לסדר היום שביקש להנחיל לקוראיו בעל העיתון ועורכו ג'יימס נולס. עוד לפני שהחל לעסוק בעתונות יסד נולס את החברה המטפיזית שניסתה לקיים דיאלוג בין דת למדע. הנושא מצא ביטוי גם בעיתונו. הוא התחיל בהתרסה נגד התפיסה התיאולוגית האומרת שאלוהים ברא עולם מושלם, ממשיך משם לנושאים ביולוגיים, חברתיים, מוסריים, כלכליים ואנתרופולוגיים ומסתיים בהערות על הפוליטיקה של אנגליה באותם ימים. כאן אתייחס רק לנגיעות של הקסלי בשתי הסוגיות שהזכרתי למעלה בקשר לתורת האבולוציה.
המאמר נמנע מאמירה מפורשת לגבי אופן פעולתה של הברירה הטבעית. מאבק הישרדות אכזרי מוזכר פעמים רבות, אך הדוגמה היחידה שמובאת במפורש היא של זאב טורף וצבי נטרף. הוא אומר שהברירה הטבעית תעניק יתרון לצבאים הזריזים המצליחים לחמוק מהזאבים על פני צבאים פחות זריזים. באותה מידה תהיה עדיפות לזאבים חזקים ומוכשרים בציד על פני בני מינם הפחות מוכשרים. הקסלי השתמש בזה כדי להדגיש שהטבע ניטרלי מבחינה מוסרית: אף על פי שהצבי סובל והזאב גורם סבל, אין כאן מקום לשיפוט של טוב ורע.
במקום אחר נגרר הקסלי למשפט הטעון שהפך מזוהה כל כך עם הדרוויניזם החברתי: " הטבע דואג רק למחמד ליבו, החזק ביותר, שזקוק למגרש הוגן ולמשחק חופשי".לגבי החברה האנושית הבחין הקסלי בין האדם הפראי לאדם התרבותי. הראשון נתון כל כולו במאבק ההישרדות, מלחמת הכול בכול, כמו כל שאר בעלי החיים. השני, לעומת זאת, נולד עם צמיחת המסגרות החברתיות של הערים והמדינות, וקיבל על עצמו חוקי מוסר שנועדו לשים סייגים למלחמת הקיום. המוסר מורה לפרט שהפך לאזרח לשאוף לא רק לשגשוגו הוא, אלא גם לזה של הכלל. ספק אם תובנותיו של הקסלי עומדות במבחן הזמן, אולם הוא לפחות הציג עמדה ברורה שלפיה התרבות והמוסר הם מה שמחלץ את האדם מכפיפותו לחוקי הטבע האכזריים.
אך אלייה וקוץ בה. המיזם של האדם התרבותי נידון לכישלון. זה קורה בגלל שריד אחד מעברו הפראי – העובדה שהוא מתרבה ללא בקרה. הליקוי הזה יחזיר בסופו של דבר את מלחמת הקיום אל הבמה, תחילה בין מדינות, בדמות מלחמות חמושות ומלחמות סחר, ובהמשך גם בתוך החברה פנימה. כך מלתוס הופך לשער שמכניס את הדרוויניזם החברתי לתפיסתו של הקסלי מבעד לדלת האחורית.
תגובתו של מהפכן
מאמרו של הקסלי עורר הדים רבים וכנראה גם הרגיז חלק מקוראיו. אחד מהם היה הנסיך קרופוטקין שסבר כי הצגת מלחמת הכול בכול כעיקרון שולט בטבע אינה מתיישבת עם תצפיותיו. קרופוטקין לא כפר בקיומה של מלחמת קיום אבל חשב שהמפתח להצלחה בה אינו מתמצה רק בכוח ובמהירות, אלא גם ביכולת לשתף פעולה עם פרטים אחרים. נולס, שהתעניין זמן רב בהשקפותיו הפוליטיות של הגולה הרוסי שמח מאוד לפרסם את תגובתו בעיתונו.
