אז זה בערך המצב: המטאור הכי גדול בשמי הטכניון כרגע - קוראים לו ד"ר עדו קמינר - עושה משהו שלא אומר לי שום דבר. מנסים להסביר לי. אני לא מבין. אומרים לי שקמינר, 35, בייבי-פייס חנוני למראה שנוטה להיות בו-זמנית רהוט וגם לבלוע מילים, יודע-כל וגם מצחקק במבוכה (תחשבו שלדון קופר מתוצרת חיפה, אם זה עוזר) - האיש הזה הצליח לתעד אינטראקציה בין אור לחומר. האיש הצליח לקחת אלקטרון בודד ולראות – במערכת מיקרוסקופית ייחודית שבנה – איך הוא מתחבר לפוטון לכוד.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מה רואים שם? או. רואים מפגש בין אור לאלקטרונים חופשיים, ואיך האור – שלכוד בסוג של גביש – מקיים אינטראקציה קוונטית עם אלקטרון ששוגר לעברו, שמשמש לכשעצמו כלי למיפוי האור ברזולוציה חסרת תקדים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
או קיי... מה?
תכף נברר. אבל בזכות התצפית הזו הצליח קמינר לפרסם עשרה מאמרים תוך שנה בכל כתבי העת המקצועיים המובילים – כולל Nature ו־Science, לזכות בפרס בלווטניק ובמענק קרן וולף היוקרתיים, להיבחר לאקדמיה הישראלית הצעירה במדעים, ועוד סדרה של כיבודים שלא נהוג להרעיף על אנשים בגילו, גם אם סיימו שלושה תארים טכניוניים, פוסט-דוקטורט ב-MIT וריצת ערב שבה נתקלו שוב בחזירי בר חיפאיים ולא עשו מזה עניין. "גם הם נבהלים ממך ואני ממש לא מוטרד מהם. מבחינתי הם כמו סנאים; זו האטרקציה בחיפה".
ובכל זאת, מה הפך את עדו קמינר למדען הישראלי הדחוף ביותר לסיקור תקשורתי כלל-ארצי? מה בכלל המשמעות של "תיעד לראשונה זרימת אור בתוך גביש פוטוני" (ynet) ו"יאפשר לענות על אחת החידות הגדולות בפיזיקה" ("גלובס")? ולמה כל זה נשמע, על פניו, מעניין לגמרי אבל עדיין טיפה פחות מהעובדה שאחיו של קמינר, דורון, הגיע לגמר "נינג'ה ישראל"?
"עד עכשיו כשאני מסתובב בקמפוס, ולא חשוב כמה הטכניון ימרחו אותי על כל פוסטר אפשרי בתור דוגמן הקוונטים שלהם, אני עדיין מזוהה בתור אח-של, לא יעזור כלום", קמינר מגחך.
בטכניון אכן עושים לו כבוד – החודש הוא היה על שער המגזין שלהם, תוך שהוא מככב, באנגלית טובה, במיטב סרטוני ההסברה המכוונים לתורמים הגדולים. אבל כשאני מגיע לבקר את קמינר במעבדה שלו לדינמיקה קוונטית של אלומות אלקטרונים ע"ש רוברט ורות מגיד בפקולטה להנדסת חשמל ומחשבים ע"ש ויטרבי בטכניון ומצפה למצוא – האמת, אין לי מושג מה, לקח לי זמן להוציא משמעות כלשהי רק משם המעבדה – אני תועה לאורך זמן במסדרונות האפרפרים עד שאני שומע צעקות איומות מאחד המשרדים. כשאני מתקרב למקור הרעש, מתברר שמדובר בקמינר עצמו ובאחד הסטודנטים הבכירים שלו, שפשוט מתווכחים בלהט, ווליום ונפנופי ידיים של תגרני שוק על נושא שבהחלט מסעיר לא מעט ישראלים: האם אלקטרון שיעבור בין מראות "יבטל את עצמו".
