אם לא הכרתם עד היום את הביטוי "אקטיביסט אופנה" יש לכך שתי סיבות עיקריות: הראשונה היא שכמו בכל העולם, גם בישראל מדובר בנשים ויש רק "אקטיביסטיות אופנה", אף שבתעשייה עצמה לא חסרים גברים בתפקידי מפתח ובהם לא מעט ששותפים לרעיון אך אינם מניפים את הדגל. הסיבה השנייה, המהותית יותר, היא שהביטוי עצמו נשמע כאוקסימורון ניו-אייג'י ונתפש כתופעה שולית. לאחר כחודש של תחקיר הח"מ יכול לקבוע בוודאות שאין דבר רחוק יותר מהאמת. גרם השפעה אחד של אקטיביסט(ית) אופנה שקול לקילו השפעת פעיל סביבה סטנדרטי.
הנזק ההרסני שגורמת תעשיית האופנה לסביבה ולהחרפת משבר האקלים הוא עובדה מוצקה, כמו גם ממדי הענק שלו. הנה אמיתות היסוד: 1. תעשיית האופנה אחראית באופן ישיר ליותר מעשירית מכמות הפחמן הדו-חמצני הנפלטת לאטמוספרה. 2. היא צורכת חמישית מכמות הפלסטיק – שמקורו בנפט - המיוצרת בעולם מדי שנה. 3. היא ממחזרת קרוב לאפס ממה שהיא מייצרת. ובחשבון אקטיביסטי: מי שמניע תזוזה חיובית זעירה בתעשיית האופנה שווה מיליונים במטבע האקולוגי.
מעבר לזיהום הישיר שאותו ניתן לצמצם, הבעיה העיקרית של תעשיית האופנה היא המודל העסקי המוכר כ"פאסט-פאשן": ייצור המוני במחזורי ענק ובתחלופה גבוהה, שמפציץ את השוק בקולקציות חדשות מדי שבוע. כשמדברים על "תרבות הצריכה" (המוגזמת), תעשיית האופנה עומדת בקו הראשון. מבחינה קפיטליסטית טהורה יש כאן צדק, כי אי אפשר להורות למישהו לייצר פחות ולמכור פחות. את מחיר המחלה האוטו-אימונית של חברת השפע אנו משלמים, בעקיפין, בהתחממות הגלובלית.
לתוך המשוואה הבלתי אפשרית הזו נכנסו אקטיביסטיות האופנה שמשנות את התעשיה מבפנים. בעולם יש רבות כאלו (כמו ויקטוריה בקהאם וסטלה מקרטני המוכרות לציבור הרחב), ובישראל אפשר לספור אותן על אצבעות כף יד אחת. החדשות הטובות הן שפעילותן מזיזה דברים איפה שחשוב: בדעת הקהל, אך בעיקר בתוך התעשייה עצמה.
אורית פרייליך: "כמו מבצע צבאי"
לאחת הבולטות בין אקטיביסטיות האופנה המשפיעות בישראל קוראים אורית פרייליך. מרצה ותיקה ובכירה במחלקה לעיצוב אופנה ב"שנקר", סבתא לנכדים ומי שמגדלת את הדור הבא של מעצבי האופנה הישראלים ומחדירה בו את ערכי הקיימות והאחריות הסביבתית. ב-2016, לאחר כמה שנים של "התבשלות", היא הסבה קורס קיים בשנה ג' ל"איתחול אופנה" והשיקה אותו בשיתוף פעולה מקורי עם צה"ל.
- מדים ואופנה? איך זה בכלל מתחבר?
"רצינו למחזר שאריות ביגוד צה"לי כחומר גלם עיצובי. הפעלתי קשרים אישיים והיה רצון טוב מצד מהנדס האקולוגיה של משרד הביטחון, אבל זה לא היה פשוט. החשש העיקרי שלהם שמדי צה"ל יגיעו לידיים הלא נכונות וכל הסיפור היה כמו מבצע צבאי שלם. רק כשהוכחנו שכל הבדים ייגזרו לחתיכות קטנות הגיעה המשאית ואפשר היה להתחיל לעבוד".
