משבר האקלים מככב לא רק בחדשות. הוא מעסיק יותר ויותר יוצרי ויוצרות קולנוע, ובשנים האחרונות נוצרו לא מעט סרטים המדגימים את השלכות המשבר ושינויי מזג האוויר. אחד הבולטים שבהם הוא הסרט העלילתי "הבית שלנו", שגרף 22 פרסים (!) בשנה האחרונה בכל קצות הגלובוס, מפרס חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס ועד פרס הסרט המצטיין וחביב הקהל בפסטיבל טרנסילבניה, שנערך בקיץ האחרון בעיר קלוז' ברומניה. הסרט נוצר על ידי הבמאי הבוליביאני אלחנדרו לואייסה גריסי, שמדגים מה מעוללת הבצורת הארוכה שפוקדת את רמת אלטיפלאנו בהרי האנדים שארצו ואיך היא משפיעה על חיי תושבי הכפרים, שרבים מהם נוטשים את בתיהם ואדמתם מחוסר ברירה.
הטריילר לסרט הבית שלנו
"אני מרבה לטייל ולא יכולתי להתעלם מהשינויים שחלים בכפרים", סיפר גריסי, כשנפגשנו בפסטיבל קרלובי וארי, צ'כיה. "הסרט צולם בעיירה קולצ׳ה קה, הנמצאת באזור שסובל מבצורות שרק מחמירות. בגלל היעדר הגשמים, התושבים נאלצים להסתמך על הקרחונים, שגם הם מתחילים להיעלם. יש מומחים שמאמינים שהאזור הזה יהפך למדבר בעשר-חמש עשרה השנים הקרובות. יש לנו ברחבי בוליביה המון בעיות שקשורות במשבר האקלים והסביבה. אנחנו כורתים עצים רבים בג׳ונגלים, שמהם מגיע כל הגשם - כך שהאחד משפיע על השני, וכל העולם יודע מה ההשלכות. לא מדובר בבעיה מקומית, אלא בבעיה גלובלית"
עכשיו, "הבית שלנו" מגיע גם לישראל. הסרט יוצג בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-38 של חיפה, שייערך בחול המועד סוכות. העלילה עוקבת אחר וירחיניו וסיסה – זוג קשישים שחי בכפר קטן בהרי האנדים, שכמעט ננטש לחלוטין, בשל הבצורת והתייבשות הבארות. הזוג מטפח עדר לאמות וצריך להרחיק ולעמול כדי להביא מים - דבר שכרוך בסחיבה מתישה וקשה. הנכד של בני הזוג מודאג ממצבם ומגיע לביקור כדי להפציר בהם לעזוב את הכפר ולעבור לעיר הגדולה. הביקור של הנכד מאלץ את הזוג להגיע להחלטה: האם להמשיך להתעקש, לדבוק באדמה ובמסורת של דורי דורות או לוותר ולנטוש, כמו רוב תושבי הכפר, צעד שגורם לוויכוחים בין בני הזוג. הבעל הנרגן מתעקש להישאר. "הרעיון המקורי שלי היה ליצור סיפור אהבה בין שני אנשים שלא צריכים שום דבר אחר מלבדם ועל תחושת החובה שלהם להציל את הכפר ואחד את השנייה", מספר גריסי. "בוליביה היא מדינה גדולה עם מגוון רב של תרבויות ויש פער גדול בין הקצוות, ואני מראה את הפער הזה באמצעות ההבדלים בין הנכד לסבא וסבתא שלו".
האנשים שמוצגים בסרט מדברים בעיקר קצ'ואה – קבוצת שפות, שבימים עברו היוותה השפה הרשמית של אימפריית האינקה וכיום 12-8 מיליון אנשים דוברים אותה, בעיקר במדינות האנדים בדרום אמריקה. "מדובר בתרבות ענפה שמורכבת מהרבה תת-תרבויות. יש הרבה קבוצות שמדברות את שפת הקצ'ואה, אבל לכל אחת יש היסטוריה שונה. רציתי להראות שבבוליביה, השפה הרשמית היא אמנם ספרדית, אבל רוב האוכלוסייה היא ילידית. הממשלה שלנו הכריזה שיש לנו 36 שפות רשמיות וזה נפלא, אבל רבות מהשפות הללו מדוברות בידי מספר הולך וקטן של אנשים. וכך, אתה לא רק מאבד שפה, אתה גם מאבד תרבות שלמה וצורת חשיבה. רציתי גם להראות שאנשים שמהגרים לערים שוכחים את השפות שלהם ולא מלמדים אותן את הילדים והנכדים. מדובר בתופעה מורכבת משום שנקודת ההתחלה שלה קשורה בגזע. ההורים שעוברים לעיר לא רוצים שהילדים שלהם יחוו אפליה ולכן חושבים שעדיף שלא ללמד אותם את התרבות והשפה ממנה באו, ולכן רצוי שידברו ספרדית".