העובדה שאני נכנס למשרד לא ממש מפריעה להם, ורק אחרי שאני מצליח להפריד ביניהם בהצעת פשרה ("תמשיכו בזה אחר כך"), הסטודנט מסכים להתפנות מהמקום, אבל חוזר כעבור חצי שעה רק כדי לסנן לעבר קמינר: "אחת, טעיתי. שתיים, אני עדיין לא מוותר", ולצאת בהפגנתיות.
מה זה היה? לא יודע. קמינר יודע. הוא חזר בשביל זה – גם בשביל זה – משלוש שנים וחצי ב-MIT אחרי שכבר היה בדרך לקבל שם משרה. בוגר 8200 שהשלים תואר שני ודוקטורט עוד בזמן השירות, קמינר סימן את עצמו במהירות כדבר הגדול הבא – אולי אפילו גדול יותר מ-MIT, כי "אתה מגיע לשם אחרי 8200, שאין מקומות טובים ממנו, מחקרית ואינטלקטואלית, וזה במובן מסוים מאכזב. לא אותה רמה של אנשים. וכמובן גם התחושה שהיית ב-8200 חלק מפרויקט ענק, ועכשיו אתה עכבר מעבדה וזה מקום קר ואין דינמיקה ישראלית של שיתופי פעולה".
"שבועות עשינו ניסויים ולא הצלחנו. בסוף, באחת הסריקות, קיבלנו את התמונה שהיום היא סמל הקבוצה שלנו בווטסאפ: אתה רואה בעיניים את הקוונטים. זה מטורף"
אבל אחרי שכבר התרגל, הסתדר וגם המריא שם לשחקים, קמינר החליט בכל זאת לחזור לארץ. "הדבר העיקרי שהחזיר אותי זה שרציתי לבנות מעבדה מאוד שאפתנית מבחינת מחיר. רציתי לבנות מערכת מיקרוסקופית שתוכל לחקור קוונטים בצורה שונה מכל השאר – כי אנחנו כבר מאה שנה חוקרים קוונטים ויש שאלות שאנחנו לא מבינים לכל אורך הזמן הזה".
הזוגיות שלו אז – עם חברתו מהצבא, גם היא מתוצרת 8200 – שרדה את החורפים הקפואים בבוסטון, אבל לא את החזרה לארץ. "בדרך חזרה זה התפרק", הוא אומר, "וחזרתי להיות פרופסור רווק בטכניון".
שזה דבר מבוקש?
"לא בטוח. זה קצת מוזר לפתוח טינדר בקמפוס, כשכולם רואים אותך. אבל היום אני כבר שנה עם בת זוג שהכרתי בשידוך של חברים".
מחיר החזרה לארץ ("יש דברים שמבאסים. אתה בא ומתחיל לריב עם אנשים שמתעסקים במזגן ובצינורות חשמל, ויש עוד דברים קשים בישראל, אתה יודע; אין פה אמזון שמגיע לך עד לדלת") שולם במלואו, כולל הפרידה ההיא, אבל הטכניון פיצה אותו בנדיבות. הוא איפשר לקמינר לבנות את המעבדה היקרה שלו, שיגר אליו לארה"ב סטודנטים שלמדו את הנושא יחד איתו וחזרו לארץ כדי להשתתף במיזם, "וזה שמהתחלה הייתה לי קבוצה זה היה משמעותי בלהרים מעבדה הכי מהר בלי שום תקדים בעולם, ולהביא תוצאות".
התוכנית הגדולה של קמינר הייתה לבנות מיקרוסקופ חזק יותר מהמיקרוסקופ האלקטרוני העוצמתי ביותר. במיקרוסקופ שלו, לא רק שגל של אלקטרונים יעבור דרך הדגם הנחקר וייקלט בצד השני וההפרעה בתנועתו תשמש לפענוח מה שקורה בתוך הדגם – כמקובל במיקרוסקופים אלקטרוניים – אלא שהאלקטרונים עצמם ישמשו כמושא המחקר. כלומר שאלקטרון שאותו תייצר קרן לייזר ייפגש עם אור (פוטונים) שכלוא במערכת, והתוצאה לא רק שתיתן תשובה חד-משמעית לשאלה הנצחית האם אלקטרון הוא גל או חלקיק (ספוילר: גל), אלא גם תוכל להראות, לראשונה, תנועה ממשית שלו. "אני רוצה לראות לא רק את האטומים הקפואים או את האלקטרון שזורם מאטום לאטום, אלא את האור שזורם בתוכו", קמינר מסביר.
