צריכים להיות מנותקים מהמציאות כדי לא להבין שמערכת החינוך בישראל נמצאת בתקופה הקשה בתולדותיה. בין הבעיות המרכזיות שלה: מחסור חריף במורים, מחסור במשאבים פיזיים, תנאי עבודה מחפירים והיעדר תמיכה ציבורית, שילוב שמוביל לשחיקה, אי-אמון ונטישה. אלה ניכרים גם במוסדות להכשרת עובדי הוראה וגם אצל עובדי ההוראה עצמם. משרד החינוך מחזיק בתקציב הגבוה ביותר בין משרדי הממשלה, עם רמת ביצועים נמוכה להחריד. מפעל פרטי כה כושל היה נסגר מזמן.
בהיותו מנוע צמיחה מרכזי של כלל מרכיבי החברה, החינוך המדעי הוא מַרְאָה שמאפשרת לבחון דרכה את החינוך כולו. שנות ה-80 וה-90 היו תור זהב בחינוך המדעי בישראל, שנהנה מהשקעה בפיתוח, הכשרה, הצטיידות, הקמת מרכזים למורים וכמובן תקציבים. הילדים שגדלו אז הם כיום המבוגרים המניעים את המשק.
מתחילת המילניום הנוכחי הברז צומצם ונסגר, בלי אסטרטגיה חלופית שתשמור על ההישגים. יותר מעשרים שנה אחרי, חלק הארי של המורים מהתקופה ההיא פרשו, בלי שנבנתה חלופה ראויה ומקצועית. כתוצאה מכך איכות לימודי המדעים צנחה בזריזות מבהילה. בבתי הספר היסודיים אין בכלל מורים למדעים, אין ציוד ואין מעבדות. בחטיבות הביניים והתיכונים המצב לא הרבה יותר טוב. רבים מהמורים שמלמדים היום מדעים לא הוכשרו לכך מעולם. היעדר מורים במקצועות האחרים מביא לידי כך שגם אלה שכבר הוכשרו ללמד מדעים, מלמדים לעיתים קרובות מקצועות אחרים.
התוצאה היא לא פחות מקטסטרופה. אנחנו חיים במדינה ששואפת להיות מובילה בעולם אשר רץ קדימה ביכולותיו ודרישותיו, בשעה שמערכת החינוך שלה מדשדשת הרחק מאחור. במהלך העשור הקרוב, ילדי תחילת המאה ייטלו את מושכות ההובלה של המשק. ספק אם הילדים האלה, שגדלו בחסר גדל והולך של חינוך מדעי ראוי לשמו, יצליחו להדביק את פערי המיומנויות והידע הנדרשים כדי להמשיך את הצמיחה שכולנו זקוקים לה נואשות.
חינוך מיטבי
כדי לשנות את מצב החינוך נצטרך להזיע ולהכיל הרבה כאב. הפתרון חייב להיות מערכתי, ולכלול הגדרה מדויקת ורצינית של מטרות ויעדים, רמה מקצועית, תנאי סביבת עבודה, שכר, שעות עבודה וחופשות, והגדרת המשאבים והזמן הנחוצים לשם כך. זה ידרוש נחישות והרבה מאוד אומץ להתמודד עם המלחמות שיהיו לאורך הדרך. ויהיו מלחמות. ועוד איך יהיו.
חינוך מיטבי מחייב שכל אנשי החינוך של ילדינו יהיו בעלי מקצוע מעולים בתחומם, העומדים בדרישות הערכים, הידע והמיומנויות העדכניים ביותר, הן בתחום הדעת שהם מלמדים, והן בפדגוגיה. ויתרה מזאת – גם בטכנו-פדגוגיה. הרי הסביבה הדיגיטלית מצויה כיום בכף ידם של כמעט כל ילדה וילד. לכן היא אחד הכלים המרכזיים המאפשרים להנגיש לכולם את מכלול העושר המדעי, ההתנסותי והתרבותי שיש לאנושות להציע. מורים מעולים בטכנו-פדגוגיה ינצלו את זה כדי לצמצם פערים ולהוביל למידה עדכנית ורלוונטית למציאות.
