כשמדובר במסיבות, למרבה הצער תפקידי הוא להיות הבחור שמגיע הרבה לפני כולם. גם כשאני מנסה ביוזמתי להתנהג כאחד האדם ולהגיע באיחור, בסופו של דבר אני עדיין בין הראשונים שנכנסים בדלת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
עם פרוץ המגפה, כשמסיבות נהיו מסוכנות ולכן מעטות, קיבלתי קצת מנוחה מהגורל שנגזר עליי, אבל עכשיו, עם שובן של המסיבות עבור רבים, חזרה איתן השאלה הנצחית: מתי כדאי להגיע למסיבה? הרי אם תגיעו בזמן שבו נאמר להגיע, רוב הסיכויים שגם אתם, כמוני, תהיו הראשונים שם.
זמן ההגעה האופטימלי הוא שילוב של כמה שיקולים שונים, לפעמים אפילו סותרים: אם תהיו הראשונים להגיע זה יהיה קצת מביך (האמינו לי), ואולי גם תתפסו את המארחים לא ממש מוכנים עדיין. לעומת זאת, אם תופיעו הרבה אחרי כולם אתם עלולים לפספס את החלק המעניין או להסתכן בהעלבת המארחים. סביר להניח שתרצו להיכנס בדיוק כשהמסיבה תופסת תאוצה, חלון זמן שלפי זהבה (זו מהסיפור על זהבה ושלושת הדובים) הוא בדיוק נכון - לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי.
כשאנו הולכים למסיבה, כולנו ננהל את החישובים הקטנים האלה (במודע או לא במודע), בניסיון לזהות את עיתוי הזהב להגעה. קחו לדוגמה את ידידי, סם ברודי, שעובד ככתב פוליטי בוושינגטון. לסם יש את "חוק 38 הדקות": למסיבות שקטות עם חברים ואוכל, הוא בדרך כלל אוהב להופיע 38 דקות לאחר שעת ההתחלה הרשמית. "30 דקות יהיו מוקדם מדי ו-45 דקות זה כבר מאוחר מדי", הוא הסביר (כשמדובר במסיבת בית גדולה וסוערת יותר, הוא מכוון לשעה איחור).
אני אוהב את הפשטות של חוק 38 הדקות, אבל לעזרה בחישובים קצת יותר מורכבים לעיתוי ההגעה פניתי למישהו עם הבנה מעמיקה ב... כמה מפתיע - במתמטיקה. פניתי לדניאל ביס, מתמטיקאי שיודע דבר או שניים על מתיחת חישובים עד כדי אבסורד. לפני שנים, כאשר חברו, הסופר ג'ון גרין, היה זקוק לנוסחה המנבאת תוצאה של מערכת יחסים רומנטית עבור אחת הדמויות בספרים שלו, הגה עבורו ביס נוסחה מורכבת ומלבבת, עם משתנים כמו "דיפרנציאל של הצד הזורק ושל הצד הנזרק". החישוב מופיע בספר An Abundance of Katherines ("הרבה קתרינות"), עם תוצאות שאפשר להציג בגרף.
ביס, שהיה בעברו מרצה למתמטיקה באוניברסיטת שיקגו (וכיום הוא ראש העיר של אוונסטון, אילינוי), הסכים לבקשתי לבנות נוסחה מגוחכת דומה, לחישוב הזמן המושלם להגיע למסיבה. התוצאה כפי שניתן לראות כמה פסקאות מתחת, לוקחת בחשבון עד כמה החברים שלכם דייקנים, מה המידה שאתם מעדיפים להקדים או לאחר, עד כמה אתם נרגשים מהמסיבה, ועד כמה אתם מצליחים לדייק בחיזוי זמן ההגעה אליה.
בתמורה, הנוסחה פולטת את התוצאה - כמה דקות לאחר שעת תחילת המסיבה כדאי לכם להגיע אליה. הכול פה מתמטי, כך שזהו מדע מדויק!
או-קיי, אז אולי נוסחה כזו היא קצת טיפשית. אומנם ביס לא מתכנן להשתמש בה בעצמו בקרוב, אך הוא כן ציין שהפיתוח שלה היה חוויה מחכימה; הצורך לחשוב על שיקולים אפשריים לזמן ההגעה למסיבה הניע אותו לחשוב אם זמני ההגעה שלו עצמו תואמים למידת ההנאה שהוא מצפה לקבל מהמסיבות. "אם לא תשקלל היטב את כל הגורמים השונים, אתה עלול להגיע למצב שתופיע במסיבה חמש דקות אחרי שהאדם שבאמת רצית לבלות איתו כבר עזב", הוא אומר.
בתרבות האמריקנית, העובדה שאנשים לא מתייצבים למסיבה באותה שעה היא מקובלת כל כך שזה נראה נורמלי לחלוטין. אבל אם תחשבו על זה רגע, קצת מוזר שבחברה שמקפידה כל כך על זמני הגעה לישיבות ולפגישות ישתרש נוהג כזה. איך ולמה הגענו כולנו להחלטה שבמסיבות שעת ההתחלה היא רק הצעה לא מחייבת?
