החוקרת העצמאית מילה זינקובה העלתה את האפשרות שהזוהר הצפוני, שנצפה בשמי צפון האוקיינוס האטלנטי בליל ה-15 באפריל 1912, הלילה שבו טבעה הטיטאניק, הוביל בסופו של דבר לתוצאות האסון הכבד. במאמר שפורסם בכתב העת Weather וצוטט בכלי תקשורת מדעיים רבים נטען כי במקום נוצרה סערה גאומגנטית, ששיבשה את מערכת הניווט של ספינת הענק שעשתה את דרכה מבריטניה לניו יורק וגם עיכבה את הגעת כוחות חילוץ והצלה בשל בעיות תקשורת.
האסון אירע בעת שהטיטאניק הייתה מדרום לניופאונדלנד שבקנדה. התצפיתנים התריעו על גוש גדול של קרח צף היישר לפנים. הקצין הראשון, שהיה קצין המשמרת באותה שעה, פקד מיד להפנות את האוניה שמאלה, אך בגלל מנגנון ההיגוי המיושן לא הספיקה האוניה לפנות בעוד מועד, התחככה בהר הקרח בצדה הימני, ודופן האוניה נפגע ונפרץ חלקית לאורך 90 מטר, מתחת לקו המים.
בשעה 00:40 באותו לילה ניתנה פקודה להוריד את סירת ההצלה הראשונה, ואחריה את השאר, אך רוב הנוסעים לא עמדו על הסכנה הנשקפת לחייהם וסירבו לרדת. מעט אחרי 2:00 החלה האוניה החלה לטבוע, ובשעה 2:20 שקעה כולה תחת פני המים. בסך הכול ניצלו 492 נוסעים ו-214 אנשי צוות. 1,517 נוסעים ואנשי צוות קיפחו את חייהם באסון.
במאמר טוענת החוקרת זינקובה כי לזוהר הצפוני היה חלק גדול באסון הנורא באותו לילה. זינקובה ציינה כי כמה אנשים - שהיו בספינות אחרות באזור וחלקם השתתף בפעולות ההצלה - טענו שהזוהר הצפוני היה די חזק באותו לילה. הם אמרו כי האורות סייעו בפעולות ההצלה ועזרו לזהות את סירות ההצלה במי האוקיינוס. כיוון שזה היה לילה ללא ירח (כ"ח ניסן בתאריך העברי), היה קשה יותר לאתר את סירות ההצלה במים לולא האורות הירוקים, סגולים, כחולים ואדומים של הזוהר הצפוני.
זיקובה הוסיפה כי בדו"ח הרשמי של חקירת אסון הטיטאניק האשימו אנשי צוות של הספינה חובבי רדיו, שלטענתם שיבשו את רשת הקשר של כלי השיט הענק. לדבריה, באותה תקופה לא ידעו שסערה גאומגנטית משבשת את רשת הקשר.
זוהר קוטבי הוא אור זוהר המופיע במרומי השמיים באזורי הקוטב הצפוני והדרומי. בהתאם לכך הוא קרוי זוהר צפוני (אוֹרוֹרָה בּוֹרֵאָלִיס) או זוהר דרומי (אורורה אוסטרליס). מקורו של הזוהר בהתנגשויות של חלקיקים טעונים המגיעים מן השמש עם מולקולות האוויר במרומי האטמוספרה (מעל 100 ק"מ).
החלקיקים, חלק מ"רוח השמש" - זרם חלקיקים מסיביים הבוקעים מהשמש ומתפשטים ברחבי מערכת השמש - מואצים ומתועלים בשדה המגנטי של כדור הארץ, ומשום כך הם פוגעים באטמוספרה באזורי הקוטב. "רוח השמש" נושבת מהשמש לארץ במהירות עצומה של כ-1.6 מיליון קמ"ש.
בהיכנסה לנתיבים המגנטיים של אטמוספרת כדור הארץ לאחר כ-40 שעות, חלקיקי האלקטרונים והפרוטונים המרכיבים אותה מתנגשים במולקולות חנקן וחמצן. התנגשות זאת גורמת לפליטת קרינה אלקטרומגנטית בחלק הנראה של הספקטרום שתוצאתה היא מופע הזוהר.
צבעי הזוהר משתנים בהתאם למולקולות השונות וביחס לגובה. צבע ירוק: כתוצאה מהתנגשות עם חמצן עד גובה של 240 ק"מ לערך. צבע אדום: כתוצאה מהתנגשות עם חמצן מעל לגובה של 240 ק"מ לערך. צבע כחול: כתוצאה מהתנגשות עם חנקן עד גובה של 100 ק"מ לערך. צבע סגול: כתוצאה מהתנגשות עם חנקן מעל לגובה של 100 ק"מ לערך.
מופעי הזוהר הקוטבי משקפים את עוצמת פעילות השמש. בעת פעילות אינטנסיבית בשמש, קרינה על-סגולה רבה נפלטת ממנה. קרינה זו משפיעה על קווי השדה המגנטי של כדור הארץ (המגנטוספרה), וכתוצאה מכך יכולת ספיגתו של השדה המגנטי את זרם החלקיקים משתנה. אם פעילות השמש עזה במיוחד, עשוי הזוהר להיראות בקווי רוחב נמוכים מהרגיל ושכיחות הופעתו עולה.