3 צפייה בגלריה
המיקרוסקופ החדשני והדמיה מהמחקר. "איך האלקטרון רועד, רוטט, זורם בתוך החומר"
(צילום: ניצן זוהר, דוברות הטכניון)
ושוב: מה זה אומר?
קודם כל, שלבניית המיקרוסקופ החדיש של קמינר נדרשה השקעה ברמת סטארט-אפ סביר – כארבעה מיליון דולר, "ואם היום מיקרוסקופים אלקטרוניים רואים דברים קפואים ולא יודעים להראות דינמיקה או תהליכים ואיך הם מתקדמים, אנחנו רצינו לבנות מיקרוסקופ שיראה תהליכים מאוד מהירים, ויראה אותם בתנועה. וכיום אנחנו כבר מסוגלים ליצור סרטים ולהראות תנועה של החלקיקים. זה תהליך מורכב – אנחנו מחדירים גל של אור מצד אחד ומביאים את האלקטרון בתזמון מאוד מדויק כדי לקבל תמונה ברגע מסוים. חוזרים על זה הרבה פעמים, ויש לך סרט ויכולת לראות תהליכים בתוך החומר".
וזה חידוש?
"כשהתחלנו לפתח את זה היו מערכות דומות שהתחילו לקום בעולם וראינו ממשלות שמות על זה כסף, אבל רובן לא כל כך הצליחו. הממשלה הקנדית שמה 15 מיליון דולר בניסיון להרים שני מיקרוסקופים כאלה, וזו שאלה טובה אם הם הצליחו. אנחנו קמנו כמה שנים אחריהם, ותוך חצי שנה התקדמנו יותר כי זה פרק הזמן שלקח מהרגע שהמיקרוסקופ נחת בארץ ועד שהצלחנו להוציא ממנו ניסוי מוצלח ראשון".
מה היה הדבר הראשון שהצלחתם לראות?
"כשהבאנו אלקטרון לצלם איך אור נכלא בתוך פלטת זכוכית עם חורים, כמה זמן הוא מבלה שם, איך הוא רועד, רוטט, זורם בתוך החומר".
זוכר את הפעם הראשונה ההיא?
"זה היה מסע ארוך, זה לא משהו שרואים מיד. זו סריקה שרצה שמונה שעות, ולפניה היו לנו עשרות אחרות שרצו יום או לילה שלם ולא השיגו כלום. היו אנשים שהגיעו אלינו לחודשיים מקליפורניה, ומשך שבועות עשינו ניסויים ולא הצלחנו, והם נסעו בחזרה. אבל בסוף, באחת הסריקות, קיבלנו את התמונה שעד היום היא סמל הקבוצה שלנו בווטסאפ, וזה היה מטורף: אתה רואה אלקטרון שבולע בדיוק פוטון אחד, ואחריו שניים, שלושה, ארבעה, חמישה – זה לראות בעיניים את הקוונטים. מרגע ששלחו מהמעבדה את התמונה הזאת, כולנו היינו שם תוך כמה דקות. כיום אנחנו עושים את זה כל הזמן. וגם הצלחנו להצמיד אור לתוך חומר רוטט וזה יצר גל אור שהוא גם גל קול".
איך בעצם? אור וקול לא נעים במהירות שונה לגמרי זה מזה?
"כן. לכן צריך אור מאוד איטי וקול מאוד מהיר, ואפשר ליצור מצבי ביניים כאלה. למה זה טוב? זה מאפשר לך לכווץ אור בצורה מאוד משמעותית".