התגובה באה בצורת סדרת מאמרים שתיעדו מקרים רבים של שיתוף פעולה ועזרה הדדית בכל רמות העולם החי. קרופוטקין התחיל בדוגמאות המפורסמות של חרקים חברתיים כמו נמלים, טרמיטים ודבורים, והוסיף לכך עוד דוגמאות רבות של בעלי חיים נחותים לכאורה. אחת מהם היא החיפושית הקברנית (Nicrophorus) – סוג של חיפושית שנקבותיה מטילות ביצים בתוך נבלות שהן מוצאות וטומנות באדמה. לפעמים חיפושית כזאת מוצאת נבלה גדולה של עכבר או ציפור ולא יכולה לקבור אותה. במקרה כזה היא קוראת לחברותיה וכתריסר מהן נושאות את היצור המת למקום מתאים, קוברות אותו ביחד ואינן רבות על הזכות להטיל בו ביצים.
דוגמה אחרת ראה קרופוטקין באקווריום סרטנים בברייטון. סרטן פרסה ענק מהסוג Limulus נפל על הגב ולא הצליח להתיישר בגלל שריונו הכבד ובגלל מוט ברזל שהגביל את תנועתו מלמעלה. שניים מעמיתיו לשבי חשו לעזרתו ועמלו שעה ארוכה להעמידו מחדש על הרגליים. הגולה המהפכן הוסיף ופירט דוגמאות של שיתוף פעולה אצל עופות, מכרסמים ויונקים גדולים.
באותה הזדמנות הוא גם הפריך את הדוגמה הארכיטיפית שהביא הקסלי על אודות הזאב החזק המנסה לטרוף את הצבי הזריז. בהשראה מקרופוטקין אפשר להסביר שהזאב הבודד הוא דמות ספרותית, ואילו זאבים בטבע צדים בלהקות בשיתוף פעולה ובתיאום הדדי. עושר הדוגמאות שהביא קרופוטקין עורר את הרושם ששיתוף פעולה בטבע הוא הכלל, ואילו החיה הבודדת הנלחמת את מלחמת ההישרדות שלה היא היוצאת מן הכלל.
לימים אוגדו המאמרים לספר, וקרופוטקין הוסיף לו חלק שני, שהוקדש לחברה האנושית. כבר בפרק הראשון הוא ניתץ לגמרי את טענתו של הקסלי בדבר מלחמת הכול בכול שהאדם הפרימיטיבי היה נתון בה כביכול. בפרקים הבאים הוא מנה דוגמאות רבות של עזרה הדדית במסגרות חברתיות רבות ומגוונות שהתקיימו בשלל תקופות ומקומות לאורך ההיסטוריה האנושית. בזכות זה הפך הספר, שנקרא "עזרה הדדית – גורם באבולוציה", לטקסט המכונן של התנועה האנרכו-קומוניסטית, שחזונה הוא החלפת המדינה באיחוד של קהילות אוטונומיות המתנהלות על פי עיקרון העזרה ההדדית.
בין שתי אסכולות
בוויכוח המדעי על המשקל היחסי של תחרות לעומת שיתוף פעולה באבולוציה, הקסלי היה סמן קיצוני של אסכולה בריטית שכללה גם את דרווין ואת עמיתו אלפרד ראסל וולאס. קרופוטקין, שהדגיש דווקא את שיתוף הפעולה ייצג אסכולה רוסית שכללה כמה זואלוגים שלא היו מוכרים במערב ונותרו אלמונים עד היום.
ייתכן שהבריטים הושפעו מרעיונותיהם של בני ארצם, מלתוס והפילוסוף תומס הובס (Hobbes) שידבר על "מלחמת הכול בכול", אבל ייתכן גם שההבדל בין שתי האסכולות נבע מסיבה מדעית. עיקר התצפיות של דרווין ושל וולאס נעשו באזורים טרופיים שופעי חיים. בתנאים כאלה התחרות יותר שכיחה. קרופוטקין ושאר החוקרים הרוסים ערכו את רוב תצפיותיהם בערבות סיביר ובקרבת החוג הארקטי. בסביבה כזאת, שאינה נוחה לחיים, שיתוף פעולה הוא פתרון שכיח.