- עשיתם דברים כאלה גם עם עודפים של יצרני אופנה?
"כן. אחת החברות הגדולות בישראל העבירה לנו את כל הבגדים שלא נמכרו בשלוש שנים והיו מיועדים להטמנה. הסטודנטים הפכו את חומר הגלם לדגמים חדשים והייתי בטוחה שאותה חברה תציג אותם בחנויות שלה, אבל זה לא קרה. הבנתי שאותה חברה 'לא ממש בכיוון', ובקורס הבא כבר שלחתי את הסטודנטים עצמם להשיג עודפי ייצור. יצרני האופנה יודעים שתלמידי שנקר יגיעו אליהם לאחר הלימודים וההיענות הייתה גדולה".
- איך נראה הקורס כשעוד היה בחיתוליו?
"עבודה אחת הייתה לנתח את אספקת 'שרשרת המזון' בתהליך הייצור של חברות ענק. עבודה אחרת הייתה להציע ללקוחות רעיון מקורי איך לסגור את השרשרת הזו. השיא המפתיע היה פרויקט שעשו כמה סטודנטים נגד יצרנית אופנה גדולה שהייתה נותנת החסות שלנו. ככל שחלף הזמן, עוד ועוד בוגרים שלנו שעובדים בתעשייה יצרו עבורנו את שיתופי הפעולה ואפשרו לנו לקבל חומרי גלם לטובת הקורס. במקביל הכנסנו נושאים נוספים כמו 'אפס בזבוז' בתכנון וייצור בגד וראינו איך הסטודנטים עצמם מפתיעים בחומרי גלם חדשים שניתן למחזר למוצרי אופנה".
- כמו מה?
"עודפי טליתות ותכריכים, שלטים מתעמולת בחירות, עודפי בגדי תינוקות, מגבות משומשות וחדשות שנותרו במחסנים, ואפילו כדורי רגל".
- היו לכם גם הצלחות בשוק עצמו? משהו שהציבור ראה?
"בהחלט. השותף הכי מוערך שלנו הוא דן פילץ, מנכ"ל משותף ובעלי 'דיזנגוף סנטר', שמארח מדי שנה את תערוכת סיום הקורס בקומת הקרקע. כל מי שעובר בסנטר ונתקל בזה נחשף למשמעות הסביבתית של תעשיית האופנה וזה גורם לו לחשוב. הסנטר ופילץ גם מעניקים למצטיין הקורס מדי שנה פרס כספי של 15 אלף שקל".
- את מלמדת בשנקר יותר מ-30 שנה. מה השתנה מאז במודעות הסביבתית של הסטודנטים?
"עד סביבות 2015 - כמעט אפס מודעות. מאז שהתחלנו עם הקורס מספר הנרשמים אליו נמצא בעלייה וכך גם עבודות הגמר הכלליות של תלמידי שנקר שמתמקדות בקיימות".
- עד כמה לדעתך משפיעה המודעות הסביבתית של בוגרי שנקר על התעשיה לאחר שהם משתלבים בה?
"מאוד תלוי במי מדובר. יש כוכבת כמו רננה קרבס, שהקימה חברה לשימוש באצות לייצור טקסטיל, מציגה עבודות בכל העולם ומוזכרת בכנסים. אבל לשאר הבוגרים מצפה דרך ארוכה, כי הם לא יהיו בעלי חברות אלא יצטרכו לעשות את השינוי המאתגר מבפנים. כל הסטודנטים שלי הם שגרירי הנושא החשוב הזה ואין לי ספק שברגע שיתאפשר להם לפעול הם יעשו זאת ובמלוא המרץ".
פלג מזרחי: "בתעשיית האופנה חושדים בי"
מיטל פלג-מזרחי, דוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב החוקרת צרכנות, אופנה בת-קיימא וצדק סביבתי, היא גם פעילה חברתית בשכונות מצוקה ואקטיביסטית אופנה מוצהרת ובמשרה מלאה. היא ממייסדות "מתלבשות" (התנועה לקידום אופנה הוגנת בישראל), בשנים האחרונות העבירה מאות הרצאות על אופנה בת-קיימא ובשבוע שעבר פרסמה מאמר בנושא בכתב העת המדעי המקוון "אנציקלופדיה" (שעליו חתום גם המנחה שלה – פרופ' וח"כ אלון טל).
