בשבועיים האחרונים העיתונות הפכה לזירת התכתשות בין שרים ובכירים במשרדי הגנת הסביבה, האנרגיה והאוצר, בשני נושאים סביבתיים אקוטיים: הפחתת זיהום אוויר והפחתת פליטות גזי חממה. ביתר פרוטרוט מדובר בוועדת המנכ"לים של משרדי הממשלה שכוננה לפני כשלושה חודשים כדי לבחון את עתיד התעשייה הפטרוכימית במפרץ חיפה, ובהצעת מחליטים שהוגשה לממשלה בדבר מעבר לכלכלה דלת פחמן עד לשנת 2050. שני הנושאים הללו חשובים, גם אם זיהום האוויר מהווה איום יותר מידי ומקומי, ופליטות גזי החממה של מדינת ישראל קטנות ביחס לפליטות הגלובליות. למעשה לא צריך לבחור בין זה לזה, כי אפשר וצריך לפעול כאן וכאן, במיוחד כשהשניים כרוכים זה בזה. כי הרי הפחתת פליטות גזי חממה או מזהמי אוויר משמעה מעבר לאנרגיות מתחדשות במקום שימוש בדלקים פוסילים, ובכללם גז טבעי, בייצור חשמל, לצד מעבר לתחבורה חשמלית וקידום התייעלות אנרגטית במבנים ובתעשייה. לכן המשמעות היא אחת: פחות דלקים ופחות תחנות כוח מונעות גז.
כדי לקדם את שני היעדים החשובים הללו חייבים שיתוף פעולה של כל משרדי הממשלה, ולא רק המשרד להגנת הסביבה שאמון על הפחתת פליטות, או משרד האנרגיה שצריך לדאוג לאספקת חשמל ודלקים למשק. משרד האוצר חייב, אחת ולתמיד, לקחת בחשבון במאזנים שלו גם את העלויות החיצונות הכרוכות בפליטת מזהמים וגזי חממה על הסביבה האנושית והטבעית, ולבחון מה יהיה על המשק המקומי כשיושת בעולם מס פחמן. התהליך מחייב גם מעורבות של משרדי הבריאות, התחבורה, השיכון ועוד, כמו גם של רשויות ממשלתיות שונות ורשויות מקומות.
אבל בזמן שוועדת המנכ"לים בענייני מפרץ חיפה יושבת על המדוכה, ולאחר שבשנתיים האחרונות נעשתה עבודת מטה ממשלתית בנוגע למעבר לכלכלה דלת פחמן, וחשוב לציין שבעולם כולו מדברים על כלכלה מאופסת פחמן ולא מסתפקים בדלת פחמן, פתאום כל צד מושך את השמיכה לכאן ולכאן, ורץ לספר לכולם בתקשורת על מעלליו, עד שממשלת ישראל מתגלה שוב במערומיה. ומאחורי כל אלה עומדים גם הגופים החזקים והאנשים המשפיעים במשק, שמושכים גם הם מכאן ולכאן, ומפעילים את כוחם אצל משרדי הממשלה והעומדים בראשם.
נתחיל בוועדת המנכ"לים, שאמורה לפרסם את מסקנותיה בסוף החודש, והנה פתאום זועקות הכותרות שהאוצר טוען שאין אמת בהערכה של דו"ח מקינזי, שהוזמן על ידי המועצה הלאומית לכלכלה, בדבר ירידה צפויה בצריכת הדלקים בעולם ובישראל, כמו גם בחישובים של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) לגבי הרווח ממכירת הקרקעות לאחר פינוי המפעלים וניקוי הקרקע כחלק מתוכנית "עמק החדשנות". גם מנכ"ל רמ"י החדש ביקש, פתאום, לבחון את התוכנית שוב, בדיוק עכשיו, בישורת האחרונה. והשרה להגנת הסביבה גילה גמליאל, הודיעה בתקשורת: "רשות מקרקעי ישראל, משרד האנרגיה, משרד האוצר ושאר חברי הוועדה יצטרכו לבחור לאיזה צד ירצו להשתייך בהיסטוריה: לצד של בעלי ההון והמזהמים, או לצד של אזרחי ישראל ותושבי מפרץ חיפה הזקוקים לסביבה נקיה מזיהום אוויר".
