יותר מ-14 שנה עברו מאז רעידת האדמה העוצמתית והצונאמי הקטלני שפגע בחוף המזרחי ביפן ושגבה את חייהם של עשרות אלפי בני אדם ואף גרם לתאונה בתחנת הכוח הגרעינית בפוקושימה. בעקבות האסון, ובשל הנזקים הכבדים שנגרמו, הוחלט ביפן להשבית לאלתר את הכורים הגרעיניים כדי למנוע דליפת חומרים רדיואקטיביים אל מחוץ לכור. במשך שנים רבות ניסו היפנים להבין איך ניתן לטפל בכורים המושבתים ובעיקר במים הרדיואקטיביים שבתוך הכורים. בשנה שעברה, התחילה ממשלת יפן להזרים את המים חזרה לאוקיינוס על אף החשש שזה עלול לגרום לזיהום סביבתי בלתי הפיך. סרט חדש שעוקב אחר קהילה של נשים קוריאניות שמתפרנסות מדיג בצלילה חופשית באוקיינוס מספק נקודת מבט שונה ונוגעת ללב על השלכות המשבר.
חדש בתקופת האנושות
האסון הגרעיני הנורא בפוקושימה אירע ב-11 במרץ 2011, כשרעידת אדמה אדירה בעוצמה 9 בסולם ריכטר (העוצמה היחסית של רעידת אדמה) פקדה את האזור מול חופי צפון-מזרח האי הונשו. הצונאמי האדיר שנוצר בעקבותיו הרג קרוב ל-20 אלף איש ופגע במערכות החשמל והקירור בתחנת הכוח הגרעינית פוקושימה דאיצ'י הנמצאת כ-250 קילומטרים צפונית לטוקיו. הצונאמי הרס לחלוטין את מערכת הקירור של כור מספר 1 וגרם לליבת הכור להתחמם יתר על המידה, מה שעלול לגרום לפיצוץ של הכור הגרעיני ולפליטה של חומרים רדיואקטיביים מסוכנים לסביבה. האסון בפוקושימה הוגדר כאחת התאונות האטומיות החמורות ביותר מאז אסון צ'רנוביל בשנת 1986.
הדליפה בפוקושימה. ארכיון
(רויטרס)
בשבועות הראשונים לאחר מכן ובשביל למנוע את התחממות הכורים, נאלצה חברת תחנת הכוח היפנית Tepco לשאוב מים מהאוקיינוס כדי לקרר את הכור במטרה למנוע אסון נוסף. המשמעות היא שכל יום מאז האסון המפעל מייצר כמיליון טונות של מים מזוהמים - מים שמכילים חומרים מסוכנים ורעילים. המים המזוהמים מאוחסנים במאות מכלים - כל מכל בגודל שווה ערך ל-500 בריכות שחייה אולימפיות. במשך שנים רבות ניסו הרשויות ביפן, בשיתוף פעולה עם מומחים ועם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, להבין כיצד לפרק את הכור הגרעיני בצורה בטוחה ומה לעשות עם המים המזוהמים. בסופו של דבר, כ-12 שנה לאחר האסון, הוחלט לסנן ולנקות את המים מעיקר הפסולת הגרעינית המזוהמת ולשחרר אותם בחזרה לאוקיינוס באופן מבוקר במשך 30 שנה.
״צריך להבין שמציאת פתרון לכמות כזאת של מים מזוהמים רדיואקטיבית היא אתגר שהעולם עוד לא נתקל בו בעבר ואין לזה שום תקדים בהיסטוריה״, מסביר ד״ר מתן שיינר, גיאוכימאי מהמחלקה למדעי כדור הארץ והסביבה באוניברסיטת בן-גוריון ובוגר תוכנית ממשק. ״העולם עוד לא התמודד עם סיטואציות כאלה וכל פעולה שמנסים לעשות היא ראשונית. גם אם נעשים המון ניסויים, בדיקות ומודלים לא ניתן לדעת בוודאות כיצד זה ישפיע לטווח הארוך ולכן הטיפול בפסולת רדיואקטיבית הוא תהליך איטי וזהיר״, הוא מחדד.
סבא"א וסבתא
הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא״א) פרסמה דוח בנושא וקבעה שעל אף שהמים המסוננים עדיין יכללו כמות מסוימת של חומרים רדיואקטיביים, התוכנית להזרמת המים עומדת בתקנות הבטיחות הבינלאומיות. עוד נכתב שההשפעה הסביבתית והבריאותית של המים המזוהמים תהיה זניחה יחסית, ולפיכך הסוכנות מאשרת את המהלך. ״התהליך אמור לסנן כ-62 מתוך 64 מהרדיונוקלידים (חומרים רדיואקטיביים א"ד)״, מציין שיינר. ״מדובר בתהליך טיפול מורכב וארוך שמעביר את הפסולת ואת המים המזוהמים בתוך שרשרת תגובות שהמטרה שלה היא לספוח ולשקע את המזהמים הרדיואקטיביים כמו צזיום, סטרונציום ויוד. היפנים הצליחו להיפטר מרוב היסודות חוץ משניים בעייתיים שהם פחמן 14 וטריטיום״, הוא אומר.