- מתי הפכת לאקטיביסטית אופנה?
"תמיד אהבתי אופנה, עם ארון בגדים גדול ומפואר וגם עבודה בתחום, ותמיד הייתי פעילה חברתית – אבל שני הקווים האלה מעולם לא נפגשו. באוניברסיטה נרשמתי לקורס קיימות ומדיניות ציבורית כי העדפתי אותו על סטטיסטיקה. לגמרי במקרה התבקשתי להכין עבודה על יום מהפכת האופנה המציין את אסון 'ראנה פלאזה', שבו קרס מפעל טקסטיל ענק בבנגלדש שייצר בגדים לכל חברות האופנה המערביות הגדולות. יותר מ-1,000 הרוגים ו-3,000 פצועים היו בשבילי הגלולה האדומה, וגרמו לשני דברים מיידים: הפסקתי לקנות בגדים לתקופה של יותר משנה והתחלתי לקרוא כל מה שיכולתי על תעשיית האופנה ומה שנמצא מאחוריה. למעשה, שם גם התחילה עבודת הדוקטורט שלי".
- מה המשמעות בחיים של להיות אקטיביסטית אופנה?
"אני משלמת מחיר גבוה אבל לחלוטין שווה את זה. בקרב חבריי לאקטיביזם החברתי, העיסוק שלי באופנה בת-קיימא נתפס כבחירה פריווילגיית בנושא שולי. בתעשיית האופנה המקומית אני נחשדת כמי שיוצאת נגדה ושואפת להכחיד אותה. זה שם אותי בעמדה בעייתית ולמרות שאני אשת אופנה שלמדה אופנה ומאוד אוהבת אופנה - אני לא חלק מהברנז'ה".
- נניח שיצרנית אופנה שממש עושה "פאסט פאשן" מציעה לך עבודה בשכר גבוה ובתפקיד ביצועי. את אומרת "לא תודה"?
"אם התפקיד מאפשר לשנות את המערכת מבפנים התשובה תהיה חד משמעית כן. לענקיות האופנה המהירה יש הרבה מאוד כסף, השפעה ויכולות. אם הן יבחרו לקדם קיימות, הן יכולות להשפיע הרבה יותר מהאקדמיה והממשלה ביחד. אבל אני חושבת ששינוי מבפנים שמכוון להפוך את המערכת על פיה הוא כמעט בלתי אפשרי. תאגידי אופנה לא משלמים לפועלי הייצור שכר שיכול לחלץ אותם מעוני ואני לא חושבת שיש חברה שמעוניינת לשנות את זה".
- מה אנחנו יודעים על אקטיביסטי-אופנה בישראל יחסית לעולם?
"בשנים האחרונות יש התעוררות גדולה בישראל. יותר ויותר אנשים מעוניינים לדבר על זה, לשמוע מאיפה מגיעים הבגדים שלהם וללמוד איך אפשר לעשות את זה אחרת. האינסטגרם שלי מלא בבלוגריות יד שנייה והאירועים של 'מתלבשות' מבוססים על קהילת המתנדבות שלנו. זו מגמה נהדרת ומשמחת מאוד, אבל כמו בכל תחום, גם כאן אנחנו מפגרים אחרי העולם. הפעילים הישראלים מתרחקים מפוליטיקה ומסתפקים בהעלאת תמונות של אאוטפיטים של בגדי יד שנייה. עד היום לא נערך בכנסת דיון בנושא ובניגוד לעולם אין שום חקיקה בתחום, גם לא באופק הרחוק".
- תורם אלמוני מעביר לך חצי מיליון שקל לקידום האג'נדה – מה תעשי עם הכסף?
"אמסד את הפעילות של 'מתלבשות' כך שנוכל להגדיל את הפעילות שלנו ולהמשיך לעסוק בה באופן שאינו מבוסס על התנדבות של נשים. בחזון שלנו 'בית מתלבשות' יפחית את הכמויות האדירות של פסולת הטקסטיל שמיוצרת בישראל, ינגיש אלטרנטיבות של אופנה הוגנת לצרכנים, ייתן מקום לדור החדש של חוקרות האופנה בת קיימא ויעניק במה למעצבים עצמאים".