במורים כאלה, נוכל – ונצטרך – לתת אמון. הרי זה מה שאנחנו עושים בכל תחום אחר. בכל פעם שאנחנו עולים על מטוס אנחנו בוטחים בכך שהטייס הוא איש מקצוע מעולה; בכל פעם שילדינו עולים על מתקן שעשועים, בכל פעם שאנחנו נכנסים למעלית, אנחנו בוטחים במהנדסים שתכננו אותם ובקבלנים שבנו אותם; אנחנו נותנים אמון במקצוענות של הרופאים שאנו נותנים להם להרדים ולנתח אותנו; ברוקחים שאנו בולעים תרופות שהם שמו בידינו; בטבחים שאנו אוכלים את תבשיליהם – בכל בעל מקצוע שאנו סומכים על הכשרתו ומקצוענותו. במערכת שבה אנחנו מאפשרים כמעט לכל אחד להיכנס לכיתה כמורה, כמה מאיתנו באמת סומכים על המקצוענות של אנשי החינוך?
כדי שיהיו לנו מורים מעולים, שגם יישארו וישגשגו בעבודתם, נצטרך להתחייב לתת להם סביבות עבודה מתקדמות וראויות שבהן הם יוכלו לפעול; מרחב עבודה שבו מורה יכול לפגוש את תלמידיו, להתכונן כראוי לשיעור ולעבוד עם עמיתים; וכמובן, נשלם להם שכר הולם. הם לא עושים לנו טובה, הם עובדים – ועל עבודה מעולה צריך לשלם. מי שחושב שחינוך מצוין הוא דבר יקר, צודק – אבל חינוך גרוע עולה הרבה יותר. כאמור, משרד החינוך הוא משרד עשיר. לא הכסף הוא הבעיה.
להציל את הדור הבא
מי שצריך להוביל את השינוי הם אנשי חינוך בעלי ניסיון, יצירתיים ופורצי דרך, עם הצלחה מוכחת במודלים חדשניים ועדכניים בתחומם ונטולי אג'נדה פוליטית או עסקית. יש לא מעט כאלה, גם במערכת עצמה וגם בעמותות ובארגונים הרבים שנותנים מענה מצוין במקומות שבהם המערכת נעדרת או נכשלה.
כן, בחלק מהמלצותיהם הם יטעו, אבל אנחנו לא מסוגלים להמשיך עם הטעויות שכבר נעשו. נכון גם שרוב הילדים שכבר נמצאים במערכת כנראה לא ייהנו מהתוצאות, אבל אם לא נתחיל מיד, גם הילדים שיבואו אחריהם יהיו אבודים.
האם כל המורים שעדיין שורדים במערכת יוכלו להמשיך בה? האם כל פקידי החינוך, המפקחים והמבקרים ימשיכו בתפקידיהם? ברור שלא. נצטרך לבנות את הדרך הנכונה להיפרד מהם ולסייע להם למצוא מקצוע אחר.
האם זה יעורר מלחמות, שביתות, איומים, טעויות וקשיים? ברור שכן. זה יהיה תהליך כואב וקשה מאד. יהיו פה פרידות קשות.
נכון לעכשיו, כולם עדיין נאחזים בעקשנות בשימור מבנה מיושן, לא רלוונטי, שכבר לא עובד מרוב טלאים והטלאות. חייבים לשבור חזק את ההגה ולהתחיל לעלות. מדינת ישראל כבר לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך כתמול שלשום. המחיר גבוה מדי. כולם יודעים מה צריך לעשות. הגיע הזמן לדרוש מעצמנו את האומץ לקום ולעשות את זה.
ד"ר ליאת בן דוד, מנכ"לית מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