אחיו, דורון, הגיע לגמר "נינג'ה ישראל". "עד עכשיו כשאני מסתובב בקמפוס, ולא חשוב כמה הטכניון ימרחו אותי על כל פוסטר בתור דוגמן הקוונטים שלהם, אני עדיין מזוהה בתור אח־של"
ולמה זה טוב?
"קודם כל, לפעמים גם מדע לכשעצמו זה טוב. מי שגילה את תורת הקוונטים לפני מאה שנה לא ציפה שכיום כל העולם יהיה בנוי על הטרנזיסטורים שמבוססים על זה. וכשהעניקו פרס נובל על המצאת הלייזר, עיתונאים שאלו את חתן הפרס למה זה טוב, והוא אמר שהלייזר יאפשר הולוגרמות מדהימות בתעשיית הסרטים – משהו שבאמת קיים, אבל בוא, זה לא השימוש הראשון ואפילו לא המאה שאתה חושב עליו באפליקציות לייזר היום. אז גם אני לא יודע להגיד מה יהיה השימוש הנכון של זה, אבל אני אנסה: למשל אם אתה רוצה לחבר תקשורת אופטית לשבבים, להריץ גלי אור דרך שבב סיליקון – מה שמאפשר לך שבבים וחישובים מהירים בהרבה, בעיקר בעולמות של בינה מלאכותית – זה משהו שאנחנו מתחילים לעשות.
"אם אתה כולא גל אור בתוך גל קול, אתה יכול לכווץ אותו בצורה משמעותית, כי גל קול משולב הוא הרבה יותר קטן, וזה פותח אפשרויות מחשוב חדשות. נניח יכולת לבנות סוללות ליתיום טובות יותר. הרי יש שם תהליך שאנחנו רוצים לשפר – לגרום לסוללה להיטען הרבה יותר פעמים, מהר יותר ויעיל יותר, וזה מבוסס בסוף על איך החומרים בסוללה עובדים מבפנים, וצריך לראות, ברמה האטומית, איך החומר משתנה כשטוענים ופורקים את הסוללה".
אוקיי, מה עוד?
"תחום נוסף שאנחנו מתעסקים בו זה רנטגן. אנחנו מחפשים דרכים להוציא מהאלקטרונים אנרגיה בצורה יעילה יותר, ככה שיהיו לך קרני רנטגן איכותיות יותר עם הרבה יותר אינפורמציה של מה שאתה מצלם, אפילו בצבע. זה תחום שלא השתנה כמעט מאז המאה ה־19, וזה גביע קדוש במדע. או מסכים של טלפונים סלולריים; אחת הטכנולוגיות הכי מתקדמות במסכים כיום זה קיו־לד – נקודות קוונטיות קטנות שפולטות אור בצורה מאוד חדה. זה כמו אטומים מלאכותיים, אבל קשה להנדס אותם שיהיו זהים וישמרו על צבע אחיד. אז איך יודעים שהנקודה הקוונטית שפיתחתי טובה יותר מהכי מתקדם שיש לסמסונג? במיקרוסקופ שלנו יש לך יכולת להסתכל על כל נקודה, לראות איך כל אטום מגיב ולחלץ את התגובה האופטית שאתה רוצה. זה משהו שאנחנו יודעים לעשות".
קמינר לוקח אותי לסיבוב במעבדה ובמרכזה המיקרוסקופ העצום שנבנה עבורו ביפן והותקן כאן. העסק כולו בנוי ישירות על סלע הכרמל ליציבות מרבית, מוקף במערכת אלקטרונית לביטול שדות אלקטרומגנטיים (גם אוטובוס שחולף בחוץ עשוי לייצר כזה), נתון בטמפרטורה קבועה ברמה של חצי מעלה שעליה מופקדת מערכת מיזוג אוויר ייחודית, ולמעלה רובה הלייזר שיכול לירות אלקטרונים, שאמורים להסתנכרן עם אור שמגיע מהתחתית.