על אף האישור הרשמי של סבא״א לא כולם מקבלים בברכה, בלשון המעטה, את התוכנית. המדינות השכנות של יפן, ובפרט סין ודרום קוריאה, חוששות מההשלכות הבריאותיות של המהלך ומזיהום של סחורות הדיג שלהם. ״מכיוון שמדובר בתהליך שנעשה בפעם הראשונה גם המומחים עצמם חלוקים לגבי העניין הזה״, אומר שיינר ומוסיף, ״חלק מהמומחים הביעו חשש שגם כמויות מזעריות של טריטיום עלולות להצטבר בקרקעית האוקיינוס או בתוך גופם של בעלי חיים ימיים, וזה יכול לעבור הלאה בשרשרת המזון ולפגוע במערכת הימית וגם בבני אדם״. לאחר פרסום הדו״ח האשימה סין את סבא״א כי ממצאיה אינם משקפים את כל העמדות המקצועיות. מעבר להשלכות הפוליטיות קיימת גם השלכה כלכלית – היפנים חוששים שסין תטיל חרם צרכני על יבוא מאכלי ים מיפן, שכן יפן היא היצואנית מספר אחת של מוצרים אלה.
לגילאי 60 ומעלה
מאז ההחלטה השנויה במחלוקת של יפן לשחרר את המים לאוקיינוס חלפה שנה. בחודש שעבר עלה באפל טיוי ישראל סרט תיעודי חדש בשם The Last of the Sea Women. הסרט עוקב אחר קהילת נשים מיוחדת בשם ״האניו״ (Haenyeo) המתגוררות באי צ'ג'ו (Jeju Island) שבדרום קוריאה. קהילה זו עוסקת בדיג בצלילה חופשית – ללא מכלי אוויר. נשים אלו מתאמנות במשך שנים רבות בצלילה לעומקים של כ-20 מטר, ולמשך זמן ממושך של כ-2 דקות. בזמן הצלילה הן דגות ומוציאות מהמים יצורי ים שונים לפרנסתן. רק נשים עוסקות במלאכה הקשה והמסוכנת הזו וכיום נשארו כמה אלפי צוללות כאלה, רובן מעל גיל 60. המקצוע שלהן כל כך מיוחד שארגון אונסק״ו אף הכריז בשנת 2016 על נשות ההאניו כמורשת תרבותית בלתי מוחשית.
מעבר לבעיות החברתיות והכלכליות של נשות ההאניו, העניין הסביבתי – וליתר דיוק ההרס הסביבתי –בא לידי ביטוי ממקור ראשון, מאותן נשים שיום-יום עובדות במים ויודעות טוב יותר מכולם כיצד השתנה לרעה האוקיינוס. הן מספרות בסרט שהמסורת והפרנסה שלהן בסכנת הכחדה, בעיקר מכיוון שהאוקיינוס גוסס, מורעל ומזוהם בעקבות משבר האקלים וזיהום הים.
״זה סרט מיוחד על נשים שמגיעות ממעמד מוחלש מאוד ומהשוליים של החברה. אף על פי כן הן לוקחות את המאבק הזה לידיים שלהן״, אומר שיינר. בתמיכת סניף ארגון גרינפיס המקומי וארגוני סביבה מקומיים נוספים, מחליטות נשות ההאניו להתאגד ולמחות על ההחלטה של יפן להזרים מים רדיואקטיביים מהכור לים. הנשים חוששות שהמים המזוהמים יגיעו עד לאי שלהן ויפגעו בבריאות שלהן ובאוקיינוס עצמו, שהוא כאמור, מקור הפרנסה העיקרי שלהן. ״אני חושב שההשפעה של הסרט על הסוגייה הספציפית של הזרמת השפכים הרדיואקטיביים לא תהיה מיידית מכיוון שתהליך כבר התחיל", אומר שיינר. "אבל אני מאמין שהסרט יכול להשפיע על התודעה של האנשים ולהציג לעולם את האתגרים הנוספים של הנשים המקומיות כמו הנזקים של הפסולת וזיהום המים״.
לדעתו של שיינר, הדבר החשוב ביותר לאורך כל התהליך הוא דיגום ובדיקה של המים. ״מילת המפתח פה היא ניטור – מניטור של המים במכלי האחסון, דרך ניטור של תוצר המיהול עם מי הים ועד ניטור דיגומים בחופים השונים – של המים, של הסדימנטים (הקרקע) ושל בעלי החיים״, הוא מדגיש.
״גם אם מבחינה מדעית הטיפול לא יזיק לסביבה", הוא אומר, "אם הציבור יחשוש מהסיכוי לזיהום רדיואקטיבי, הנזק יהיה כלכלי – הפרנסה של מגדלי פירות הים ביפן וייתכן שגם של נשות ההאניו בקוריאה הדרומית בסכנה גדולה", אומר שיינר. כלומר, קיים חשש שציבור גדול מעדיף לקנות מוצרים ממקומות שאין בהם שום סיכוי לזיהום רדיואקטיבי, "לכן האינטרס של ממשלת יפן הוא קודם כל לשמור על אמון הציבור״, הוא מסכם.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
