כהיסטוריונית של הרפואה אני מתעניינת באופן שבו אנשי ונשות העבר פירשו את הגוף וטיפלו בו, ובדרכים שבהן החברה, הפוליטיקה, התרבות, ואירועים משמעותיים כמו מגיפות ומלחמות, עיצבו את העולם הרפואי.
2 צפייה בגלריה
כיצד לפנות פצוע על אלונקה. לקוח מספר לימוד לחובשים שפורסם על ידי משרד הצבא היפני (Rikugunshō, Rikugun kangosotsu shūgyōsho. Tokyo: Kobayashi Matashichi, 1899).
ההתמקדות שלי היא ביפן. הרבה אנשים חושבים על יפן כמקום שונה לחלוטין ועל האוכלוסייה היפנית כ״מוזרה״ וקשה להבנה. בקורסים, כמו גם במחקר שלי, אני טוענת שיש הרבה דמיון ולא רק שוני, שהמוזר הוא בעיני המתבונן ושדווקא התמקדות במקום ״אחר״ מאפשרת לנו לבחון מחדש את עצמנו ואת המושגים שנראים לנו מובנים מאליהם.
למשל, אחד המאמרים הראשונים שאני נותנת לתלמידים ולתלמידות שלי לקרוא עוסק בהשתלת איברים. בהשוואה למדינות אחרות - ביפן נערכות מעט השתלות. לטענת מחברת המאמר המרתק הזה, מרגרט לוק, הסיבה לכך היא תפיסות שונות של חיים ומוות. בסוף שנות ה-60' וה-70', כשהתפתחו מכונות הנשמה ושיטות חדשות להשתלת איברים, החלו בעולם דיונים סביב מושג רפואי ומשפטי חדש - ״מוות מוחי״. אפילו שבראשית הדרך המושג היה שנוי במחלוקת, היום הוא מקובל ואפילו נורמטיבי.
ביפן, לעומת זאת, לא המוח - אלא הלב והדופק נחשבים על ידי רבים כמרכז החיים. לכן כל עוד לבו של אדם פועם, יש לו צבע וחום גוף – גם אם אלה תלויים בחיבורו למכונת ההנשמה – תרומת איבריו יכולה להיתפס כסיום החיים בטרם עת. הדיון סביב המאמר בכיתה (או בזום בימינו) לא עוסק בשאלה מי צודק, אלא מעודד את התלמידות והתלמידים לחשוב על מה מבוססות תפיסות העולם שלהן/ם ועל האופן שבו, לצד תרומתה המשמעותית לחיינו, התפתחות הטכנולוגיה והרפואה יוצרת גם דילמות חדשות.
המחקר שלי כיום מתמקד בהיסטוריה של רפואה צבאית, נושא שאליו הגעתי במקרה. בסוף השנה הראשונה ללימודי הדוקטורט באוניברסיטת פרינסטון ראיתי את "אחים לנשק", מיני-סדרה שיצרו סטיבן שפילברג וטום הנקס עוד ב-2001. הסדרה מספרת את סיפורה של יחידת צנחנים בצבא האמריקני באירופה של מלחמת העולם השנייה, כל פרק דרך עיני חייל אחר. הפרק השישי מתמקד בחובש היחידתי, חייל שתפקידו לשמר חיים, בארגון שמשתמש באלימות ככלי בסיסי. לחובש, יוג'ין רואו, לא היה קשר קודם לעולם הרפואה. הוא נבחר לתפקיד מבלי לדעת למה, והוא חווה את שדה הקרב בצורה אחרת מיתר החיילים.
לראשונה תהיתי לגבי ההיסטוריה של התפקיד. הוא כה מוכר בנוף הישראלי עד כדי כך שקיומו מתקבל ללא שאלה. בנוסף, כהיסטוריונית של יפן מיד תהיתי אם היו חובשים בצבא היפני במלחמת העולם השנייה. לפי הדימוי הרווח, צבא יפן הקריב את חייליו למען המטרה והאידיאולוגיה. אם הדימוי הזה היה נכון, לא היה מקום בצבא לתפקיד מציל חיים. אבל גיליתי שהמציאות הייתה יותר מורכבת מהדימויים הסטריאוטיפיים, ואכן היו חובשים בצבא היפני עוד מסוף המאה ה-19, כשהשלטון הקים צבא מגויס מודרני והטיפול הרפואי גם הוא עבר שינויים מהותיים. החובשים שבניגוד לרופאים, היו ללא כל ניסיון וידע קודם, היו בצומת השינויים הללו.
מאז ולאורך מלחמת העולם השנייה, חובשים התמודדו עם אתגרים קשים ומשתנים, כולל, לקראת התבוסה של יפן ב-1945, הצורך לטפל ללא תרופות או ציוד רפואי, שכן רבים נותקו ממקורות האספקה. למרות כל זאת וחשיבותם המרכזית במערך הרפואה הצבאית, החובשים נשכחו - ולא רק בהקשר היפני. באופן מפתיע, מלבד מחקר מצומצם אחד ואזכורים פה ושם, אין מחקרים היסטוריים המתמקדים בחובשים בשום הקשר.
חרשתי את יפן בחיפוש אחר מסמכים ואנשים ששירתו כחובשים בשנות ה-40'. בראיונות איתם, הם העניקו לי במתנה סיפורי חיים מרגשים וחשפו בפניי מידע שלא הייתי מוצאת לולא פגשתי בהם. ועדיין נשאר כל כך הרבה לגלות ולשאול. מחקרי נועד לתת לחובשים את המקום הראוי להם בהיסטוריה ודרכם לבחון מחדש לא רק את ההיסטוריה של יפן ושל חובשים באופן ספציפי, אלא גם את הקשר בין רפואה, מלחמה, כיבוש ושלום, והחוויה של האדם המטפל הבודד בתוך ההיסטוריה הרחבה.
ד״ר רעות הררי, החוג ללימודי מזרח אסיה, אוניברסיטת תל אביב
חוקרים פרטיים הוא מדור שבועי בערוץ המדע של ynet, שבו מסבירים חוקרים מדוע החליטו לעסוק בתחום המחקר שלהם. המדור נעשה בסיוע "האקדמיה הצעירה הישראלית"