"שום אלקטרוניקה לא מספיק מהירה כדי לסנכרן שני פולסים כאלה – גם זו של מחשב היא איטית מדי – אז אנחנו משנים את אורך המסלול האופטי שהקרן עובדת דרך הזזת מראות, ואם אנחנו מפשלים בפיקו-שנייה, 1 חלקי טריליון של שנייה, פיספסנו את האינטראקציה. כל העניין זה לדעת איפה נקודת האפס, הזמן המדויק שבו צריך לסרוק. זה המשחק הנצחי שלנו כאן".
בהנחה שכל זה קורה, הגילויים לגבי מצבו ותנועתו של האלקטרון אמורים לסלול דרך ישירה לשיפור המחשוב הקוונטי – שהוא הגביע הקדוש של, ובכן, כל הגביעים הקדושים שיושבים כרגע בעמק הסיליקון.
המחשב הקוונטי, אם לנסות לתקצר ולפשט, מגדיל באופן ניכר את יכולת המחשב הקלאסי. כי אם מחשבים קלאסיים מורכבים מטרנזיסטורי סיליקון זעירים שיודעים לברור בין שני מצבים בינאריים – 0 ו־1 (זרם עובר או לא עובר) – המחשב הקוונטי מוותר על הטרנזיסטור ומשתמש במקומו במוליכי־על זעירים – כל אחד מהם קרוי "קיוביט" – הממגנטים אליהם אלקטרונים שמסוגלים להיות, כמו בטרנזיסטור, במצב של 0 או 1, אבל גם בסופרפוזיציה, כלומר בו-זמנית בשניהם, או במצב ביניים כלשהו ביניהם.
סופרפוזיציה היא המצב הקוונטי המסובך לתפיסה אנושית שבו חלקיק מתפצל לשניים שנמצאים במצב "שזור", כלומר שכל אחד מהם משפיע ממרחק על מצבו של האחר, כך שהחלקיק נמצא למעשה בשני מקומות בו־זמנית. התוצאה היא שלקיוביט יש כמות גדולה בהרבה של מצבים במקום שני המצבים האפשריים בטרנזיסטור. יש לכם שני קיוביטים? הם מסוגלים להיות בעשרות פוזיציות. יש לכם שמונה? אתם מסתכלים על מאות קומבינציות – ומדובר בכוח אקספוננציאלי עצום, שמגיע למצב שבו כדי להכפיל את הזיכרון של מחשב קוונטי תידרשו להוסיף רק עוד קיוביט אחד.
הצרה היא שעד כה המחשבים הקוונטיים שבנו, למשל, גוגל ו־IBM, מסוגלים לעשות די מעט, בעיקר לנוכח תופעה המכונה "קריסת הסופרפוזיציה". ועדיין, בעשור הקרוב יתגברו המחשבים הקוונטיים על המכשלה, יידעו לסנן את התוצאות המדויקות מהמוטעות, ויהפכו לשימושיים ביומיום.
"בשלב הראשון הם יידעו למפות ולגלות מולקולות שיאפשרו פיתוח תרופות שישפיעו לך על החיים", קמינר חוזה. "בשלב השני מחשבים קוונטיים יבצעו בשבילך חלק מהחישובים שאתה שולח ביומיום דרך הטלפון הנייד – למשל גוגל טרנסלייט או עריכת תמונה – כי אלה דברים שמחשבים קלאסיים לא עושים טוב מספיק.
"לגבי השלב השלישי – שיהיה לך מחשב קוונטי במשרד – אני לא יודע לדמיין את זה, אבל אין לדעת. אנחנו כיום בתקופה דומה לזו שבה מחשבים היו מבוססים על שפופרות שהיה צריך המון מהן והן היו נשרפות, וברגע שעברנו לטרנזיסטור הכל נפתר. אז המחשב הקוונטי כיום עובד על טכנולוגיה של מוליכי־על שזקוקים לטמפרטורות סופר־נמוכות, אבל אני חושב שייתכן שהמידע הקוונטי לא יוחזק בהמשך על איזה מעגל של מוליך־על, אלא על האור עצמו, ואיתו נבצע את הפעולות. זה יהיה מחשב קוונטי פוטוני".
