השבוע פרסם המשרד להגנת הסביבה את דו"ח מרשם הפליטות לסביבה לשנת 2020 – והתמונה עגומה ומדאיגה. אך לפני שעוסקים באוויר שאנחנו נושמים ובגזי החממה שאנחנו פולטים לאטמוספרה היום, כדאי להביט אל העבר כדי להבין מדוע פרסום הדו"ח והעיסוק התקשורתי והציבורי בו הם עניין חשוב כל כך.
בליל ה-2 בדצמבר 1984, תושבי העיר בופאל שבהודו התעוררו לקול נפץ אדיר. מקור הרעש היה מכל גז שאוחסן במפעל חומרי הדברה בעיר. דקות לאחר פיצוץ המכל, ענן של גז מסוכן מסוג מתיל איזוציאניד (MIC) החל להתפשט ברחובות הסמוכים למפעל. אלפי בני אדם איבדו חייהם משאיפת הגז ואלפים נוספים נדרסו למוות במנוסת הבהלה של תושבי העיר המבועתים. לגז עצמו נחשפו חצי מיליון בני אדם, שרבים מהם יסבלו במשך שארית חייהם מבעיות בריאותיות קשות.
האסון בבופאל זעזע את העולם. התמונות של גברים, נשים, ילדים ותינוקות שאיבדו את חייהם באחת שודרו שוב ושוב באמצעי התקשורת ועוררו אמפתיה כמו גם חשש. אזרחים מודאגים החלו לשאול עצמם האם הם חשופים לסיכון ממפעלים תעשייתיים הממוקמים בעירם. בתוך זמן קצר מחוקקים החלו להגיב לחשש הציבורי בהעברת חוקים שמטרתם להגן על הציבור מסיכוני פעילות תעשייתית. חוק אחד כזה, שנחקק על ידי הקונגרס האמריקני ב-1986, הוא חוק זכות הקהילה למידע.
בניגוד לחוקים סביבתיים אחרים, חוק זכות הקהילה למידע לא הטיל רגולציה כבדה על מפעלים. מטרת החוק לא הייתה לשנות את דרך פעילותם של המפעלים, אלא לאפשר לקהילות להיערך טוב יותר לסיכונים שנובעים מהם. החוק חייב מפעלים לשתף עם הקהילות הסמוכות מידע על החומרים והפעילויות שמתקיימים במפעל ושעלולים לסכן את הקהילה. ההיגיון שמאחורי החוק היה פשוט - אם הקהילה תדע מה הסיכונים האפשריים, היא תוכל להיערך טוב יותר למקרי חירום: לרכוש ציוד רפואי מתאים, להכשיר כוחות הצלה, להקים מערכות התרעה ועוד.
בשלבים האחרונים של חקיקת החוק, וכמעט בלי שמישהו שם לב לכך, שני חברי קונגרס הוסיפו לו סעיף קטן. הם חשבו שאם המפעלים כבר מדווחים לציבור על החומרים שהם מחזיקים במחסניהם, יהיה זה נכון שעל הדרך הם יספרו לציבור גם מה יוצא להם מהארובה. הסעיף הזה לא באמת עורר עניין בקרב התעשייה ועבר בקונגרס ללא התנגדות. אחרי הכול, למפעלים היה רישיון לפלוט מזהמים, אז מה הבעיה לדווח על הפליטות המותרות שלהם? הרי גם לפני חקיקת החוק, המידע היה זמין לכל אזרח שרצה בו. ההבדל היחיד היה שלאחר חקיקת החוק, המידע פורסם באופן נגיש לכולם, ללא שנדרש לבקשו במיוחד מהרשויות.
כך הוקם מרשם הפליטות לסביבה האמריקני, המנגנון האפקטיבי ביותר בהיסטוריה של הרגולציה הסביבתית. מ-1988 ועד 1999 הביא מרשם זה להפחתה של כמעט 50 אחוז בפליטות של חומרים מסוכנים בארה"ב. בלי סנקציות, בלי קנסות, בלי התערבות של הרגולטור. תאגידים שנדרשו בהתאם לחוק לדווח על המזהמים שהם פולטים בחרו מיוזמתם להשקיע מיליונים בטכנולוגיות שיפחיתו את הזיהום שלהם.
למה? כי לחץ חברתי עובד. יש הבדל בין לפלוט מזהמים בהתאם לרישיון שנמצא באיזו מגירה של פקיד במשרד ממשלתי, לבין לפלוט את המזהמים האלו כשכל מי שגר סביבך יודע בדיוק מה אתה פולט עליו, באילו כמויות ומתי. יום לפני הדיווח הראשון מכוח החוק, המנכ"ל של מונסנטו, אחת מחברות הכימיקלים הגדולות בעולם, הודיע שהחברה תקצץ 90 אחוז מזיהום האוויר שלה תוך חמש שנים. מיוזמתה ועל חשבונה. החברה השלימה את ההתחייבות תוך ארבע שנים.
לפני כמעט עשור, מדינת ישראל אימצה את המנגנון של מרשם הפליטות לסביבה. גם אצלנו מפעלים מחויבים לדווח לציבור על המזהמים שהם פולטים. אלא שבניגוד למצב בארה"ב, התעשייה בישראל קצת פחות מתרגשת מלחץ של אזרחים.