לוי-ארבל: "נפגעתי מהקניון"
מיכל לוי-ארבל, לשעבר כתבת אופנה ב"ידיעות אחרונות", עזבה את התפקיד כשהחלה ללמוד לתואר שני בבית הספר ללימודי סביבה ע"ש פורטר באוניברסיטת תל אביב והתמקדה בחקר האופנה המהירה. בשנים האחרונות עסקה בהעלאת המודעות לנושא האופנה המהירה והשלכותיה, חיברה עם הסופרת שלי גרוס את הספר "החיים קצרים, אל תקני את הנעליים" ובנתה תוכניות חינוכיות בנושא לבני נוער וילדים. כיום היא מובילה את תחום הקיימות בחברת קורנית דיגיטל.
- איך ומתי הפכת לאקטיביסטית אופנה?
"אחרי כארבע שנים ככתבת אופנה, יחצ"נית מסוימת הציגה בפניי שמלה ואמרה 'היא עולה רק 99 שקל, כך שאפשר ללבוש אותה פעם אחת ולזרוק'. זה מה שגרם לי לשנות כיוון".
- יש מחיר שמשלמים על הליכה נגד הזרם? בקריירה, בפרנסה, בברנז'ה?
"לפני כמה שנים הצטלמתי לתוכנית של מיקי חיימוביץ' שעסקה בתעשיית האופנה המהירה וההשלכות שלה. ההפקה רצתה לצלם באחד הקניונים הגדולים ומהיח"צ של הקניון אמרו שאם אני מתראיינת לכתבה – אין אישור לצלם. הם הכירו את המסרים שלי על תרבות האופנה המהירה. בפן האישי מאוד נפגעתי, אבל הבנתי שלמה שאני עושה יש אימפקט".
- אם יצרנית אופנה גדולה תציע לך עבודה בשכר גבוה תחשדי שהם רוצים להשתמש בך לגרינווש?
"אני לא חושבת שאם חברת אופנה מגייסת מישהו לשווק את סיפור הקיימות זה בהכרח מייצג גרינווש. כדי לקדם פתרונות בני-קיימא חייבים לשלב בשיח את חברות האופנה הגדולות והמשמעותיות בשוק האופנה כי הן אלו שבאמת יכולות להזיז את המחט. לקיים שיח על קיימות עם מי שכבר עושה קיימות לא באמת יוביל לשינוי גדול ולכן חייבים לנסות לרתום דווקא את אלה שהשיקולים הסביבתיים לא נמצאים בראש סדר העדיפויות שלהם. כיום אני עובדת בקורנית דיגיטל שמפתחת טכנולוגיה בת-קיימא לייצור אופנה. אני רואה את הרצינות שבה חברות האופנה הגדולות מתייחסות לנושא וחושבת שזה עניין של זמן עד שכולן יעשו שינויים בשרשרת הייצור".
- האקטיביזם שלך משפיע?
"אחרי פרסום הספר 'החיים קצרים, אל תקני את הנעליים' נחשפתי להמון קהילות ומשפיעניות שמפיצות את הרעיונות של צריכת אופנה מקיימת. זה חשוב כי השינוי המהותי חייב לקרות גם מלמטה - כלומר אקטיביסטים וארגונים וולנטרים שמשנים את דעת הקהל ואת ההעדפות הצרכניות - וגם מלמעלה: רגולציה וחקיקה שמאלצת את החברות לשנות את ההתנהגות שלהן".
- מה צריך לעשות כדי לקדם את הנושא?
"כדי לגרום לשינוי, הסיפור של אופנה בת-קיימא חייב להיות נגיש, מאפשר ובאופן חד-משמעי לכלול גם את הרשתות ואת האופנה שההמונים קונים. מסרים רדיקליים ומבלבלים לא יובילו לשינוי התנהגותי בצד הצרכני ולא לשינו פעולה בקרב חברות האופנה".