"אנחנו משנים את אורך המסלול האופטי שהקרן עובדת דרך הזזת מראות, ואם אנחנו מפשלים בפיקו־שנייה, 1 חלקי טריליון של שנייה, פיספסנו את האינטראקציה. זה המשחק הנצחי שלנו כאן"
תגיד, אם חלקיקים יכולים להיות בשני מקומות בו-זמנית, יש מצב שגם אנחנו נצליח יום אחד?
"נראה שלא, כי ברגע שיש הרבה מאוד חלקיקים יחד משהו מפסיק את ההתנהגות הקוונטית, אבל לעולם אל תגיד לעולם לא, ויש מקומות שבהם אתה מצליח להשיג התנהגות קוונטית על הרבה מאוד חלקיקים יחד".
לפחות את השולחן הזה נוכל לשגר למצב קוונטי?
"לאט-לאט. יש חוקרים שמגיעים לאובייקטים יותר ויותר גדולים שמתנהגים קוונטית, ואת הגדולים ביותר כבר כמעט אפשר לראות בעין. זה הולך לאנשהו".
קמינר לא אמור, כנראה, להיות שזור בשום מצב נוסף. הוא נמצא בדיוק במקום שבו הוא אמור להימצא. הוא דור שלישי למשפחה טכניונית – סבו למד בטכניון הנדסת בניין ("הוא בן 96 ולפעמים מגיע לביקור פה"), אביו למד הנדסת חשמל ואמו השלימה שם תואר שני בביולוגיה. הוא ושלושת אחיו שירתו כולם במודיעין – "בזמנו היה ב'ידיעות' סיפור על שלושה אחים שכולם קצינים במודיעין וההורים שלי גילגלו עיניים: אנחנו ארבעה והם עושים עניין משלושה! זה היה משעשע" – אבל הוא היחיד שהמשיך לעיסוק במדע, תוך שהוא מתמקד מיקרוסקופית בחלקיקים, אבל מסתכל גם לצדדים.
המאמר המפורסם ביותר ששמו נקשר בו, למשל, עוסק ביכולת לפתח "מחולל השערות מתמטיות" ממוחשב – או כמו שהוא מכנה את זה, "מכונת רמנוג'אן", על שם מתמטיקאי הודי גאון "שכתב השערות מדהימות שעד היום אנשים מנסים להוכיח, ואנחנו אמרנו: מחשב יכול לעשות את זה. וזה הפך, בפער, לעבודה הכי נקראת שלי, היא נקראה יותר מסך כל העבודה המדעית שלי, והיא בכלל לא בתחום הקוונטים או בתחום שלי, היא פשוט הפכה להיות ויראלית. ובהתחלה קיבלנו המון אנטי מהקהילה המתמטית, 'מי אתם ומה אתם עושים לנו בטריטוריה', ובסוף הם קיבלו את זה".
איפה אתה בעוד עשר שנים?
"מקווה שזה משהו שאני לא יכול לדמיין עכשיו".
נשאר באקדמיה?
"אני מאוד אוהב את ההזדמנויות לחקור בכל תחום שאני רוצה. זה לא בהכרח משתלם כלכלית, ואם יצוצו הזדמנויות מעניינות לסטארטאפים אולי אני אעשה את זה במקביל, אבל אני לא אוותר על מחקר בשביל שום דבר. מדע בסיסי זה משהו שאני אוהב, זה כיף לי".
"אני עובד המון, ועכשיו אני מחפש למשל לקנות דירה בחיפה וזה ממש מעצבן כי זה גוזל המון זמן. כל הדברים האלה שהם החיים הרגילים - אני שונא לבזבז עליהם זמן כי הם משעממים אותי"
עם פרוץ הקורונה, קמינר וצוותו פירסמו מאמר מדובר שהצביע על תאורה אולטרה-סגולה – קרינת UV – כאמצעי חיטוי אפשרי לקטילת הווירוס. "השימוש בקרינה הזו להרג וירוסים זה ידע שקיבלו עליו פרס נובל כבר ב-1903, ובתחילת הקורונה כל סיפור חיטוי המשטחים הקפיץ את זה. המחשבה שלנו היא שצריך להתקין UV בכל חדר שירותים, בכל בית ספר ובית כנסת, וכשתפתח את הדלת זה ייכבה ויידלק האור הרגיל, וכל זמן שאתה לא שם זה ינקה את האוויר".