צילמתם בגובה 4,200 מטר מעל פני הים, זה היה בוודאי אתגר לא פשוט.
"עבור אנשי הצוות שגרים בלה פז, בירת בוליביה, זה לא היה סיפור גדול, בגלל שהם מורגלים לגבהים, אבל הצוות שהגיע מאורוגוואי סבל מאוד בימים הראשונים. הבחור שנשא את המצלמה סבל במיוחד מחוסר חמצן. החלק הקשה ביותר בצילומים היו תנאי האקלים: השמש גבוהה מאוד במהלך היום ונורא חם, בעוד שבלילה קר מידי. החלק הכי קשה היה לבלות את כל שעות הצילומים בלכסות את עצמנו מפני השמש".
מה יותר קשה – לביים עדר לאמות או קשיש המגלם גבר נרגן, עקשן וחולה?
"הלאמה היא חיה חכמה ויפה - כך שאחרי שחזרנו על ההוראות בפעם החמישית, הלאמות כבר די הבינו מה אנחנו רוצים. הן נעו הלוך ושוב וזה היה מרשים - אם כי כמובן שתמיד מורכב לעבוד עם בעלי חיים. יש רגע בסרט שהלאמות חוזרות בכוחות עצמן לכפר. מסתבר שהן יכולות להבדיל איכשהו בין עדר אחד לשני, ופשוט חוזרות לבעלים שלהן. לפעמים הכפריים משחררים אותן והן מתערבבות בקבוצות אחרות ולאחר מכן הן חוזרות הביתה, מבלי שאף אחד עוצר אותן בדרך. הסצנה הכי מורכבת הייתה נפילת אחת הלאמות. כמובן שביצענו אותה בהשגחת וטרינר והרדמנו אותה. הלאמה, מסיבה לא ברורה, נפלה לצד ההפוך ממה שרצינו. וכמובן שלא יכולנו לחזור על התהליך הזה יותר מידי פעמים. רציתי שהנפילה תתרחש בתוך הפריים, אבל זה לא הסתדר, אם כי בכל מקרה אני חושב שהסצנה עובדת בגלל כל הבנייה הדרמטית מסביב. אגב, בעבר השתמשו בלאמות כדי לסייע בסחיבת משא - אפילו בשנות ה-60 וה-70 היו נוהגים לנוע מקצה אחד של המדינה לשני עם דברים על הגב שלהן - אבל היה שלב, אני לא בטוח מתי, שבו המנהג הזה הופסק. עכשיו אי אפשר לשים שום דבר על כתפי הלאמה".
אני מניח שלשחקן סנטוס צ'וקה, שמגלם את הנכד, היה לא פשוט לסחוב את הלאמה.
"כמובן שזה היה קשה מאוד, כי הלאמה שקלה בין 30 ל-40 קילו. תכננו לעשות את הסצנה עם בובה, אבל סאנטוס רצה לעשות אותה עם לאמה אמיתית, כדי שנוכל לראות את המשקל האמיתי עליו. ואכן הסצנה יצאה נהדר בסוף".
חיה נוספת שמאוד בולטת ב"הבית שלנו" היא הקונדור, שאף מקבל משמעות סימבולית. "הקונדור הוא חיה מקודשת, הרוח המגוננת על ההרים. הוא מקודש בגלל שממרום גובהו הוא יכול לראות את האדמה כולה ולהבחין במים. בסרט וירחיניו מספר לנכדו קלבר סיפור עתיק: תושבי ההרים מאמינים שמותו של הקונדור סימבולי ומהווה תחילתו של מעגל חדש. מעבר לזה, בבוליביה, ראש העיירה נקרא: 'מלקו', מילה שמשמעותה קונדור. למרבה הצער הקונדור הוא מין בסכנת הכחדה, כך שבסרט הוא מסמל עבור הסבא את מערכת היחסים עם התרבויות שעלולות להיעלם, בגלל הגלובליזציה ומשבר האקלים".