פרנק-הוכברג: "נותנת קרדיט לקוראות"
רוב בני הנוער והצעירים בעולם מושפעים בעיקר מהרשתות החברתיות, אבל גם לעיתונות האופנה המסורתית יש מקום חשוב ביצירת השיח הציבורי והשפעה על דעת הקהל. מרב פרנק-הוכברג, עורכת הסטייל של "לאשה", מספרת כיצד השתנה התחום בשנים האחרונות.
"בסיקור אופנה אכן קשה לגשר בין אייטמים שמקדמים מכירות לרצון למתן ולצמצם את נושא הקניות. אני נותנת קרדיט לקוראות שמבינות את שפת עיתונות האופנה – תראו איזה יופי, זה הולך עם זה וכו' – ומצליחות לסנן בין מה שיפה בעיניהן ובין מה שהן צריכות או מוכנות להוציא עליו כסף".
- איך את רואה את העתיד? הלנצח יצרכו כאן בגדים בחזירות?
"אני בונה על הדור הצעיר ועל הילדים שיגדלו לתוך השיח הסביבתי-מקיים. כבר עכשיו יש הרבה ילדים ש'מחנכים' את ההורים ואני מקווה שמערכת החינוך תשלב את הנושא ככל האפשר בתוכנית הלימודים. למשל מה עושים בפרקטיקה של היומיום כמו 'כמה בגדים צריך בארון?' ו'האם באמת חייבים בגד חדש לכל חג?'. אני גם חושבת שבעשור הבא חלק מהרשתות המהירות כבר לא יהיו איתנו ושנושא הסחר ההוגן יהפוך לנורמת התנהגות".
איתי יעקב: "רכשו פחות. להרבה אנשים יש ארונות מפוצצים בבגדים שהם לא לובשים. מיינו, בדקו מה אתם לובשים ומה לא ואם אתם מרגישים צורך לקנות - רכשו בגדים באיכות טובה ומייצור מקומי. כך גם תתמכו בכלכלה ובמעצבים מקומיים וגם יהיה לכם פריט שיחזיק יותר מעונה אחת"
איתי יעקב, כתב האופנה של ynet, מסקר את התעשיה מאז תחילת שנות האלפיים וגם הוא רואה את השינויים הגדולים שעברו על כולנו מאז: "לא רק שהעיתונות פתחה אוזניים ועיניים לתחום הקיימות, גם מושאי הסיקור הבינו את החשיבות בהתייחסות לסביבה. מספר היצרנים והמותגים שמנסים היום לייצר אופנה ׳ירוקה׳ גדול במאות אחוזים ממה שהיה בתחילת האלף".
איתי יעקבצילום: ענבל מרמרי - איך משתלבת האג'נדה הסביבתית-חברתית שלך בכתיבה ובבחירת הנושאים?
"בהבלטת דו"חות חברתיים וסביבתיים של חברות אופנה בינלאומיות ומקומיות, בחשיפת קולקציות ומעצבים שפועלים בתחום ופרויקטים מכווני מטרה ירוקה באקדמיות לאופנה בישראל, ובסיקור השוטף. נושא הקיימות הפך בשנים האחרונות להיות ׳סקסי׳ בזכות לא מעט קולקציות אופנה ייעודיות עם אג׳נדה ירוקה. צריך לזכור שגם קולקציות ברות-קיימא של חברות אופנה גדולות עדיין משונעות בעולם וגורמות לבזבוז אנרגיה, ומיוצרות במדינות עולם שלישי בתנאי העסקה ירודים של העובדים".
- אתה אופטימי לגבי העתיד?
"אנשים ממשיכים לרכוש אופנה מהירה וזולה ותורמים לזיהום ובזבוז אנרגיה משווע, אבל אני מניח ש'אופנה מעגלית' וירוקה תמשיך לתפוס תאוצה".
- מה תציע לקוראים שרוצים ליהנות מאופנה אבל לא על חשבון הסביבה?