יש לי השגות לגבי התוכנית, ובעיקר בהקשר של ניקוי הקרקע ומי התהום תחתיה, והעלויות הנלוות לכך, אבל אין לי ספק שצריך לפנות את התעשייה המזהמת, שלמרות מאמציה והצהרותיה, כמו גם ההשוואות הלא מבוססות לעולם כולו, ממשיכה לפלוט מזהמים לאוויר, מזהמים שמובילים לתחלואה ולתמותה בטרם עת. לאורך השנים משרדי הממשלה כשלו במניעת הזיהום, ואין להם מושג מה איכות האוויר האמיתית במפרץ חיפה ומה השפעתה על התחלואה והתמותה באזור. ודרך אגב, עד שיוחלט מה יקרה במתחם ומתי, כדאי שכל הנוגעים בדבר יתחילו לעשות את העבודה. וכשהשרה להגנת הסביבה מדברת על כך שהובילה להקמת הועדה ושקבלת כל החלטה אחרת מסגירת המפעלים תהיה בכיה לדורות, אולי כדאי שתספר לנו גם מה עשתה מאז שנכנסה לתפקיד כדי למנוע את זיהום האוויר הנוכחי בחיפה ובמקומות אחרים בארץ ולהבטיח שהמשרד עליו היא אמונה פועל בנחישות בתחום. ובכלל ראוי להזכיר שהסוגיה היא בחינת "עתיד התעשייה הכבדה, בדגש על התעשייה הפטרוכימית במפרץ חיפה", ואם החלופה שמציעה התוכנית של רמ"י לא מתאימה, שימצאו חלופה אחרת, זה התפקיד שלהם.
בעניין השני, מעבר לאנרגיות מתחדשות וכלכלה דלת פחמן, הדיון עוד יוצר יצרי ואישי, והכותרות חוגגות. גמליאל זורקת מספר אחד, שר האנרגיה, ד"ר יובל שטייניץ, מספר אחר, ואף אחד מהם לא מציג תוכנית מסודרת ויעדים ספציפיים בכל תחום ותחום שיאפשרו ניהול, בקרה ופיקוח, כך שלמעשה כל מספר זוכה. שלא נדבר על כך שהחלטות ממשלה קודמות בתחום היו עם יעדים נפסדים שגם בהם לא עמדנו. ובינתיים מקדמים הקמת תחנות כוח מונעות גז ומקבעים אותנו לכלכלה עתירת פחמן לעוד שנים. נכון, מאז כניסתה לתפקיד גמליאל הנחתה את אנשיה להתנגד לתחנות החדשות, והצהירה שמשבר האקלים הוא האתגר הכי גדול העומד בפני האנושות, אבל חוץ מכותרות השכם וערב, שיש להן חשיבות מסויימת, אין מעשים. אפילו הצעת המחליטים שהגישה גמליאל לממשלה לא מספיק טובה.
גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הצהיר זה מכבר בפסגת האקלים הגלובלית האחרונה על גמילה מדלקים פוסילים עד שנת 2050, ואז אנשיו הסבירו שזו לא הייתה בדיוק הכוונה. ושטייניץ מצהיר בכל מקום הצהרות שמתעלמות מהנתונים האמיתיים בשטח, למשל על גידול פי 5 בייצור החשמל מאנרגיה סולארית, כשלא הגענו ליעד הממשלתי הנמוך של 10% אנרגיה סולרית ב-2020, ועל יעד שיא של 30% אנרגיה סולארית ב-2030, שמשמעו 70% גז טבעי, והרבה פחות מיעדי המתחדשות במדינות רבות בעולם.
אנחנו עומדים לפני בחירות נוספות, ולכן הדיונים הללו הופכים להיות פחות ופחות עניינים ויותר ויותר פוליטיים, כאילו שגם כך ההחלטות כאן לא נגועות בפוליטיזצית יתר. אולם בזמן ששרים באים והולכים, הזיהום נשאר כאן ומדינת ישראל נשארת מאחור.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