חלק מהעניין קשור למתח הבסיסי שקיים בין מה שמכונה "זמן שעון", שהוא המספרים שמכתיב השעון, ובין "זמן אירוע", שהוא מסגרת נזילה יותר, המתאימה את עצמה למקצב החברתי שלנו, ובמילותיו של הפסיכולוג החברתי המנוח, רוברט לוין, משאירה מקום "לפעילויות להתרחש לפי לוח הזמנים הספונטני שלהן".
בחלק ניכר מההתנהלות היומיומית שלנו שולט הדיוק של "זמן השעון", אבל במסיבות אנחנו מקבלים רשות להתנתק ממנו ולעבור ל"זמן אירוע" רגוע. "מבחינה רעיונית וחווייתית, מסיבות הן ההפך הגמור מפגישות עסקיות או משיעור בכיתה", הסביר לי קווין בירת', אנתרופולוג בקווינס קולג' של אוניברסיטת העיר ניו יורק. "כחלק מהניגוד הזה, שעת ההתחלה של מסיבות לא אמורה להילקח ברצינות".
לכך יש להוסיף, שבניגוד לאירועים רבים אחרים, במסיבות התחושה היא שאין רגע התחלה ספציפי ומובחן. אין יריית אקדח או הרמת מסך. "מסיבה אמיתית לא מתחילה כל עוד מספר המוזמנים... לא חוצה סף מסוים שקשה להגדירו, ולפעמים קשה לזהותו", כתב לי בדוא"ל דיוויד הנקין, היסטוריון באוניברסיטת ברקלי, שחקר את נושא מדידת הזמן. הוא הציע שאולי "הגבולות האווריריים של מסיבות" מובילים באופן טבעי להגעה הדרגתית של המוזמנים.
אבל גם לאווריריות הזו יש גבולות. גם אם שעת ההתחלה של מסיבה לא נלקחת באופן מילולי, האורחים לא ידעו מה לעשות אם המארחים לא ינקבו בשעה בכלל. זו הדומיננטיות של זמן השעון.
מובן שהחברה האנושית ידעה לתאם פעילויות עוד בטרם היו כולם מצוידים בשעונים. במקרים רבים נהגו לדעת מה השעה בעזרת פעמונים ציבוריים שצלצלו מכנסיות או מבתי עירייה. אנתוני אווני, פרופסור בדימוס לאנתרופולוגיה ולאסטרונומיה באוניברסיטת קולגייט, סיפר לי כיצד לפני כמה מאות שנים, במינכן שבגרמניה, הייתה נהוגה מערכת סבוכה של פעמונים, שצלצלו בטונים וברצפים שונים כדי לאותת לקבוצות שונות של עובדים בתעשיית הבגדים - גוזרים, צובעים וכן הלאה - מתי כל קבוצה אמורה להתייצב לעבודה.
הנושא הזה גרם לי לחשוב על המסיבה הבאה שאארח. כיוון שממילא אף אחד לא יגיע בזמן ההתחלה המוצהר, התחלתי לתהות אם יש נקודות התייחסות נטולות שעון שאוכל לתת לאורחים שלי, ולקוות שהם ידעו לנצל אותן כדי להופיע ביחד, כמו אותם גוזרים וצובעים.
פעמונים ציבוריים הם כבר לא ממש אופציה, אבל המומחים שראיינתי ציינו כמה רמזים בסיסיים שאמורים להצליח טוב למדי: אפשר לבקש מאנשים להגיע מיד אחרי העבודה או עם רדת החשֵכה, או אפילו אחרי שהם משכיבים את הילדים שלהם לישון. היו גם הצעות פיוטיות יותר. בירת' למשל הציע שאודיע לאורחים שלי שהמסיבה תחל "עם פריחת נר הלילה". הוא הוסיף גם שבאזור מסוים בטרינידד, שבו ערך את מחקר הדוקטורט שלו, היו להקות של תוכים שהתעופפו בחזרה למקומות הקינון שלהם בשעה דומה מדי ערב, ולכן גם הן יכולות לשמש כאות לצאת למסיבה, לפחות אם אתם מתגוררים במקום עם אוכלוסיית תוכים מקומית.
גם פרופ' אווני פנה לכיוון הפרחוני, והציע שהמסיבה שלי תחל כאשר פרחי החמניות שבסביבה יפנו את ראשם לכיוון מסוים, אבל הרעיון שלו שהכי אהבתי היה אינטראקטיבי יותר: "הייתי מחלק לכל המוזמנים מקלות באורך 30 ס"מ", הסביר, "ומורה להם: 'צאו לחצר האחורית שלכם, מצאו מקום שטוח, תקעו את המקל באדמה, וכאשר [הצל שלו] יגיע לנקודה מסוימת (למשל לאורך מטר אחד), זה הזמן לצאת למסיבה שלי".
לכן, אם אי פעם תקבלו ממני מקל בדואר, דעו שמחכה לכם בילוי.