"רכשו פחות. להרבה אנשים יש ארונות מפוצצים בבגדים שהם לא לובשים. מיינו, בדקו מה אתם לובשים ומה לא ואם אתם מרגישים צורך לקנות - רכשו בגדים באיכות טובה ומייצור מקומי. כך גם תתמכו בכלכלה ובמעצבים מקומיים וגם יהיה לכם פריט שיחזיק יותר מעונה אחת. קנו יד שניה ווינטג׳: במקום בגד חדש יהיה לכם כזה שכבר נמצא במעגל. בקניית חדש: השתדלו לרכוש מחברות שחרתו על דגלן סחר הוגן ולא נצלני. בעיני זה יותר חשוב מאבחנה בין כותנה אורגנית לכותנה רגילה, כי בשני המקרים מדובר בבזבוז עצום של מים".
פריליק-ניב: "יש לכם יותר מדי בגדים"
מגזר שבישר את תרבות צריכת האופנה המוגברת, עוד לפני שהמושג "פאסט פאשן" נולד, הוא הסניקרס. זה התחיל בשנות ה-80 בארה"ב כאשר יותר ויותר צעירים החלו לסגוד לנעלי התעמלות וכיום גם בישראל יש קהילה פעילה של "תרבות הסניקרס". יוליה פריליק-ניב, עיתונאית ואשת תוכן, מייסדת ומנהלת קבוצת הפייסבוק הגדולה בנושא בישראל, לא מפחדת לדבר על זה ומספקת תובנות מעניינות.
- מה דעתך על פאסט-פאשן?
"אנחנו צריכים להיות צרכנים ויצרנים יותר מודעים, יותר מחושבים, לרוץ למרחקים ארוכים ולא להתנהל לפי גחמות רגעיות. לרוב האנשים בעולם המערבי יש יותר מדי בגדים, אקססוריז וחפצים. הלוואי שהיינו יותר מחושבים ומאופקים ברכישות שלנו, גם למען הכדור וגם למען בני האדם במדינות העולם השלישי שעובדים מאוד קשה ובתנאים לא סבירים כדי לייצר לנו עוד ועוד דברים. חלקם מיותרים כאמור".
- וכמה תורמת לזה תרבות הסניקרס?
"מעט מאוד. רוב האספנים מחזיקים בנעליים במשך שנים, שומרים עליהן, מנקים ומתחזקים. תרבות הסניקרס היא בדיוק ההיפך מחנויות 'שניים במאה'. אין קניות סתמיות, אימפולסיביות ומיותרות".
- משהו בהרגלי הצריכה שלך השתנה בהקשר הסביבתי והחברתי?
"אני קונה באופן מחושב ומודע יותר. קונה יותר מדויק ולפי צורך ולא רק לפי חשק. משתדלת לתכנן קדימה ומבינה שהמפתח הוא באיזון. בגדול מעדיפה לקנות איכותי וטוב אחד על פני הרבה וזול. זה נכון לאופנה, לבית ולכל תחום בחיים. משתדלת למעט בשטויות שיוצרו בסין ונמכרות בכמה שקלים. מעדיפה לקנות ממעצבות ומעצבים מקומיים מקוריים ככל יכולתי".
התיכוניסטית ל' חושפת: "רק רשת"
השיחה המעניינת ביותר התקיימה עם ל' – תיכוניסטית שגם מתלבשת יפה וגם מגדירה את עצמה כמודעת ל"פאסט פאשן" ומסרבת להיכנע לתופעה.
- מה הגורם שמשפיע על בני גילך בצריכת אופנה?
"אך ורק רשתות חברתיות. לא טלוויזיה, לא שיחות שמדברים אחד עם השני, רק טיקטוק, אינסטגרם ויוטיוב".
- מה רואים שם?
"סרטונים של אנשים פרטיים שמראים איזה בגדים הם קנו אתמול. קוראים לזה 'פאשן האול' וזה הדבר הכי משפיע שיש".
- איך הכרת את הצד השלילי שנקרא "פאסט פאשן"?
"האינטרנט והרשתות החברתיות, ורק משם".
- דובר על זה בבית הספר שלך?
"אני לומדת בתיכון מעולה, אבל אף מילה לא נשמעה על הנושא".
- בעולם המבוגרים יש בעיקר אקטיביסטיות אופנה. מה קורה אצלכם?
"רק בנות. מאה אחוז בנות".