גריסי ליהק ל"הבית שלנו" בעל ואישה מהאזור שבו הסרט צולם. השניים מעולם לא שיחקו קודם לכן. "ידעתי שעדיף למצוא לתפקיד הזוג אנשים אמיתיים, שיכולים להזדהות עם הסיפור", מסביר הבמאי. "תהליך הליהוק היה קשה כי היינו צריכים למצוא אנשים שיוכלו לדבר גם בספרדית וגם בקצ'ואה. ראיינו באזור את כל המבוגרים - שאלנו אם ירצו להשתתף בסרט. השניים שמשחקים בסרט, היו הראשונים שראינו וידעתי ישר שהם אלה שבהם אבחר. בהתחלה השניים סירבו להשתתף וממש לא התעניינו בפרויקט, אבל אחר כך הם ראו שאנחנו רציניים וחוזרים שוב ושוב ונעתרו. מה גם שהאחיין שלהם מאוד עזר לשכנע אותם. מדריך משחק עבד איתם על אלתורים, צילום ותנועות, ואחר כך אני עשיתי איתם חזרות, שיתחילו להרגיש את הדמויות והרגשות שנלוות לכל סצנה. בצילומים הם כבר הכירו את התסריט בעל פה וביצעו אותו כמו שצריך. מה שהיה חשוב לי הוא שהם ייהנו מהתהליך והוא לא יהיה מלחיץ או תובעני – ולשמחתי כולנו נהנינו ממנו מאוד".
באיזה טקטיקות השתמשת להקל על הזוג בסצנות שבהן נאלצו לריב?
"בגלל שמדובר בזוג אמיתי, שנשוי כבר שנים ארוכות ולטענתם לא רבו מעולם, זה אכן היה קשה. למשל להרים את הקול אחד על השנייה ולהתייחס רע זה לזו. במהלך הצילומים של הסצנות הללו הם החליפו חיוך נבוך".
סיסה נוהגת לאסוף את האבנים שווירחיניו מביא לה בכל פעם וזה סמל לאהבתם. מאיפה הגיע לך הרעיון?
"הקטע עם האבנים הקטנות מאוד אישי מבחינתי, בגלל שפעם הייתי נוהג לטייל הרבה בבוליביה ותמיד הייתי בוחר כמה אבנים ומביא אותן לאקסית שלי. עדיין יש לי אוסף ענק של אבנים בבית, בגלל שאני אוהב אותן - לדעתי מדובר באובייקטים נחמדים, שמזכירים לי את המקומות מהם הגיעו".
גריסי רוצה לקוות ש"הבית שלנו" יחולל מודעות ושינוי לא רק במולדתו. "אני מאמין שהאחריות של יוצר הקולנוע היא לספר סיפורים ולשקף את מה שקורה במציאות. בתור מספר סיפורים אתה חייב להיות מודע למה שהולך מסביב. אנחנו בעיצומו של רגע מכריע, שבו אנחנו מתחילים לראות את ההשלכות של משבר האקלים שנוצר כתוצאה מההתנהלות האנושית. כשיש לך כלי חזק כמו המדיום הקולנועי שיכול להגיע לצופים רבים, אתה לא יכול להתעלם מהאחריות הזו. בבוליביה, אנשים רבים לא רוצים לדעת על הבעיות ולהתמודד איתן, אז הם מחליטים שלא ללמוד ולחקור עליהן. בקהילה הספציפית שאני מראה ב'הבית שלנו', הם בהחלט מרגישים שהחיים משתנים, אבל הבעיה היא שהממשלה לא רוצה להקשיב לבעיות כאלה ואנחנו נוטים להאשים בהן מישהו אחר: את המדינות החזקות והעשירות. אפילו שחלק מהטענות הללו נכונות, גם לנו יש אחריות ועלינו לדרוש מהממשלה שלנו לחוקק חוקים שיגנו על היערות ועל האמזונס. צריך להתחיל את השינוי מהבית ואנחנו לא עושים זאת - בבוליביה. אנחנו ממש רחוקים מכך. העתיד עגום. לכן, עלינו לבחור אנשים טובים יותר לממשלה, עם קצת יותר שכל", אמר הבמאי.
גריסי סיכם: "הסיפור של הסרט אמנם ספציפי לבוליביה, אבל כל מדינה תחווה משבר משלה, כי אנשים יתחילו להגר - או שכבר התחילו - בגלל משבר האקלים ויהיו חייבים למצוא להם בתים חדשים. אני חושב שלעזוב את הבית זה בוודאי אחד הדברים הקשים שיש. אני מקווה שבעקבות הסרט יהיו מי שיתחילו לתהות מה קורה בכפרים ולמה אנשים מהגרים מהם, בין אם הסיבה היא חוסר או עודף גשם, משבר האקלים יכריח את כולנו לחפש לנו בית חדש".
"הבית שלנו" – שלישי, 11.10, בשעה 15:45, אודיטוריום חיפה; חמישי, 13.10, בשעה 15:00, אודיטוריום חיפה.