יש כמובן הבחנה שיכלה להקהות את העוקץ מהמחלוקת בין בני הפלוגתא המקוריים – ההבחנה בין יחסי גומלין בתוך המין ליחסי גומלין בין מינים. רוב הדוגמאות שהביא קרופוטקין לשיתוף פעולה היו מהסוג הראשון. דרווין, לעומתו, הדגיש את התחרות בעיקר לגבי הסוג השני. הקסלי דווקא עשה את ההבחנה הזאת, אבל רק לגבי החברה האנושית ה"מתורבתת". הוא ציין שבתוך החברה קיים מעין שיתוף פעולה שכופה המדינה על תושביה ושהתחרות עברה למישור הבין מדינתי. לעומת זאת הוא התעקש לטעון שבעולם החיות, שבו כלל גם את ה"פראים" האנושיים, שוררת מלחמת הכול בכול, הן בתוך מין והן בין מינים.
בפרספקטיבה של כ-130 שנה, נראה שהוויכוח המדעי בין הקסלי וקרופוטקין היה ויכוח של מידה, לא של מהות. ברור היום, כפי שהבין גם דרווין, שגם תחרות וגם שיתוף פעולה משחקים תפקיד באבולוציה. השאלה היא רק איזה משקל יש לייחס לכל אחת מדרכי ההתמודדות במאבק הקיום. לזכותו של קרופוטקין עומדת העובדה שהוא האיר היבט של תורת האבולוציה שקצת הוזנח לפניו, ופתח שאלה שמעסיקה חוקרים עד היום.
השאלה היא איך ברירה של פרטים, שאמורים לשאוף למקסם את סיכויי ההישרדות שלהם אפשרה שיתוף פעולה ואלטרואיזם? האם הברירה פועלת על קבוצות? אם כן, כיצד? שינויים בתכונות (מוטציות) הרי מופיעים רק אצל פרט בודד, לא בקבוצה. הסברים ומודלים רבים ניסו להתמודד עם הסוגיה הזאת. אך עד כה לא נמצאו מנגנונים משכנעים שיסבירו את כל הצורות המוכרות של שיתוף פעולה ואלטרואיזם, כך שהשאלה נותרה פתוחה.
אבולוציה כהצדקה פוליטית
הוויכוח היותר משמעותי הוא דווקא זה שמתרחש בשדה הסוציולוגי-פוליטי. בעניין הזה שני הצדדים חוטאים באותו כשל לוגי כשהם מנסים לבסס חזון חברתי על חוקי טבע. הקסלי אומנם לא הציג חזון חברתי מפורש, אבל בהחלט הצביע על הצורך הקיים לדעתו במדינות חוק חזקות. מולו קרופוטקין, לצד הוגים נוספים מהזרם האנרכיסטי, שלל לחלוטין את מדינה וראה בה מכשיר לדיכוי חירותו של האדם.
הדגש של הקסלי על הפרט המתחרה בהצלחה במלחמת הקיום משתלב היטב גם עם תפיסת האדם העומדת בבסיס הגישה הקפיטליסטית. זהו פרט המתחרה ב"שוק החופשי" ועשוי לזכות בו להון והשפעה בזכות יזמות, תעוזה ותושייה. המטרה שלו היא למקסם את רווחיו. ייתכן שישתף פעולה עם פרטים אחרים כדי להשיג את מטרתו, אבל מניעיו אינם אלטרואיסטיים ואין לו עניין רב ברווחת הכלל.
לכאורה, הגישה המסתמכת על הקסלי זכתה להצלחה סוחפת. היריבות הגדולה ששררה במהלך רוב המאה ה-20 בין העולם הדמוקרטי-ליברלי-קפיטליסטי לבין הדיקטטורות הקומוניסטיות בעלות הכלכלה הריכוזית, המתוכננת, הוכרע בנוק-אאוט מהדהד. גם צורת הביניים הסוציאל-דמוקרטית, שפרחה בעיקר במדינות עשירות ושבעות כמו בסקנדינביה, שורדת בקושי, בשעה שהעולם השלישי המוחלש נשטף כיום בגל הקפיטליזם הניאו-ליברלי.
ואף על פי כן נראה שבימינו משבר חריף של חוסר משילות פוקד מדינות רבות, כפי שנחשף גם בהתמודדות עם מגפת הקורונה, ומשבר אקולוגי ואקלימי חמור מסמן את גבולות הצמיחה של הכלכלה הקפיטליסטית. ייתכן שהזמן בשל להחיות את חזונו של קרופוטקין ולהתאים אותו לצורכי ההווה.
ד"ר פליקס לאוב, מכון דוידסון לחינוך מדעי