כמה זה עולה לנו?
המסקנה הבולטת ביותר מדו"ח המשרד היא שהמחיר שאנחנו משלמים על פליטות מזהמים עצום. לפי המשרד, העלויות של פליטות מזהמים לציבור ולסביבה עומדות על 12.9 מיליארד שקל לשנה. אנחנו משלמים את הסכום הזה בירידה בבריאות, באובדן שנות חיים, בנזק לטבע הייחודי של ישראל. את העלות הזו לא תמצאו בדוחות הרווח של התעשיות המזהמות, אבל תרגישו אותה בכיס. בכל פעם שאזרח ישראלי קונה תרופות למחלות הנובעות מזיהום האוויר הוא משלם מכיסו על פעילות מזהמת. כשצוללנים בצה"ל נאלצו לשלם בשנות חיים על צלילות בקישון, הם סבסדו פעילות מזהמת. אפילו כשאנחנו רוכשים כרטיסים לבריכה כי הים מזוהם וסגור, אנחנו מממנים פעילות מזהמת.
12.9 מיליארד שקל לשנה. זכרו את המספר הזה בכל פעם שמספרים לכם שהרגולציה של המשרד להגנת הסביבה "יקרה".
עוד מאותו הדבר
אלברט איינשטיין אמר שההגדרה של אי-שפיות היא "לעשות את אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה". דו"ח המשרד שפורסם הבוקר מלמד שבכל הנוגע למשבר האקלים, מדינת ישראל לוקה באי-שפיות. לאחרונה, ממשלת ישראל התחייבה להפחית את פליטות גזי החממה שלה ב-27 אחוז עד 2030 וב-85 אחוז עד 2050. עם זאת, מאז תחילת מדידת פליטות גזי החממה ב-2015, לא נראית ירידה משמעותית בהיקף הפליטות בישראל.
למרות ההבטחות, ישראל ממשיכה לפלוט גזי חממה בשיעור הגבוה ב-82 אחוז מהממוצע העולמי לפליטות לנפש. כיצד אנו אמורים לעמוד בהתחייבויותינו? לממשלת ישראל הפתרונים.
אם יש דבר אחד שדו"ח המשרד מלמד אותנו, הוא שנדרש שינוי כיוון דרסטי. אי אפשר להמשיך באותו נתיב מסוכן ולצפות לתוצאות שונות. מול האיום הקיומי של משבר האקלים נדרשת פעולה משמעותית ושונה מכל מה שעשינו עד עתה. חקיקת חוק אקלים רחב וקשיח היא צעד מתחייב בכיוון הנכון.
גז טבעי הוא לא ירוק
קושי נוסף בדרך אל הפחתת הפליטות הוא האדרתו של הגז הטבעי. למרות היותו דלק מאובנים מתכלה, תעשיית הגז מקדמת את תדמיתו הירוקה של הגז הטבעי כמקור אנרגיה נקי יחסית. הטיעון המקובל בקרב תומכי הגז הוא שבהשוואה לפחם או לנפט, תוצרי בעירת הגז מכילים פחות גזי חממה ומזהמים. עם זאת, ההשוואה מטעה, משום שגז אולי לא מזהם כמו פחם ונפט – אבל הוא בהחלט מזהם. לפי הדו"ח החדש, 5 מ-10 המזהמים הגדולים בישראל הם תחנות כוח שמייצרות חשמל באמצעות גז טבעי. היקף הזיהום של תעשיית הגז מדגיש את הצורך המיידי במעבר לאנרגיות מתחדשות ונקיות באמת. אלא שישראל משתרכת מאחור באימוץ אנרגיות מתחדשות. לפי מומחים, ללא שינוי כיוון משמעותי, יש סיכוי נמוך מאוד שישראל תגיע ליעד שקבעה לעצמה – ייצור 20 אחוז מהחשמל ממקורות מתחדשים עד 2025.
שינוי לא מתרחש מעצמו
עם זאת, למרות התמונה הקודרת, לא הכול שחור. הדו"ח החדש מלמד שבתחומים רבים ישראל רשמה התקדמות משמעותית. בשנים שחלפו מאז שמרשם הפליטות לסביבה החל לפעול בישראל, היקף פליטות המזהמים ירד משמעותית. אומנם, הדרך שיש לעבור עד שנדביק את הפער בינינו לבין מדינות מתקדמות אחרות עוד ארוכה, אבל בהחלט יש ממה להתעודד.
הניסיון העולמי מלמד שבתחום ההגנה על הסביבה, כמו בתחומים אחרים, ידע הוא כוח. ההנגשה של מידע סביבתי לציבור תורמת לשיפור מצבה של הסביבה. אבל שינוי לא מתרחש מעצמו. זה התפקיד של כולנו, אזרחים מודאגים וארגוני סביבה, לפעול יחדיו לשיפור איכות חיינו.
ד"ר אורי שרון הוא מנכ"ל האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה ומרצה למשפט ומדיניות סביבתית בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת בר אילן.
הכתבה הוכנה על ידי זווית - סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
