ועידת האקלים ה-28 של האו"ם שתיפתח ביום חמישי הקרוב מתקיימת בצל שתי מלחמות רחוקות, עם מכנה משותף - דלקים מזהמים. העולם לא מצליח להשתחרר מנפט וגז, וגם ב-2023 הם מתדלקים מלחמות, בנוסף למחיר הסביבתי העצום של המשך השימוש בהם.
יו"ר הוועידה הוא סולטן אחמד אל-ג'אבר, שר התעשייה של איחוד האמירויות, המשמש גם מנכ"ל חברת הנפט הלאומית של אבו-דאבי. החברה מפיקה 4 מיליון חביות נפט ביום, כ-9% מתפוקת הנפט העולמית. התוכנית העסקית היא להגיע ל-5 מיליון חביות ביום עד לשנת 2030. אל-ג'אבר מנהל גם את פעילות החברה בתחום האנרגיות המתחדשות - השקעה שהיא כעשירית מן ההשקעה בנפט. האם היחס יתהפך וייעצרו קידוחי נפט חדשים? נראה שהוועידה מתוכננת בדיוק כדי לדאוג שזה לא יקרה בזמן הקרוב.
הפופוליסטים נלחמים בהסכם פריז
אחת ממטרות הוועידה היא לבחון את העמידה ביעדי הסכם פריז. ב-2015, לאחר עשורים של דיונים, הצליחו מדינות העולם להתחייב על יעדים מבוססי מדע להפחתת פליטות גזי חממה, אשר יאפשרו לעצור את עליית טמפרטורת כדור הארץ בטווח שבין 1.5 ל-2 מעלות צלזיוס ביחס לטמפרטורה לפני המהפכה התעשייתית.
כמו עוף החול התרוממנו, השתעלנו ויצאנו לתוכנית גמילה מפחם, נפט וגז. האיחוד האירופי, ארה"ב וגם סין יזמו השקעה של מאות מיליארדי דולרים להחלפת תשתיות מזהמות. במדינות רבות נכנסה לתוקף רגולציה חדשה הכוללת מיסוי פחמן. הייתה הרגשה שבדקה ה-90, אולי הצלחנו להתעורר בזמן.
ואולם, קיים פער עצום בין ההתחייבויות לבין היישום. גם אם מדינות העולם יישמו את כל צעדי המדיניות שכבר החלו לנקוט, הטמפרטורה העולמית צפויה לעלות בכ-3 מעלות צלזיוס, ולחצות את הקו שמבטיח המשך חיים בטוחים על כדור הארץ.
מן הרגע הראשון היה ברור שיישום הסכם פריז יהיה אתגר עצום, אולם על מנת להבין את הריאקציה החדשה כלפיו, חשוב להתייחס לתהליך שמתרחש במקביל - משבר הדמוקרטיות.
זה כעשור, מפלגות ימין פופוליסטיות משנות את המפה הפוליטית ברחבי העולם. בשל האופי של מדיניות האקלים, אשר דורש שיתוף פעולה בינלאומי והשקעת משאבים לטווח רחוק, נושא האקלים נהפך לשק חבטות קלאסי עבור הימין הפופוליסטי, המטיף להתבדלות ולאומנות. החלשת הדמוקרטיה והחלשת מדיניות האקלים שלובות זו בזו. עד כה, המפלגות הפופוליסטיות הצליחו להסיג לאחור את מדיניות האקלים ב-25 מדינות ברחבי העולם. לא מדובר רק בדונלד טראמפ והרפובליקנים, אלא על מפלגות שנתפסות כמתונות הרבה יותר. בריטניה היא דוגמה טובה. לאחר שהציבה יעד של איפוס פליטת גזי החממה עד לשנת 2050, ראש הממשלה רישי סונאק הכריז כי הממשלה תדחה את יישום הפסקת המכירה של רכבי דיזל ובנזין.
נסיגה במדיניות האקלים של ישראל
ישראל מעולם לא הייתה מופת של מדיניות אקלים, אולם תחת ממשלת נתניהו מורגשת נסיגה לאחור. התוכנית ההרסנית להרחבת צינור הנפט מאילת לאשקלון חוזרת לדיון, לאחר שנעצרה על ידי תמר זנדברג בממשלה הקודמת.
יעדי חוק האקלים הם מהצנועים במדינות המערב - הפחתה של פליטות גזי החממה ב-30% עד 2030, תוך הסתייגות כי במקרה של "נסיבות לאומיות" ניתן לצמצם עוד את היעדים.
כל זה לא הפריע לממשלת ישראל לתכנן הוצאה של 9 מיליון שקלים על משלחת חסרת תקדים של אלף איש לוועידה. מרבית ארגוני הסביבה בישראל, ובהם "צלול", "מגמה ירוקה" ו"אדם טבע ודין", ביטלו את הגעתם עוד לפני המלחמה.
החברה האזרחית הישראלית על המפה
לחברה האזרחית ולהיי-טק הישראלי יש את כל מה שצריך כדי להפוך את ישראל למובילה עולמית בפתרונות לאתגרי האקלים. בשנים האחרונות הוקמו בישראל כ-700 חברות Climate Tech, בתחומי האנרגיה, המים, החקלאות, המזון, התחבורה ועוד. הוקמו גם חממות וקרנות הון סיכון ייעודיות, אקו-סיסטם שלם אשר יכול לממש את הפוטנציאל של ישראל.
כיום כבר ברור שטכנולוגיה לבדה לא תספיק, ונדרשת מדיניות אקלים חכמה. מדיניות אקלים צריכה להיות משולבת עם חיזוק הדמוקרטיה, ובצעדים המבטיחים שאף קבוצה חברתית לא תיפגע או תיזנח מאחור. כאן יש מקום לארגוני הסביבה להציע צעדי מדיניות אשר יהפכו את ישראל למודל של מעבר מהיר והוגן לכלכלה ללא פחמן.
דובאי יכולה להפתיע - תמיד קיים סיכוי שמדובר בתוכנית מבריקה של האו"ם לגרום למדינות הנפט לקחת אחריות ולהגביל את עצמן. הסיכוי קלוש אך קיים. נראה שהדבר הכי מועיל שאפשר לעשות בדובאי הוא להזמין את 70 אלף הנציגים ואת ראשי מדינות העולם לוועידה בקיץ - ללא מזגנים. זו ועידה שאני מחכה לראות את תוצאותיה.
צור משעל הוא דוקטורנט בבית ספר "פורטר" לסביבה ולמדעי כדור הארץ באוניברסיטת תל אביב, והשתתף בוועידות אקלים קודמות מטעם ארגון הגג של ארגוני הסביבה בישראל, "חיים וסביבה".
tsur.mishal@gmail.com