למה באמת לא עושים את זה?
"כי חלק מתחומי ה־UV מסוכנים לאנשים, ואתה לא רוצה שאנשים יצטרכו לבוא לבית כנסת בחולצה ארוכה ומשקפי שמש. יש תחום UV שהוא בסדר ועדיין הורג את הקורונה, אבל אלה המנורות היותר יקרות".
מה ייחשב בעיניך להישג שראוי להיקרא על שמך?
"לעשות מדע שיפתור בעיות משמעותיות ושיזכרו אותו המון שנים קדימה. למשל לפתור את הבעיה של קריסה קוונטית, או של קוונטום גרביטי – אולי הבעיה הפתוחה הכי מפורסמת בפיזיקה, איך לשלב בין הגרביטציה של איינשטיין והמכניקה הקוונטית, שתי תיאוריות מצוינות שאין לנו דרך לחבר ביניהן. ויש לי איך לתקוף את הבעיות האלה, כי יש לי מעבדה וגם תיאוריה".
אפשר לקבל נובל אם אתה פותר את זה?
"כן. אבל העניין הוא לא הנובל אלא להגיע לפתרון בעיה שיישאר להמון שנים".
לא, העניין זה לקבל נובל.
"פייר, כן", קמינר צוחק. "אבל בסוף אנחנו מחפשים חיי נצח באיזשהו מובן. אנחנו מחפשים לעשות משהו שיישאר אחרינו בידע האנושי".
אין דרך להשיג חיי נצח על ידי זה שלא נמות? אולי אפשר לשמר אותנו באור?
"הלוואי. זה הדבר שהכי שווה לחקור. אבל אחד האנשים הכי מעניינים, מרין סוליאצ'יץ', שגם היה מנחה שלי ב-MIT, טוען שממילא אין טעם לחקור את רוב מה שאנחנו חוקרים. למשל מתמטיקה – בלי להשמיץ את הקהילה שכבר כועסת עליי: מתי פעם אחרונה התגלה משהו במתמטיקה שהשפיע על החיים שלנו היום? אולי לפני 200 שנה. אז הזמן מגילוי לאימפקט הוא נורא ארוך, ואם יבוא מחשב שיהיה מסוגל לעשות אוטומטציה למחקר המתמטי – ואני תורם לזה – והמחשב הזה יגיע תוך 50 שנה, אז כל מה שמתמטיקאים חוקרים כיום לא רלוונטי.
"אז לטענתו אתה צריך לחקור רק מה שיהיה לו אימפקט תוך עשר עד 30 שנים, לפני שמחשב יחליף אותך, או אם תמצא תחום שמחשב לא יחליף אותך בו – שהוא טוען שלא קיים – או פשוט לפתח את המחשב הזה. וזהו. זו גישה קצת מבאסת, אבל יש בזה משהו. וצריך לחפש את הבעיות שיש להן ערך תחת המחשבה הזאת".
איפה אתה נכשל כיום? מה שובר אותך?
"הצורך לאזן חיים נורמליים עם קריירה. לפעמים זה נורא קשה. אני עובד המון, ועכשיו אני מחפש למשל לקנות דירה בחיפה וזה ממש מעצבן כי זה גוזל המון זמן. כל הדברים האלה שהם החיים הרגילים – אני שונא לבזבז עליהם זמן כי הם משעממים אותי. הייתי רוצה לעשות דברים יותר משמעותיים בזמן הזה".
מה מתוך זה הכי מביא לך את הסעיף?
"מתווכים".
פורסם לראשונה: 07:21, 29.10.21
